כשהשטן ירד לקליפורניה: כמעט יובל לכליאתו של צ'רלס מנסון
על פי הגדרתו את עצמו, היה צ'רלס מנסון שליח אלוהים וזמר, בסדר הזה. לגבי אלוהים יש ספק. 40 שנה חלפו מאז יצאו בני "המשפחה" - הכת שעמד בראשה, לאחד ממסעות הטבח המפורסמים בהיסטוריה. רון מיברג עם תזכורת
פעם בשלוש שנים זה 40 שנה מופיע צ'רלס מנסון בפני ועדת השחרורים של מערכת הכליאה בקליפורניה, ומבקש שחרור מוקדם. בשלוש השנים מביטים חברי הוועדה לכיוונו של הנציג התורן של משפחות הקורבנות, הנד בראשו לשלילה. כך זה יימשך עד מותו של מנסון בן ה־,75 האיש, ששבוע לפני התפרצות גייזר האהבה והרוקנרול בוודסטוק, טבל את ידיו בדם קורבנותיו ומרח על קירות זירות הרצח את המילים .Piggies, Helter Skelter, Rise בשנה שעברה ביקשה סוזן אטקינס, אחת מנשות "משפחת מנסון," שחרור מוקדם מטעמים רפואיים - גידול במוח - והושבה ריקם.
במקור נגזר על מנסון וארבעה מחסידיו הרצחניים עונש מוות; בין גזר הדין לביצועו, ביטלה קליפורניה את עונש המוות. מאז, במשך שנים רבות מדי, עד שהגיל וההכרה המתאחרת שימות בין כותלי הכלא התאחדו, היה מנסון גורו, אידיאולוג, פילוסוף באגורה, גזען שונא מיעוטים ודמות מכוננת ומעצבת מאחורי הסורגים. בשנים האחרונות, מאז שבה מערכת הכליאה לעשתונותיה בכל הקשור לאסיר המחמד צ'רלי מנסון, הוא שותק יחסית. מה שלא מפריע לו לתחזק אתר אינטרנט על שמו, בו הוא משמר בעזרת התוכנה של העולם החדש, את האידיאולוגיה השטנית של העולם הישן.
כמו צ'ה גווארה במהופך, מנסון הוא אייקון בשל חזותו כאדם צעיר. דיוקנו של פסיכופת כרוצח סדרתי. בשיערו הארוך, עיניו הבוערות השקועות בארובותיהן, תמיד לבוש בג'ינס המטולאים באהבה שרקמו נשותיו, מזכירה הכריזמה של מנסון את זאת של גווארה. אבל גווארה נרצח שנתיים לפני שמנסון ועדרו הקטלני חצו את הגבול שכנראה מצוי בכולנו: בין אדם לחיה. החיה שהתכרבלה בתוך מנסון ונברה את דרכה החוצה, חצתה את כל הקווים האנושיים האדומים ב-9 באוגוסט .1969 בתום הטבח הראשון, עיניהם בוערות בלילה הקליפורני, שבה משפחת מנסון לחוות הפחונים שלהם כדי לשטוף את הדם, לתדלק בבירה, אסיד וסמים קשים אחרים, ויצאו למחרת לטבח השני.
ב-1967 בסן פרנסיסקו, בהתרחשות הפציפיסטית המכונה "הקיץ של האהבה," נכח עדיין מנסון עם כל אוהבי האדם על הדשא הירוק בגולדן גייט פארק, מתנועע לקצב הג'מים הארכניים והמסטוליים של הגרייטפול דד וג'פרסון איירפליין. אלא שמנסון היה מוצר בתי הכלא יותר מאשר כל מערכת אחרת, וסגנון החיים הקוסמי, הפלגמטי וללא אלימות, שעמם אותו. מדי פעם ניסה לפתות סטודנט תמים לסמטה קטנה ללא מוצא כדי לרטש אותו בסכין, אבל תמיד פחד להיתקל בחבורה שיכורה של מלאכי גיהינום שהיו קורעים אותו לגזרים. לכן אסף את חבורתו, בעיקר
על פי הגדרתו את עצמו, הוא היה שליח אלוהים וזמר, בסדר הזה. לגבי אלוהים יש ספק. אבל מנסון חיבר שירים אותם שר, מלווה עצמו בגיטרה, בקול שקט ושקול, כמעט נוגה, בסגנון הטרובדורים שהיה נפוץ אז. מין פסאודו ג'יימס טיילור ללא הכישרון. את נערי החוף, ובעיקר את שלושת האחים ווילסון, הצליח איכשהו להרשים מספיק כדי שיקליטו שיר פרי עטו. למרות כישרון העיבוד המופלא של בריאן, נשמע השיר כסטייה דרמטית מסגנונם הרגיל של נערי החוף. הלהקה פתחה לו את הדלת והכניסה אותו הביתה. כאחד הרוצחים החמושים בלהב חד, המסתובבים בלילות על מדרגות חורקות שעה שבני הבית נמלטים על נפשם.
דניס ווילסון, עם בעיות נפשיות משלו, אירח את המשפחה בביתו. ווילסון היה מוצג אנושי עצוב של לוס אנג'לס בסוף שנות השישים. מנסון היווה עבורו סרסור לנערות ללא גיל, לסמים ולחיים ללא גבולות. זה החזיק מעמד עד שהמשפחה הירפתה מגינוני הנימוס שלה והחלה מפרקת את ביתו וחייו של ווילסון, חדר אחר חדר. ווילסון גירש אותם ונתווסף מיידית לרשימת החיסול של מנסון, שבה הופיעו גם אליזבת טיילור וסטיב מקווין. הוא ניצל, הרוויח כמה שנים, עד שטבע ומת.
סרט די-וי-די שראה אור לאחרונה, מאת עיתונאי בידור המכור למנסון, מראה בפעם הראשונה את הצילומים של ההתפרצות החייתית, האורגיאסטית והמפלצתית, שהתרחשה בליל 9 באוגוסט בביתו של ג'יי סברינג בסמטת צ'ייאלו, דרך ללא מוצא. משפחת מנסון הגיעה לבית בשעות המוקדמות של הבוקר, שעה שדייריו ומבקריו היו שפוכים מלילה של יותר מדי מהכל. היתה מקריות רבה באשר למי ששהה בבית באותו לילה נורא. שנים רבות לאחר מכן היה מקובל על אנשים רבים לספר כמה מקרי וממוזל שלא הם היו שם. מישהו אמר בהומור מקאברי, שאפשר היה למלא את הטיטאניק במי שסיפרו כיצד ניצלו במקרה.
את סברינג - הספר שהמציא את עיצוב השיער לגברים ושדמותו הגיעה לסרט "שמפו" בכיכוב וורן בייטי, ששקל לקנות את הבית חודשים קודם לכן - קשרו נשות מנסון לשרון טייט, כוכבנית יפהפייה בחודש השמיני להריונה שהיתה נשואה לבמאי רומן פולנסקי.
בכלי משחית מכל הבא ליד, ירו הבנות בשניים, דקרו אותם עשרות פעמים, חרטו מילים על גופם ומרחו בדמם מילים על הקירות; ווייצ'ק פירקאוסקי, חברו של פולנסקי ובמאי כושל, נרצח באופן דומה; את אביגיל פולג'ר, יורשת אימפריית הקפה פולג'ר, מצאה המשטרה בחוץ על הדשא, כרוכה בכתונת הלילה שלה ומרוטשת בברוטליות; סטיבן פיירנט, ילדון בן 18 שנשכר לשמור על הבית, נמצא במכוניתו, כנראה במהלך ניסיון בריחה. הוא נורה חמש פעמים.
פולנסקי היה בלונדון לצילומי סרט. כאשר שמע את החדשות הנוראות, התמוטט. חברים גררו אותו לשדה התעופה והעלו אותו על טיסה ללוס אנג'לס. הילד שאיבד בשואה את אמו ואחותו, ובעידן אקווריוס את אשתו ובנו לעתיד, לא שב לעצמו. כאשר אומדים את המשפט בו הורשע וגורש מאמריקה לצמיתות בשל קיום יחסים עם קטינה שהוגשה לו על מגש בידי אמה וגם מאשרת את הפרטים, קשה להבין את שיקול דעתה של מערכת המשפט בקליפורניה. לא רק שפשעו לא היה מידתי לחומרת העונש. האם מישהו האמין שפולנסקי נותר אוחז בחלקים הגדולים והשפויים של אישיותו?
למחרת שחטה המשפחה את לנו ורוזמרי לה ביאנקה, זוג אמיד ללא כל סממנים בוהמניים, ואת גארי הינמן, נגן חמת חלילים ומורה למוזיקה.
שנה קודם לכן יצא האלבום הלבן של הביטלס. אלבום מעט קודר יותר מקודמיו הפופיים, אבל ודאי לא סימפטי לשטן של הרולינג סטונס. מנסון למד את האלבום הלבן עד אחרונת השריטות בו. הוא ידע את כל המילים. הקים תלי תלים של פרשנות על הכוונות הנסתרות. הצליח לשמוע בין הרצועות, כולל פניות ישירות אליו. הכפייתיות הזאת היא שהכתיבה את שכתבה המשפחה על הקירות בדם הקורבנות. מה זה לעזאזל הלטר סקלטר, תהה ג'ון לנון אחרי הרצח? מה הוא חשב ששמע שם? החזירונים לופתי הסכינים והמזלגות של הריסון, באו לביטוי במזלגות שבהם שיספו הרוצחים את הקורבנות.
נהוג לדבר ולהגזים במזדנבות ובמעריצים שלא הרפו מסגידתם למנסון גם אחרי שנעצר ונשפט. כאילו שהמניאק הקטן והרצחני נטול חינוך מינימלי, חצה את קו האנושיות והשפיות ועבר על החוק בשם דור שלם שנותר מובס, מרוסק ודורך ברגליים יחפות על שברי החלום. מין גרסה רצחנית, נקמה אם תרצו, למותם של דניס הופר ופיטר פונדה ב"איזי ריידר," הסרט המדובר באותה שנה מאוחר יותר, כאשר נשקלה האפשרות לעשות סרט על חייו של מנסון, נאלץ הופר לבקר את מנסון בכלא. הפגישה היתה כה מזעזעת שאפילו שחקן נטול מעצורים כהופר, החליט כי אינו רוצה כל חלק בזוועה.
לפני שנעצר הספיק מנסון להקליט אלבום אחד. הוא מכר מאות עותקים בודדים לפני המעצר, ואפילו פחות אחריו. אבל לקח לשלטונות קליפורניה שנים להבין שהתמלוגים מגיעים לידיו של מנסון. בארטק, בנו של ווייצ'ק פריקאוסקי, שזכה במשפט בחצי מיליון דולר פיצויים שלא היה ממי לגבות אותם, החל כעת מקבל את ההכנסות המעטות מהתקליט.
בתא הכלא שלו סירב מנסון להסתפק ב-15 דקות התהילה על שם וורהול. במשך שנים ארוכות הניחו השלטונות לראיין אותו עד קבס. הוא שידר את עיקרי אמונתו מהכלא, קיבל אורחים כמנהיג גולה שוחר חירות. התובע הראשי במשפט, וינסנט בוגליוזי, שלימים הפך לסופר ולתחקירן, כתב על הפרשה ספר רב מכר בשם "הלטר סקלטר."
מנסון היה הצגה של איש אחד. נדמה היה שהסורגים הם רק תפאורה שמסיבותיו שלו הוא מעדיף לא לצאת מאחוריהם. לאות הזדהות עם מעריצותיו הרבות שחרטו צלב קרס על מצחן הצטרף גם מנסון לרייך הרביעי עם צלב קרס משלו. הוא היה גזען מאוס. אבל בתום הרצאה של שעתיים נגד הפנתרים השחורים, הוא שאל מיהו יואי ניוטון, שזה בערך כמו להשמיץ את ישראל ולשאול מי היה דוד בן־גוריון.
אף אחד מהניסיונות להבין את סוג הטירוף של מנסון, ויש מאות, כולל עשרות ספרים, אינו משכנע. האם אנחנו אמורים לקבל את ההשערה המלומדת שמי שאינו מצליח להגשים את חלומו כזמר רוק נחשב, מידרדר למנכ"ל האידיאולוגי של חבורת רוצחים פסיכוטית? מה שמעיד על מנסון יותר מכל, היא העובדה שבכל מקרי הרצח בהם היה נוכח, השאיר את העבודה השחורה לחניכיו. הוא יזם את האכזריות הפראית.
לא ברור איזה חלק נטל בה. אבל הכריזמה שלו לא הרפתה מאנשיו שנים. לינט סקוויקי פרום, אולי הבולטת בנערותיו שזכתה בשחרור מוקדם, ניסתה להתנקש בחייו של הנשיא ג'רלד פורד, ושבה לכלא.
נדמה שהאטיוד המזוויע ביותר בפרשת מנסון אינו קשור בו כלל. גיבורו הוא אקסל רוז, סולן רובים ושושנים. באלבומם "תקרית הספגטי30 ,(1993) "? שניות אחרי השיר ה-12 והאחרון מופיע באלבום שיר מאת מנסון ובביצועו. לא ברור איזה סקנדל ביקש רוז להקים. אבל כאשר הדבר נודע, אפילו המתירנים ביותר בעולם המוזיקה התקשו להצדיק את התעלול הנלוז הזה. דיוויד גפן, מי שהיה אז בעל החברה שהוציאה את התקליט, אמר "כי העובדה שצ'רלי מנסון ייהנה מתמלוגים בשל המוניטין שיצאו לו בגלל אחד ממעשי הרצח המזוויעים במאה ה־,20 מחליאה אותי."
האלבום נמכר ב-190 אלף עותקים לפני שהפרשה התפוצצה. אלבום כפול של הלהקה נמכר ב-27 מיליון עותקים. מנסון היה זכאי ל־60 אלף דולר על כל מיליון עותקים שנמכרו. כאשר נשאל רוז מה עבר במוחו כאשר צירף לתקליט את שירו של מנסון, ענה שאחיו גילה לו את תקליטו של מנסון, והוא, אקסל, חשב שאנשים רבים ישמחו לשמוע אותו. "אינני מומחה למנסון," אמר רוז, "אבל אינני מאמין בדברים שעשה. הוא אדם חולה."
לאחרונה, לקראת שנת ה-,40 פרסמו הרשויות צילום עדכני של מנסון. גבר קירח בעל זקן גזום, פנים מלאות ומבט סתמי. כמו כל הנידונים למאסר עולם, המוציאים את חייהם על ספסל במגרש הספורט בהשלכת פירורי לחם ליונים שיש להן אומץ לנחות לידם.
