איך היא עושה את זה? קרן הירשפלד-מילמן
יש לה עסק לריהוט בוטיק, שלושה ילדים ובעל שמתחזק עסק עצמאי משל עצמו. היא לא לוקחת חופשות לידה, שולחת מיילים לספקים באמצע הלילה ועם חברות היא נפגשת בשש בבוקר, לפני שהבית מתעורר
בת ,37 אמא של שחף ,(6) ליה (4) וכרמל (שנתיים,( בעלת הרשת "קרן ריהוט בוטיק." נשואה זה שש שנים לשפריר מילמן, בעלים של עסק לרצפות פרובאנס ופרגולות.
קריירה: אני בעלת עסק עצמאי, ולכן ההתנגשות בין צורכי העסק לצורכי הילדים היא יומיומית. הרבה פעמים קורה, למשל, שדווקא ב-15:00 נכנסת לחנות לקוחה שרוצה המון דברים, והפגישה איתה הופכת לחשובה, ודווקא ברגע שאנחנו מסכמות את הפרטים, אני חייבת לקום ולקחת את הילדים מהגן.
כל פעם זה קשה מחדש. יש לי כל מיני טקטיקות - אני מנסה לזרז את העסקה או לדחות אותה בעדינות, ולפעמים לגייס הורים שיביאו לי את הילדים. קרה כבר שאמרתי ללקוחה: אולי תסתכלי קצת בקטלוגים ואני אגיע עוד רבע שעה? ואז אני יוצאת בטיל, לוקחת את הילדים וחוזרת לסיים את העסקה.
ברגע שאת עסק עצמאי, אין תירוצים. אני חייבת להתחשב בלקוחות, ואם נוח להם בדיוק אחרי הצהריים, אני חייבת להגיע. הינקתי את כרמל עד גיל מאוחר ויצא שהבאתי אותה לפגישות, ותוך כדי חוזים גדולים היא ינקה ואני המשכתי. היו לי קטעים מזעזעים עם הילדים, שלקחתי אותם לפגישה ולא הייתה להם סבלנות והם השתוללו, וממש השארתי את הלקוח פעור פה. יש לקוחות שמתרגזים, אבל הרוב מבינים. רוב הלקוחות שלי הם הורים בעצמם.
סדר יום: אני משתדלת לקום לפני כולם, כי זה הזמן היחיד ביום שיש לי שקט. אני קמה ב-,6:00 מספיקה לשתות קפה וקוראת עיתון. הרבה פעמים אני משכנעת חברה לקפוץ אלי ב-,6:00 וזה מצחיק - אנחנו יושבות לנו בנחת ומדברות, ואז, בסביבות ,7:30 כולם מתעוררים. אני מארגנת את הילדים ומקפיצה לגנים, וב-9:00 הכול מאחוריי ואני מתחילה לעבוד. זה המון לחץ, כי אנחנו מעצבים מטבחים וריהוט ומעורבים בשלבי הבנייה של בתים.
כל יום חשוב - פספוס קטן בלוחות הזמנים יכול לעלות ללקוח המון כסף. אז אצלי לא הייתה חופשת לידה, לא חופשת מחלה, כלום. אני בעבודה, לא חשוב מה יקרה. יום אחרי הלידה של כרמל היא כבר הסתובבה איתי באתרי בנייה. אני עצמאית ויכולה להמציא תירוצים רק לעצמי, ואני לא קונה את התירוצים של עצמי.
אני עובדת עד 15:30 ואף פעם לא מספיקה הכול. אחר כך אני נוסעת לקחת את שלושת הילדים. בגלל הלחץ שלי בעבודה לא רשמתי אף אחד מהם לחוגים, כי אני יודעת שאין לי סיכוי לעמוד בהסעות האלה. זה מחיר שאני והם משלמים. אני משתדלת לקחת עזרה אחרי הצהריים, וככה אני יכולה להתפנות למיילים, לטלפונים, לקשר עם החנות, עם העובדים. בין לבין אני מבררת עם הילדים מה קרה ושוב חוזרת לעבודה.
אני עושה הכול בין לבין. מתמרנת. הנגריות והמצבעות עובדות עד ,18:00 כך שאם לא אדבר איתן בזמן, כל העבודה תידחה. בערב, כשהלחץ של הנגריות קצת יורד, אני לוקחת את כל הילדים לים, לפארק, לטייל עד .20:00
אחר כך מתחילות האמבטיות, הבקבוקים, ההשכבות. לצערי, הטקס הזה נמשך אצלנו עד 22:00 לפחות. רק ילדים של אחרים ישנים כבר ב-.20:00 במקרה הטוב, ב-23:00 אני מתמוטטת במיטה. הרבה פעמים אני לא שקטה וחייבת ללכת להמשיך לעבוד בסטודיו על סקיצות, תוכניות.
האמת היא שאני די אוהבת את השעה הזאת ואוהבת לעבוד כשיש שקט מסביב. הנגרים שלי מקבלים הרבה פעמים פקסים שעליהם כתובה השעה 2:00 בלילה והם בשוק - מה את לא ישנה? קורה גם שאני יוצאת לאכול סושי עם חברה או לשבת בשדרות רוטשילד לחצי שעה. זה היתרון של העיר, שהכול קרוב. אתמול בלילה יצאתי בספונטניות עם חברה ל"פשפשוק" ביפו. נהניתי, אבל זה נדיר. אני יוצאת מעט, אין לי כוח.
עבודות בית: הנה, תוך כדי שאני מתראיינת אני מקפלת כביסה. בגדול יש לי עזרה קבועה עם הילדים ועם הניקיון, ארבע עד שמונה שעות בכל יום. כביסות אני עושה לרוב לבד - בבוקר אני שמה מכונה ובערב מעמיסה עוד אחת.
לגבי בישולים, אני ממש לא בעניין. אצלנו זה חפיף - שניצל מהמקפיא, חביתה, פרוסה. לפעמים הבחורות שעוזרות לי אחר הצהריים מבשלות. אין לי גם שום בעיה עם אוכל מוכן, ואני לא חולת ניקיון כמו כל מיני חברות שלי. אם לא כל כך נקי, לא נורא. קניות אני לפעמים עושה לבד ולפעמים הבחורות שעוזרות
בסוף השבוע אנחנו יורדים לים, ועל הדרך מעמיסים את האוטו עם קניות בשוק. כלים תמיד שפריר עושה. ככה יוצא. הוא גם מוריד את הזבל ולפעמים שוטף רצפה. גם שפריר עובד המון ועסוק מאוד. המזל הוא שאני לא עושה עניין מכל תחזוקת הבית. מי שיכול עושה, ואם לא נעשה, לא נורא.
שפריר עוזר לי המון, והרבה פעמים הוא בא ב-,18:00 לוקח את הילדים לים לבד ומשאיר אותי לענייניי. זה לא פשוט, כי הוא עובד אפילו יותר ממני, גם לו יש עסק תובעני מאוד.
נקיפות מצפון: בתחילת ההורות היו לי כל הזמן. היה נראה לי שאני עובדת יותר מדי על חשבון הילדים. חברה הפנתה את תשומת לבי לכך שעם הילדים נולדים רגשות האשמה, והבנתי שנכון שאני לא משחילה איתם חרוזים ולא עושה פזלים, אבל זה לא כל כך נורא. אנחנו נוסעים מדי פעם לכמה ימים למדבר וצוחקים המון, ואולי זה בסדר. הצלחתי להתגבר על רגשות האשמה וזה לא מציק לי יותר.
החיים כתוכנית ריאליטי: סדר היום וההתנהלות שלי מטורפים, והחברות שלי אומרות לי: מי צריך לראות ריאליטי בטלוויזיה כשיש אותך? את בעצמך ריאליטי. ובאמת קורים לי כל הזמן דברים מצחיקים. כשהילדים היו יותר קטנים, הייתי מביאה אותם לחנות ושמה אותם במיטת התינוק שאני מעצבת. פשוט שיישנו. יום אחד נכנסה לחנות אישה היסטרית בהיריון והתחילה לצרוח: יואו, מישהו השאיר תינוק, תקראו למשטרה.
בילויים: ביליתי מספיק עד שילדתי. התחתנו מאוחר, ועד אז יצאתי המון, בארץ ובחו"ל. כשהתחתנתי כבר הייתי רוויה. כיום, אם עומדת בפניי האופציה לצאת לבלות או סתם לשכב עם הילדים במיטה בכיף, אני מעדיפה להיות עם הילדים. פעם בכמה זמן אני יוצאת רק כדי להזכיר לעצמי שאני לא מפסידה כלום.
כסף: יש לנו חשבון משותף, עם הרבה חופש ואמון. אנחנו לא מתחשבנים, לא מבקשים אישורים אחד מהשני. היום הודעתי לשפי שאני נוסעת עם חברה ועם שחף ליומיים לאילת. ככה זה אצלנו, אנחנו זורמים. אני מכירה חברות שמבקשות רשות מהבעל לפני כל הוצאה. זה חונק.
אני לא בזבזנית וגם שפי לא, ואם מישהו רוצה לעשות משהו עם הכסף הוא פשוט עושה. לא חשוב לי כמה כל אחד מרוויח. העסק הוא שלי, אבל ברור לי שבלי שפי לא הייתי עושה את זה, אז של מי בעצם העסק? יש חודשים שבעסק שלי חלש ואצלו חזק ולהפך. אין תחרות ואין חשבונות.
זמן פנוי: אני מתאבדת שיעית, ואני לא חייבת להיות כזאת. אחרי חמש דקות בבית קפה אני ממצה את העניין ומשתעממת, ולכן אין לי זמן פנוי. זה משהו שאני בחרתי, משהו באופי שלי.
זוגיות: אני שומעת על זוגות שמדברים על לתחזק את היחסים, לבנות את הקשר, כל מיני דברים שנראים לי די קשקוש. אצלנו זה כבר בנוי וחזק, ואם בדקה ה-90 מרגישים פתאום צורך חזק להיות אחד עם השני, אז עושים משהו.
אם רוצים להיות יחד, מחכים שהילדים יירדמו ונכנסים למיטה; וקרה שנתפסנו על חם על ידי איזה ילד שהתעורר. חוץ מזה, אנחנו נפגשים לפעמים בבוקר כשהילדים בגן, וגם נוסעים מדי פעם רק שנינו לסופי שבוע ומשאירים אותם אצל ההורים. למזלנו, שנינו נוסעים די הרבה לתערוכות עיצוב בינלאומיות, אז זו גם הזדמנות להיות לבד. אנחנו עייפים, אז הכול יותר מתומצת, יותר ישר ולעניין.
דימוי גוף: יש אימהות יותר כוסיות ממני בשוק. כשאני רואה מישהי שנראית טוב, אני אומרת לעצמי איזה כיף לה. בינתיים אני חולמת על דיאטה, וקמה בבוקר ועושה לי פיתה עם שוקולד ונס עם סוכר. בקיצור, רוצה אבל לא משקיעה. כנראה להיות כוסית לא ממש נמצא בסדר העדיפויות שלי עכשיו, אין לי כוחות גוף ונפש להשקיע.
אף פעם לא הייתי מהפרינססות של חדר הכושר והקוסמטיקאיות. יש לי חברות כאלה, אז אני מוציאה אותן מחדר הכושר כדי שיבואו לאכול איתי שקשוקה עם לחם. ויתרתי על קריירת הדוגמנות שלי, שחררתי לבר רפאלי את המשבצת ואני בסדר עם זה. מבחינת התודעה, אגב, אני צעירה שעוד רגע חותכת לתיאלנד.
נא להמתין לטעינת התגובות
