יצורים תלת פעימתיים: שלושת שלבי המודעות של האדם
האדם כפי שהוא כיום רחוק מלהיות שלם, כפי שהזרע רחוק מהפרי. כדי להבשיל עליו לממש בתוכו שלוש רמות של מודעות. גבריאל רעם על שלבי האבולוציה הפנימית של האדם: יצורים חד-פעימתיים, דו-פעימתיים ותלת-פעימתיים
בני האדם יכולים להתחלק לשלושה סוגי יצורים: חד-פעימתיים, דו-פעימתיים ותלת-פעימתיים. החלוקה הזאת נראית מבחינה גראפית כפירמידה, הבנויה לפי ההירארכיה הבאה: החד-פעימתיים בבסיסה, בקומת הביניים הדו-פעימתיים ובראש הפירמידה התלת-פעימתיים.
השלב התחתי של הפירמידה הוא השלב בו נולדים כולם, ורובנו גם נשארים בו (אלא אם מקבלים מכה בראש ומאבדים את הפעימה. אז הופכים ל"חסרי פעימה"..). שלב הביניים הוא הקומה של הדו- פעימתיים. זו קומה שכמעט אינה מאוכלסת יחסית לקומה הראשונה, בה שוכנים פחות מחמישה אחוז מאלה שחיים בקומה התחתונה. השלב העליון בפירמידה, קומת הפנטהאוז, מאוכלס בדלילות מרובה, שם שוכנים חמישה אחוז מכלל אלה ששוכנים בקומת הביניים.
מבחוץ נראים שלושת היצורים אותו הדבר. התנהגותם אולי קצת שונה, אבל במבט רגיל לא ניתן להבחין בהבדל. אך כשמשוחחים עם יצורי הקומות העליונות, שומעים שיש להם רעיונות משונים על אודות בני האדם והקיום. וכשמנסים להבין אותם לעומק, מגלים תוך של חייזר.
אם להשתמש באנלוגיה מתחום חומרי המזון והשתייה, אז החד-פעימתיים הם חומר הגלם עבור השלב הבא, והשלב הבא הוא חומר הגלם לשלב השלישי. אפשר להמשיל זאת לענבים (השלב החד-פעימתי) לפני שהפכו למיץ (דו-פעימתיים), לפני שהפך ליין (תלת-פעימתיים).
היצור החד-פעימתי הוא היצור הנפוץ. הוא מצוי במצב אבולוציוני טרומי, שלב מקדמי לפני הבא אחריו. אלא שהאבולוציה הזו אינה אוטומטית, והיא אינה מתרחשת מעצם הלידה. אז מה ההבדל ביניהם, ומה יכול לעשות את היצור החד-פעימתי ליצור דו-פעימתי, ואת זה ליצור תלת-פעימתי?
היצור החד פעימתי מרגיש, מגיב, רוצה ומתנהג כמו כל יצור, ומה שמעגן אותו בתחתית הפירמידה היא ההזדהות שלו: עם רגשותיו, עם מחשבותיו, עם תגובותיו ועם התנהגותו. ההזדהות חלה גם על התגובות שהוא מקבל מן הסביבה ועם תחושותיו החיוביות או השליליות הנובעות מיחסיו עם הסביבה.
הוא לא מסתפק בלהרגיש, לחשוב או לקבל יחס. לא, הוא עסוק בחישובי רווח והפסד: אם הוא מקבל יחס מסוים אז הוא מרוויח, ואם הוא מקבל יחס אחר - הוא מפסיד. מה מוציא אותו יותר טוב? התגובה הזו או התגובה הזו? האם הוא בכיוון של להיות מאושר יותר או פחות?
ברמה זו, האדם עסוק בעצמו, במיצובו, בהישגיו ובעיקר באושרו – הקרוב או הרחוק. העיסוק המתמיד הזה ב"טוב לי - לא טוב לי", "כדאי לי - לא כדאי לי", ההשתקעות הזו ברווח ובהפסד פרסונלי, משקע ומקבע אותו בדיוטא התחתונה של הווייתו, בחלק היותר דחוס וכבד של ישותו.
המעבר מן הרמה החד-פעימתית לרמה הדו-פעימתית, שפירושה היחלצות מן המעגל הסגור של החד-פעימתיות, עוברת דרך היפטרות והשלה של המטען העודף של ההזדהות. ברמה התחתונה האדם מרגיש ומזדהה, ברמה הבאה עליו רק להרגיש, רק להגיב, רק לקבל יחס מסוים - ולהשקיט את התגובה הפנימית. שם, הוא מיועד אפילו להגיע למצב שבו אינו מגיב כלל להתרחשויות בחייו: למעין מצב של שיווין נפש כלפי הכדאיות והאינטרסנטיות של האירועים המתחוללים בחייו. במקום להגיב תגובה פנימית נוספת, הוא מסתפק במה שקורה, נותן לו פשוט להתרחש ולעצמו רק להיות.
מה שמעניין כאן הוא שרמת הביניים הזו, היא רמת בעלי החיים. הם רק ישנם,
על כן, כדי שאדם יגיע לרמה הדו-פעימתית עליו לאפשר לעצמו שקט פנימי, בו יכולים הדברים להתרחש בתוכו, לתוכו וממנו – ללא התערבות פנימית, מבלי ללחוץ ומבלי לרצות לדחוף את זה לכיוון מסוים.
איך חווה האדם הדו-פעימתי את חייו הפנימיים? ובכן, במקום מרכז אחד (מוטה, משוחד, מאומץ), יש בו שני מרכזים; האחד הוא מרכז העצמיות (שעתה הוא נקי, ניטרלי ושקט) והשני הוא המרכז והמתבונן. מרכז כובד אחד הוא זה שמתרחש ברגשותיו, במחשבותיו ובכל הנוגע לחייו עם אחרים. מרכז הכובד השני הוא זה של עצמו המתבונן בעצמו, לא מעורב, מספר לעצמו מה קורה לו ובו. כלומר, יש בו מרכז כובד אישי ומרכז כובד נייטרלי בו נחווים הדברים כאילו הם קורים למישהו אחר, והוא מתבונן בהם מבחוץ.
ברמה הדו פעימתית לא רק שאין הזדהות או מעורבות במה שמתרחש, אלא שהאני מתפצל לשניים: "אני" מתרחש ו"אני" מתבונן. זוהי, בעצם, הדו-פעימתיות עצמה. פעימה אחת משקפת את מה שקורה לך, או בתוכך; הפעימה השנייה משמעותה ההתבוננות לא מעורבת באני המתרחש. זהו "אני" שאוסף מודעות לגבי ההתרחשויות. ואכן, הפעימה השנייה היא פעימה של מודעות. אני מודע למה שקורה ליצור החד- פעימתי.
אצל האדם התלת פעימתי יש לנו כבר שלושה מרכזי כובד: אני מתרחש; אני מודע; אני יודע. הפעימה השלישית, אם כן, היא הפקת ידיעה, משמעות ותובנה, מתוך המודעות של היצור הדו-פעימתי. זהו עיבוד של המודעות כלפי המתרחש - לכדי ידיעה.
על כן, אם האני הראשון הצליח להתנקות מן העיוות ההזדהותי – הרי שהוא 'אני חווה'; אם האני השני הוא "אני" מודע - הרי שהוא 'אני לומד'; ואם האני השלישי הוא "אני" יודע - הרי שהוא אני חכם.
החוכמה היא הפרי.
המודעות היא הצמח.
החוויה והתרחשות היא הזרע.
החוויה נצרכת,
המודעות צומחת
החוכמה נאספת, מצטברת.
החוויה היא רגשות
המודעות היא מחשבות.
והידיעה היא תודעה.
האדם כפי שהוא כיום רחוק מלהיות אדם שלם, כפי שזרע רחוק מלהיות פרי (או פרח). כדי להגיע לשלב הפרי, או הפרח, הוא צריך לפעום שלוש פעמים: פעימה בתוך פעימה בתוך פעימה. רק אז הוא ישנו באמת.
חומר עיוני נוסף באתר הדרך החמישית מידע שוטף בדבר קורסים וסדנאות באתר המכון לאימון תודעתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם