הגנה עצמית: איך תדעו אם מישהו מציק לילדכם בבי"ס
הפחד הגדול ביותר של הורים הוא שהילד שלהם יהפוך לקורבן הצקות והטרדות בבית הספר. אבל לפעמים תגובות הכעס האינסטינקטיביות שלנו הן לא אלה שיעזרו לו, אולי אפילו להפך. כך תיפטרו מהמטרד המאיים על שלום בנכם
תום, תלמיד כיתה ו,' הוא מקור הבעיה. כבר חצי שנה שהוא מציק לאייל באופן חוזר ונשנה, לשמחתם של חלק מחבריו. לעתים החברים מצטרפים אליו: דוחפים, בועטים, מקניטים ומגדפים. אייל ניסה לא לבכות ולבקש מתום ומחבריו להפסיק. הוא אפילו נמנע מלצאת בהפסקה, אך דבר לא עזר. אייל אומנם סיפר להוריו על המתרחש, אך השביע אותם שלא יפנו למורה. הרי תום איים עליו שאם יספר הוא יהיה בצרות רציניות.
כמחצית מהילדים בבתי הספר היסודיים סובלים מהשפלות מילוליות מסוגים שונים, דחיפות ומכות לפחות אחת לחודש. כל ילד עשירי בישראל חושש ללכת לבית הספר פן יציקו לו. המייחד את תופעת ההצקה משאר תופעות האלימות הוא עובדת היות הקורבנות מחוסרי יכולת הגנה עצמית (בגלל נחיתות פיזית ו/או היותם חסרי מידת האסרטיביות הדרושה).
כדאי להבהיר כבר בהתחלה: התפקיד הראשי במיגור ההטרדות והבריונות בבית הספר הוא של בית הספר עצמו. אולם גם להורי ה"קורבנות" תפקיד חשוב בסיוע ובתמיכה נכונים בילדם.
האתגר הראשון הוא ליצור ערוצי תקשורת פתוחים עם הילד. כאשר מתעורר חשד ההורים כי ילדם הוא קורבן להצקה והילד אינו משתף בכך את ההורים, רצוי למצוא סיטואציה בה הילד נמצא במצב רוח טוב, לפנות אליו בנינוחות ולהתעניין בנעשה בבית הספר בכלל ובהפסקות בפרט. שאלו אם מישהו או משהו מפריעים לו בבית הספר, הקשיבו לו, אל תתרגזו למשמע דבריו ואל תלחצו עליו יתר על המידה לקבלת פרטים נוספים.
ההורים יכולים גם לנסות לערוך תצפית על הילד בנקודות זמן רגישות במשך היום, למשך יומיים או שלושה, באמצעות אדם שלישי, כדי לבדוק אם הילד אכן סובל מהצקות ומה טיבן.
בין אם הילד משתף את הוריו בעובדת היותו קורבן מתמשך להצקות ובין אם ההורה מגלה זאת בעצמו, חשוב לעשות הכול כדי שהילד ימשיך לשוחח על כך עם הוריו בחופשיות, ללא חשש ובאופן שוטף. ההורים יחזקו את הילד ויפרגנו לו על שהוא משתף אותם, יגלו אמפתיה לסבלו ("בטח מאוד קשה לך, אנחנו גאים בך שאתה ממשיך לתפקד במצב הקשה הזה") ויבטיחו לסייע לו ולתמוך עד שהבעיה תיפתר.
לצערי, הורים רבים הנחשפים לראשונה לעובדה כי ילדם הוא קורבן להצקה, מתקשים לשמור על קור רוח וענייניות, החשובים כל כך להמשך הדיאלוג עם הילד, ומגיבים באימפולסיביות מתוך התרגשות ובכעס, שואלים שאלות סרק ומשיאים לילד עצות אחיתופל, שרק מגבירות את רמת החרדה שלו וגורמות לו "להינעל."
להלן כמה היגדים אופייניים של הורים שכדאי מאוד להימנע מהם:
.1 "למה אתה שותק ולא מחזיר לו"? הילד לא זקוק לעצה זו ממך. אם הוא היה מסוגל לכך, היה כבר עושה זאת. אמירה כזו רק מגדילה את סבלו, מנמיכה את דימויו העצמי ומגדילה את הסבירות כי הוא לא ישתף יותר את הוריו באשר עובר עליו.
.2 "תתעלם מהם והם יעזבו אותך לנפשך". רבים הסיכויים כי הילד כבר ניסה להתעלם מגילויי ההצקה כלפיו, אך ללא הועיל. אמירה כזו אינה מעשית ורק תתרום לתחושות הקשות ממילא של הילד.
.3 "עזוב, אל תיקח את זה ברצינות, תזרום עם זה והכול יהיה בסדר." אמירות כאלה מעצימות את סבלו של הילד, החש כי הוריו אינם מבינים עד כמה קשה
.4 "סמוך עליי. אני אגש מחר לבית הספר ואטפל בו.” תגובה כזו, גם אם פה ושם מביאה להפסקת ההצקה, היא לא מומלצת, בין השאר כי היא מהווה עבירה על החוק. פגיעה במציק גם מגדילה את הסבירות כי הוריו יתמכו בו ויתפתח מאבק, שבסופו ימשיך הילד המציק לפגוע בקורבנו - הפעם בסיוע ישיר או עקיף של הוריו. ומלבד זה, איום כזה אינו מלמד את הילד להתמודד עם מצבים דומים בעתיד.
האתגר השני שלכם הוא לסייע לילד במציאת סביבה חברתית נטולת הצקות, כזו שהוא יחוש בה בנעימים ויחווה בה הצלחה. סיוע בהזמנת חברים לביתכם, השתתפות בחוגים שבהם הילד נהנה, הרשמתו לתנועת נוער - יסייעו לילד להתמודד ביתר הצלחה בהצקות שהוא חווה בבית הספר.
האתגר השלישי: למדו את הילדים מיומנויות חברתיות הדוחות הצקה. אחת הסיבות לחוסר יכולת להתמודד עם הצקה היא מידת האסרטיביות הנמוכה שלהם, המנוצלת לרעה על ידי חבריהם. לכן חשוב להשקיע בניסיון ללמד את הילד להגיב בחוכמה, בביטחון ובתקיפות. בעזרת משחק תפקידים שבו מדמים מצבי הצקה אופייניים שלהם נחשף הילד.
התרגול כולל הקפדה על משפטים קצרים ("אני מבקש ממך לעזוב אותי") כיצד להשתמש בקול רגוע אך תקיף במהלך השיחה עם המציק; כיצד להקפיד על יציבה נכונה ועל קשר עין עם המציק; וכיצד לפעול אם ההצקה נמשכת.
לבסוף, דירשו מבית הספר להפעיל תוכנית יעילה למניעת הצקות. הספרות המקצועית מראה כי המפתח לפתרון בעיית ההצקה נמצא בידי המורים ובית הספר.
כיצד תזהו אם הילד הוא קורבן להצקות
* הילד מגיע הביתה עם בגדים קרועים, חבלות ושריטות ללא הסבר הגיוני.
* הוא אינו מביא ואינו יוזם הזמנת חברים הביתה. אינו מוזמן למסיבות או לאירועים חברתיים של הכיתה.
* שונא ללכת לבית הספר.
* מסרב ללכת לבית הספר ולא מסיבות של אי-הצלחה בלימודים.
* מתלונן על כאבי בטן או ראש, במיוחד בבוקר.
* בוחר במסלול הליכה לא הגיוני לבית הספר.
* מסרב לנסוע לבית הספר בתחבורה ציבורית עם שאר הילדים.
* שכיחות גבוהה של חוסר מנוחה בעת השינה.
* מאבד עניין בלימודים וציוניו נמוכים מכפי יכולתו.
* חווה מצבי רוח משתנים ומגיב בהתפרצויות זעם פתאומיות.
- גונב כסף או מבקש כסף נוסף מההורים ללא הסבר הגיוני.
הכותב הוא מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
