בית הבובות: ביקור בית אצל מפחלץ ומרפאת בובות
הבית של שלמה ונילי פרדס הוא ג'ונגל של ממש. מהצד שואג לו אריה, מהפינה משקיף נמר, ובמטבח נערמות להן בובות ענק. ככה זה כשהדיירים הם המפחלץ הבכיר בארץ ובעלת בית חולים לבובות מרוטות
באחד מרחובות חולון מסתתר לו אריה, ניצב בתנוחת שאגה לתקוף כל חולוני שיעבור לידו עם כוונות זדון. "זה קרה בעבר", מספרת נילי פרדס, 61, מנהלת בית החולים היחיד לבובות בארץ ואשתו של הפוחלצאי הוותיק במדינה, שלמה פרדס. "יש לנו המון אוצרות בבית, כל הבובות והפוחלצים, וזה נחמד, אבל הם גם יכולים להפחיד. פעם הגיע אלינו גנב וניסה לפרוץ. אחר כך המשטרה סיפרה לי שהוא רק ראה את האריה מבחוץ, וכבר הסתובב וברח מפחד".
לא רק אריה שהוקפא בתנוחת תקיפה מחזיקים בביתם הזוג פרדס. חדרי הבית, המעוצבים כג'ונגל טרופי מעורב בוויקטוריאניות אירופית, מכילים אוצרות נדירים: פיל קטן שמבטו מרוכז ברצפה, טיגריס שואג, פומה שנחה על סלע ואלפי בובות נדירות מכל רחבי העולם. מסלול ההליכה בבית, כך מספרים הזוג, הופך צר יותר ויותר עם השנים, בשל הקירות הנערמים עד התקרה במסכות ובחיות מכל רחבי העולם. קשה לדמיין מקצועות יוצאי דופן יותר מפוחלצאות ותיקון בובות נדירות, אך הגורל הפגיש את שני בעליהם לכדי יחידה הרמונית אחת המתפקדת במשותף. הפגישה ביניהם, כמו כל דבר בחייהם של הפוחלצאי והבובנאית, הייתה גם היא לא שגרתית. "נפגשנו בספארי, במגדל המפקח על הכלוב של האריות", נזכרת נילי בחיוך, "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון".
שלמה, 65, מכריז בגאווה שכבר בגיל שש עסק בפחלוץ. "עוד בכיתה א' התחלתי לפחלץ", הוא נזכר, "זה היה בחנוכה והייתי בגן החיות בתל אביב, שהיה ליד הבית שלי והיה כמו בית שני בשבילי. עזרתי לנקות את הכלובים והייתה שם ציפור מתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי בעל חיים מת. הפועל זרק את הציפור לאשפה, ואחרי שהוא הלך, חיפשתי בתוך העפר, שמתי אותה מתחת לחולצה ולקחתי אותה הביתה".
בבית , קר רוח כאילו נולד למקצוע, החל שלמה את פעולת הפחלוץ. "למזלי אף אחד לא היה בבית. לא הבנתי שום דבר, אבל זה לא הגעיל אותי. לקחתי סכין גילוח, מלח, פלפל ואבקת סבון ופתחתי את הציפור, מילאתי אותה בצמר גפן, אפילו גופייה דחפתי בפנים, לא ידעתי כלום. עבר יום, עוד יום התחיל ריח, וביום השלישי אמא שלי גילתה את זה. לקחתי את הציפור וקברתי אותה", הוא מספר.
עסק הפוחלצים של פרדס שגשג מאז, והילד גדל להיות זקן המפחלצים בארץ. כשאני שואל את פרדס אם ישנם עוד בעלי מקצוע כמוהו
פוחלצים, כמו החיות שאותם הם משמרים, הם חיה נכחדת בסלון הישראלי. "היום פחות אנשים מזמינים פוחלצים לבית, אבל זה עניין של גלים", מסביר שלמה. בינתיים, עוסק הפוחלצאי הוותיק בעיקר בבניית חיות ופוחלצים לסרטים ולפרסומות. כמעט כל חיה בפרסומת או בסרט ישראלי נושאים את החותמת של פרדס. "אתה זוכר את הילד עם הבז המת בסרט 'אדמה משוגעת' ואת הכלב שהחלבן שם במקרר? את כולם אנחנו עשינו. הייתה לאחרונה פרסומת של פינגווינים שמחליקים, אני עשיתי אותם".
מפחלץ אוהב חיות? כשמדובר בשלמה פרדס, התשובה היא כן מוחלט. "מעולם לא הרגתי בעל חיים", הוא מדגיש כשאנו גולשים לשאלות מוסריות, "כל החיים היו לי חיות בבית, אהבתי מאוד חיות וטיפלתי בכל חיה שמצאתי שלא היה לה בית. אפילו גידלנו במשך זמן מה בת יענה. גם עכשיו יש לי כלבה עם שלוש רגלים שאף אחד לא רצה. חשוב לי מאוד שלא יחשבו שאני הורג חיות בשביל העור. בכל סרט שבו מופיע פוחלץ שלי אני מציין תמיד שהחיות לא הומתו בשביל הסרט. אין לי גם צורך בזה, יש לי את כל החיות שאני צריך".
המקור המרכזי של פוחלציו הוא גן החיות הישן בתל אביב, בו עבד שנים רבות. "כל חיה שמתה בגן, הייתי מקבל. ידעתי שיום אחד זה יהיה בלתי אפשרי, ולכן אספתי אותן במשך שנים. יש לי מקרר גדול בחוץ, מלא מזברה ועד לביאה. אני לא אגמור לפחלץ את כל החיות עד יום מותי. אין לי כבר מקום בבית".
היכולות האמנותיות של שלמה לא מסתיימות בתחום בעלי החיים. חלק גדול ממרצו הוא משקיע, בעיקר בשנים האחרונות, בעזרה לאשתו נילי בבית החולים לבובות שפתחו השניים. פעם בחודש וחצי נוסעים הזוג לשוקי פשפשים בחו"ל, שם הם מחפשים בובות הרוסות, אותן הם מעלים לארץ לרפואה. "זה נראה כמו דברים שאין להם שוק כאן", מספרת נילי, "אבל תתפלא, יש נישה מכובדת של נשים שקונות את הבובות האלה, שערכן אלפי שקלים, ואוספות אותן. זה בדרך כלל נשים שלא נמצאות בתחילת הדרך, בלי משכנתה ושהילדים כבר לא בבית והן יכולות לאפשר לעצמן להוציא על התחביב שהן אוהבות".
את ההחלטה להפוך את האהבה למקצוע, עשתה נילי לפני 30 שנה: "ישבתי אצל חברה שתפרה, והייתה לה ערמה של בדים שהיא רצתה לזרוק. אמרתי לה 'רגע' והתחלתי לעשות בובות. עם הזמן שכללתי את עצמי וכמה שנים אחרי זה בת דודה שלי ראתה את הבובות ואמרה 'את חייבת שיראו את זה'".
התערוכה הראשונה של נילי הייתה כבר אז, לפני שלושה עשורים, בהרצליה. "לא ידעתי מה אנשים יגידו, אבל שם קרה לי מה שלא חלמתי שיקרה: אנשים רבו על הבובות וזה נתן לי פידבק שמה שאני עושה מוצא חן בעיני הקהל. מאז הספקתי לעשות תערוכה אצל ריכטר ביפו, ואחר כך אצל עמליה ארבל והיום אני אמורה להעלות בינואר תערוכה במוזיאון ישראל", היא מספרת.
בית החולים לבובות של משפחת פרדס לא משרת רק בובות זרות שנמצאו בשוקי העולם. הזוג פותח את שערי המיון גם ללקוחות שבובותיהם התבלו ורוצים להחזירן למצבן הטבעי, כפי שהיו בילדות. באות אלינו בדרך כלל נשים ששמעו עלינו ופתאום נזכרו בבובה שנחה בארון והייתה שלהן כשהיו קטנות. לפעמים באים גם גברים. אנחנו מתקנים גם דובים ומחזירים אותם למצבם", היא אומרת בגאווה.
שחזור הבובות אינו פעולה פיזית בלבד, הוא כולל גם את שחזור זיכרונות הילדות של בעליהן. הזוג מדווח על סיפורים שלא ייאמנו שנחשפו על ידי בעליהן בסלון הבית בעקבות העבודה על הבובות. "אנחנו נתקלים בסיפורים מצמררים, בובות שעברו את השואה. רק מהסיפורים של הבובות אפשר לכתוב ספרים שלמים", אומרת נילי, "הגיעה אלינו לפני כמה זמן אישה שהתחבאה בפריז מהנאצים עם הבובה שלה ואמא שלה. הגרמנים באו ולקחו את אמא שלה, והיא נשארה בארון עם הבובה. אחרי שעתיים הגיע הדוד, לקח את הילדה והבובה וביחד הם עברו מפריז, לרוסיה ואז לארץ".
בין אינסוף הבקשות וההזמנות שממלאת נילי, יש גם כמה לא שגרתיות. "באו אליי שתי נשים לא צעירות וביקשו לאמא שלהן מתנה ליום הולדת -60 בובה שלה כשהייתה בת 10. הביאו לי תמונה שלה מרומניה ואני הייתי צריכה לשחזר את הכל, עם הפרחים שהיא החזיקה והסרט בראש. תשמע, הן היו מאושרות מזה וגם אני, זה נותן לי המון".
קשה למצוא את הדמיון בין שני המקצועות הלא רגילים של הזוג פרדס, אולם הם מצהירים שעם השנים הפכו שני המקצועות לבלתי ניתנים להפרדה. "אבל אנחנו יחידה אחת שעושה גם הרבה מהדברים ביחד", מספרת נילי.
"זה דבר נפלא לעשות מה שאוהבים ולהתפרנס מזה, זה האולטימטיבי", מסכמים השניים ואכן נראה כאילו שמחה שורה בג'ונגל החולוני של משפחת פרדס. הבעיה היחידה היא המקום, שהולך לאט לאט ומתמלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
