מושלם זה לא: ראיון עם רחל טלשיר
המיתוס של אהבה, זוגיות ומשפחה עולה על המוקד בספר החדש של רחל טלשיר, "מושלם". אז מה אם הגיבור בוגד באשתו, מכניס את המאהבת להריון ומרגיש כמו קורבן אונס כשהכל מסתבך? מבחינתה זאת לא תמונת מצב פסימית, אלא מבט מפוכח על החיים
פתאום רחל טלשיר נזכרה, לגמרי במקרה, שהרומן החדש שלה התחיל בידיעה בעיתון. "בדיוק עכשיו
החלפתי מחשב והייתי צריכה להחליט איזה קבצים אני זורקת", היא מספרת, "ופתאום ראיתי קובץ שקוראים לו 'נתיבות' ונכנסתי אליו". בקובץ הופיעה ידיעה מ-2007 שהעניקה לספרה, "מושלם", את השלד העלילתי שלו. טלשיר הייתה שרויה אז בעיצומה של כתיבת רומן אחר, שגיבורתו מדענית רעת מראה הזוכה בפרס נובל, אלא שהיא, שחלק גדול מהתענוג שבכתיבה הוא עבורה "האפשרות לחיות בעורם של אחרים", התקשתה להתקדם.
ביום שבו קראה את הידיעה על האירוע שהתרחש בנתיבות (שתוכנו לא יפורט כאן, כדי להימנע מספוילרים) היא נטשה את הרומן שעבדה עליו והתיישבה לכתוב את "מושלם" (הוצאת עם עובד), שעוסק בזוגיות, במשפחה, ובמה שנפער - או מתמלא - ביניהם. זהו וידוי בגוף ראשון של ספר תל-אביבי יפה ומצליח, נשוי ואב לארבע בנות, המנהל רומן עם בעלת המספרה שלו, וכשזו מבשרת לו שהרתה לו, הוא מתקשה להתמודד עם ההשלכות. טלשיר אומרת שרצתה לעסוק בשינויים שהתחוללו בתא המשפחתי בחמישים השנה האחרונות ובדרך שבה אנחנו מתמודדים איתם. הנחת הבסיס, על פי הספר, לא ממש אופטימית.
^על הכריכה של "מושלם", ספרה החמישי של טלשיר, מופיעה עבודה של האמן ניר הוד, שבה צלליתו
החטובה מצולמת מאחור, לבוש כולו לבן ומצייר מסגרת פרחונית בצורת לב, בצבעים עליזים. אבל תוכנו של הספר, למרות כתיבה קולחת ותיאורים של מציאות נהנתנית ומעודכנת, לא ממש מתכתב עם החמניות ויונקי הדבש. הגיבור נישא לאהבת ילדותו, הנערה החכמה של הכיתה, שלקחה תחת חסותה את הילד היפה והלא ממש מבריק - שני מאפיינים שלא ממש משתנים בחלוף השנים. הם מתחתנים בגיל צעיר, מולידים ארבע בנות, ובעוד היא מתמסרת טוטאלית לטיפול בילדות וללימודי רפואה, הוא ממצב את עצמו בעזרת שותפה אנרגטית במיוחד, כמעצב שיער מתוקשר, חובב מסיבות ומושא רכילות נחשק, שעל אף תדמית נער השעשועים שומר אמונים לאשתו במשך שנים.
אלא
"את יודעת כמה הרבה אנשים, בעיקר גברים, אומרים לי שמכרו להם חתול בשק?", היא שואלת, "הם לא ציפו שככה ייראו חיי הנישואים. אני הרבה פעמים הולכת בערב לאיזשהו מקום, ואני פוגשת איזה גבר שבא לבד, בזמן שאשתו נמצאת במודיעין או בלב תל-אביב עם שלושה ילדים, והוא כמעט תמיד מספר - סליחה על הסטריאוטיפ - על איך הוא התחתן עם פצצת מין ומובילה חברתית, ואיך הוא מצא את עצמו עם מכונת הנקה פריג'ידית. אני חושבת שהספר לא כל כך מתעסק במה זאת אהבה אלא ברגע שבו האהבה הופכת לרעל, או למסוכנת. הרגע הזה שבו האהבה הופכת למסוכנת הוא כל כך נוכח בחיינו. כשאתה נורא קרוב לבן אדם ואתה נפרד ממנו, זה כאילו נפרדתי מחלק מעצמי. היכולת לאהוב חלק מעצמך שהוא כבר במקום אחר, שהוא כבר לא שלך, היא כנראה כבר איזו דרגה כל כך גבוהה של אנושיות ואצילות, שאני לא יודעת כמה אנשים הגיעו אליה".
- השאלה היא אם זו עדיין אהבה או שהיא הופכת למשהו אחר. התחושה היא שגיבורי הספר, בעיקר הגיבור, מנופפים באהבתם שכאילו עוד קיימת כדי לתרץ מעשים שבעיקר פוגעים במושאי אהבתם.
"אני מסתכלת על עצמי במבט פולשני ושואלת את עצמי איך ייתכן שאני - אני לא יודעת אם כל הנשים, אני לא יודעת אם כל הגברים - כל כך האמנתי בדימוי של האהבה, שזה פשוט היה הדבר שבערך הכי העסיק אותי כל שנות ילדותי ובגרותי. אני זוכרת את עצמי בגיל ארבע כבר מאוהבת בילד של השכנים. אני הרי מחשיבה את עצמי לאדם ביקורתי ואפילו די ציני - ובכל זאת הרעיון שאחיה בלי אהבה אפילו לא חלף במוחי. ואני חושבת שבנושא הזה הסוציאליזציה היא מכבש מטורף, שאין לנו בכלל מושג איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. וכשהמכבש כל כך קיצוני, זה לא פלא שאנשים עושים דברים כל כך קיצוניים כשהאהבה נשמטת מידיהם, כשהיא משנה את פניה. המיתוס של האהבה הוא באמת מיתוס שטובי המוחות זה דורות עובדים בלנפח אותו".
- ובמקום הזה, שבין דימוי האהבה לבין האכזבה ממנה, או הסוף שלה, בנית מציאות שגורמת לאנשים לשקר, לגנוב, וגם הרבה יותר מזה.
"בשנה האחרונה קראנו בעיתונות על כל מיני פשעים איומים שאנשים עשו לאהובי לבם. אנחנו, כמובן,
מסתכלים על זה מהמקום הנוח מאוד שלנו ואומרים 'איזה תתי אדם הם'. אבל אני באמת חושבת שאף אחד מאיתנו לא מכיר את עצמו ולא יודע מה קורה לו כשהוא באמת בלחץ. לחץ פועל על בני אדם".
בגיל 52 ואחרי מאבק מתועד בסרטן ושינוי דרסטי של התזונה, שהפך עבורה לסוג של שליחות, טלשיר
נראית פרפקט: עור בוהק, חיוך בהיר וגזרה מצוינת. כשהייתה בת 26, עיתונאית מן המניין, פגשה את יוני סער, עיתונאי בן 19, והאהבה ממבט ראשון, שאותה תיארו השניים בעבר בראיון ל"את" אחרי ההחלמה ממחלתה, הובילה לנישואים שנמשכים עד היום. ההסבה המוצלחת שעשה סער לתחום השיווק, כשהקים את חברת השיווק והמיתוג "פרומרקט", ניתבה את הזוג הצעיר למסלול של חיים מסודרים היטב כלכלית. במשך 15 שנה טלשיר התמקדה בטיפול בשלושת הילדים שנולדו להם, זאת הייתה התקופה היחידה בחייה שלא כתבה, ולכן החליטה למקם את הרומן באותן "חמש-עשר-חמש עשרה שנה שבהן עדיין בעיקר נשים נעלמות לסוג של מילואים".
טלשיר וסער נשואים 25 שנה, והיא תולה את מערכת היחסים המתוארת בספר, כמו גם את התמשכותם של חיי הנישואים שלה עצמה, באותה התמסרות לסדרתיות. "אני מהאנשים שלא מוותרים, אני אוהבת לגלות עוד רובד ועוד רובד ועוד רובד. אני תמיד אעדיף להעמיק בהיכרות אחת מאשר לקפוץ בין כמה היכרויות", היא מסבירה.
- אבל ההתמסרות בספר ריקה מתוכן. אשתו של הגיבור לא עושה כלום בשביל לשקם את הנישואים שלה ולהכניס לתוכם קצת תשוקה. היא מזניחה את עצמה, נרדמת כל לילה על הספה עם הבנות, נעה בין התעלמות לאדישות, ורוב הזמן יש הרגשה שלא ממש אכפת לה.
"השאלה היא אם זה אנושי בחמש עשרה השנים המסוימות האלו לדרוש מבן אדם כל כך הרבה דברים. כי אפשר להגיד שהוא נורא חושק בה. אבל היא מתה מעייפות. האשה הזו - שגם צריכה להיות רופאה, גם לגדל ארבעה ילדים, גם לחיות בכמה רמות של מודעות, כי אנחנו הרי לאורך כל הספר לא יודעים אם היא יודעת או לא (על הרומן, מ"ל). את יודעת, יכול להיות שהוא חושק בה, אבל חלק מזה זה אולי בגלל שהיא לא כל כך מתלהבת. יש בנישואים, ובכלל ביחסים בין אנשים, את כל הנושא הזה של כלים שלובים; ככל שאת רוצה יותר אני רוצה פחות, ולהפך. אני חושבת שזה מאוד מובן, שחלק מהתשוקה הזו שלו זה כי אף פעם אין לו ממנה מספיק".
- לא פחות מהפער בין הקליל לקודר, בולטת הבחירה בגיבור שהוא גבר, ושהמאפיין הבולט ביותר שלו הוא פרצוף יפה.
"זו תכונה נורא חשובה לדמות הראשית בספר. יש את הסוג של הגברים האלה, והיה חשוב לי שלגיבור שלי יהיה את זה. שמגיל אפס הגננת מאוהבת בו. בדרך כלל גם אמא שלו די מאוהבת בו. אחר כך המורות מאוהבות בו, וככה זה נמשך ונמשך. בעוד שאחד האדם מגיל צעיר מרים משקולות של סבל ומתאמן בהן ונהיה יותר ויותר חזק, הגיבור שלי, בפעם הראשונה שהוא צריך להרים משקולת, הוא צריך לאסוף את כל העולם".
- סיפור האהבה פה הוא בין בחורה מבריקה, וורקוהוליקית, אדישה לחלוטין לחיצוניות, לחומר ולהנאות הקטנות של החיים, לבין בחור לא אינטליגנטי, לא משכיל, ריקני וחלש. בתור אהבה ראשונה בתיכון זה הגיוני, אבל את באמת חושבת שמערכת יחסים כזאת יכולה לעבוד במציאות? לא ישר כרית להם את הקבר?
"להפך - לפי הבנתי, דמיון גורם לשיעמום ואילו שוני גורם למשיכה. ועכשיו ברצינות: הלוואי שזה היה
כל כך פשוט. יש כל כך הרבה תיאוריות על שוני ודמיון ומה כן עובד ומה לא עובד ביחסים. זה נורא מפתה לקבוע שרופאה וספר הם ניגודים. אבל זה צפוי מדי. וזה בעצם מלמד עלינו, המחזיקים בסטריאוטיפים, יותר מאשר על הזוג הזה. הם הרי גדלו ביחד, באותו בית ספר, באותה עיר, באותה תרבות, לכן המשותף והמחבר רב לאין ערוך על המפריד. נישואים ארוכים זה עסק מסובך מאוד ומורכב, וקשיים גדולים הם חלק מהחבילה. אני, עד לרגע זה, לא שמעתי על איזושהי נוסחה שהוכיחה את עצמה. רגע אחד מפריד בין נישואים כאילו מושלמים לבין אלה שנחשבים הכי גרועים. כולם רוצים תשובות פשוטות, כולם מחפשים נוסחאות שעובדות, אבל החיים ממשיכים להיות יותר מורכבים מכל המאמרים והספרים שמתארים אותם".
מהלך סגנוני בולט נוסף הוא העדר שמות לגיבורים. טלשיר מסבירה את הבחירה הזו בכך שכדי להתמקד באופן טוטאלי בשאלת המשפחה, רצתה להפשיט את גיבוריה מסטריאוטיפים. השמות בעברית, היא אומרת, במיוחד בספרות, מייצגים מוסכמות. "נעה היא חתיכה ונחמדה. צילה היא רווקה ומיובשת, לא שאני רוצה להעליב. דנה היא נורא נחמדה ועובדת בפרסום, וכך הלאה". שמות, היא מוסיפה, גם מסגירים מיד רקע חברתי. גם המקצועות קשורים לכאן. "שוב, הספרות הישראלית מלאה באדריכלים, פרסומאים, מהנדסים. אדריכל - זה מוצלח ויצירתי. מהנדס - מוצלח ומרובע. רציתי מישהו שיהיה מוצלח, אבל למרות הסטריאוטיפים. מה שכן נתתי לו, זה את הדבר הזה שמאז שאני בתל-אביב אני מסתכלת עליו המומה. המותגים הספריים: בדרך כלל אנשים עם קרחת, שעדרים של נשים נותנות להם את הראש והם שופכים עליהן חומרים כימיים. וזה אנשים שמזמן לא היה להם שיער. הם לכל היותר מגלחים את השיער. והם קודם כל סוג של מסחררי נשים. כי למרות שאין להם תואר אקדמי, חלקם באמת הפכו לאימפריות כלכליות - נשים עוצמתיות נשבעות בשמו של הספר שלהן
והן לא יכולות לחיות בלעדיו. ואני מאמינה שלרבים מהם יש השפעה יותר מאשר לפסיכולוגים של הנשים האלה".
טלשיר העדיפה לספר את הסיפור דווקא מנקודת המבט של הגיבור היפיוף וחסר האונים שלה, "כי
המקום הזה, שבו אתה מרגיש שאתה נורא שולט בחיים שלך וזה פתאום ניטל ממך לחלוטין, הוא מקום שרציתי לשים בו גבר. כי אני, בתור אשה, מרגישה הרבה פעמים שהשליטה ניטלת ממני. ורציתי אותו שם. אני באמת חושבת שהדרמה שעוברת על גברים בתקופה הזאת היא לא פחות גדולה מהדרמה שעוברת על הנשים. ההתחזקות של הנשים היא באמת דבר מאוד מאוד מפתיע. תראי, אחד הדברים שאולי נידונים בספר, אם כי די בקצרה, זה שעד לא מזמן כל החוקה, כל הנורמות היו מתוכננות כדי להגן על נשים מפני אונס של גברים. וזה שהגיבור חווה אונס - ומבחינתו הוא חווה אונס (הכוונה לכך שהמאהבת נכנסת להריון מהגיבור ללא הסכמתו או עדכונו מראש, מ"ל) - הוא הדבר שבגללו רציתי לשים שם גבר".
- אונס? את לא מוצאת את ההשוואה הזאת קצת מקוממת? למה הוא, בתור גבר, לא אמור לקחת אחריות על התוצאות של יחסי מין שבוצעו בהסכמה? אם הוא נאנס זה אומר שהוא בעצם קורבן.
"להערכתי, בלי הגזמה, 50% מיחסי המין לא היו מתקיימים אם לבני אדם לא היה נתק מוחלט בין החלק במוח שאחראי על התשוקה וההנאה לבין זה שאחראי על האחריות והזהירות. רובנו, רוב הזמן, מצליחים להדחיק את הקשר הזה. לכן בשבוע שבו גיבור הספר מבין, עד הסוף ובנסיבות מכאיבות, את הקשר בין תשוקה והנאה לבין זהירות ואחריות, הוא חווה את עצמו כמי שנאנס, ועוד בנסיבות מחמירות. לשאול באיזו זכות הוא מרגיש נאנס זה לא להבין מה זה להתהלך בעולם הזה בתחושה שהכל מגיע לך, שכל הדברים הטובים - כסף, הצלחה, נשים, סקס - הם הצעצועים הגדולים שלך, ושאתה אלוף העולם בג'ינגול. ואז בבת אחת לאבד שליטה. אני, עד שכתבתי את הספר הזה, לפני שחייתי לפחות שנתיים בעורו של הגבר הזה, לא התחלתי להבין".
- ובכל זאת, אונס?
"אני לא מייצגת כרגע את התנועה לזכויות הפרט, גם לא את מרכז הסיוע לנפגעות אונס, אלא את הגיבור שלי. ברמה הפרטית כל אדם חש נאנס כאשר נשללת ממנו זכות הבחירה וכאשר ניטלת ממנו האפשרות לשלוט על חייו. למה זה נשמע לך כל כך נורא? רק אתמול שמעתי איש אחד, דווקא נחמד, אומר לחבר שלו שהדוחק במופע בפארק היה ממש שואה".
- בשורה התחתונה, הספר עושה לחוויית הזוגיות, הנישואים והתא המשפחתי יחסי ציבור שליליים, שלא לומר אפלים ופסימיים.
"זה מבט מציאותי. תרשי לי, זה מבט מאוד מציאותי על זוגיות. האם מציאותי זה קודר? לא. אותי מדכאים מבטים לא מציאותיים. תראי, גם יש אפשרות לפרק משפחה חמש פעמים. רק שבסוף בן אדם מוצא את עצמו עם חמש פעמים משפחה, את יודעת, מכל הצדדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
