מונוגמיה אהובתי: ראיון עם סבינה מסג
סבינה מסג הייתה צריכה לעבור נישואים בוהמיינים, חיי פרישות עמוסי הרפתקאות ופרידה כפויה אחת מבעלה כדי להגיע מפוכחת לגיל הפנסיה. עכשיו, מביתה הקטן שמשקיף על הכנרת, המשוררת והסופרת מרגישה מספיק שלמה לצדד במונוגמיה לכל החיים
הבית הקטן והצנוע שבו גרה סבינה מסג עם בעלה אהרון הוא כמוסת זמן. זה היה ביתו של יגאל אלון, והוא נשאר בדיוק כפי שהיה כשאלון חי בו. הכניסה אליו היא הצצה לזמנים עברו, זמנים בהם המילה "מונוגמיה" כמעט לא נאמרה בפומבי, אבל גם לא היה בה צורך; אנשים פשוט נשארו נשואים זה לזה כל חייהם. "אני חושבת שהמין האנושי עדיף שיחיה במונוגמיה," אומרת סבינה מסג, 76, "לי זה נתן חופש מאוד גדול."
מאז הייתה בת ,19 חיה מסג עם הצייר אהרון מסג. בני הזוג היו מפורסמים בכישרונם, באהבתם ובחייהם הלא קונבנציונליים. הוא צייר והיא משוררת, שניהם יפים ומלאי כריזמה. הבוהמה של שנות ה־60 אימצה אותם בחדווה. אבל במקום להתמקם בקפה כסית האופנתי, העדיפו סבינה ואהרון לחיות חיי פרישות הרחק מהעיר הגדולה. הרבה לפני הטרנד הירוק, בנו השניים את ביתם במו ידיהם, גידלו ירקות אורגניים וחיו בטבע.
"אני לא חושבת שאפשר להחזיק חיים מונוגמיים כאשר חיים במרכז העיר," היא מפתיעה. "זוג צריך להיות קצת מבודד, כמו אדם וחוה בגן עדן. כאשר מסתובבות שם הרבה חוות פוטנציאליות, זה קשה. אני חושבת שאישה יכולה לעמוד בגירויים, אבל כמעט כל גבר שאיזו אשה מקסימה מחליטה להתלבש עליו לא יעמוד בזה." הבחירה במונוגמיה, על פי סבינה, היא לא רק בחירה בזוגיות אלא גם בחירה משחררת מבחינה אישית. "בחיים מונוגמיים ברור שלא מבזבזים אנרגיה על להימשך לפה ולשם ולהיפגע פה ולהיפגע שם. חיים כאלו מאפשרים פעולה. אנחנו בנינו קן מאוד מחזק וכל פעולה הייתה מתוך הקן הזה. כשאתה חי חיים מונוגמיים אתה יכול באמת להתמקד בעשייה, אתה לא מחפש שהריגוש יבוא מרומנים, שזה הכי הורס."
את שלושת ילדיהם נהגה סבינה לרפא בתרופות שרקחה מעשבי המרפא שגידלה עם בעלה בגינה. גם נגד השטן הגדול של המונוגמיה - השיעמום - פיתחה סבינה תרופות משל עצמה. "הסוד הוא בניית עולם מיוחד של שניים," מסבירה סבינה ופוצחת במונולוג ארוך ויפהפה. "במשך החיים בנינו בתים, גידלנו ירקות, פירות, עזים וסוסים. החוויה העיקרית של שנינו הייתה כל מיני התמקמויות; היינו נוסעים להתמקם על חוף בכנרת או במנזר, היה לנו בית בצפת העתיקה. זה מה שהכניס עניין, היינו כל הזמן בהרפתקה. היינו עושים מאהלים של חודשים בכנרת. הסורים היו עוד על ההר והיה מסוכן. כמעט לא היו אנשים בגלל היריות. החוף היה פראי. אהרון תפר לנו אוהל מברזנט ירוק והקמנו אותו בין אקליפטוס לדקל. יחד קלענו ערסל מחבלים. התקיימנו על דיג, חצי יום היינו דגים: הולכים מוקדם בבוקר עם חכות שעשינו לבד ועם כובעי סומבררו שאני קלעתי מכפות דקלים. כל היום היינו מדברים על מהות החיים או מהות האמנות. תפסנו בערך 17 מושטים ליום. לאהרון לא הייתה בעיה להרוג דגים או נחשים כשהיה צריך, הוא יודע לעשות את הדברים האלה. היינו מנקים את הדגים, תולים אותם על חוט לייבוש לפני הטיגון ואז הולכים לטבילה בכנרת."
"מה שקורה בחיים המודרניים הוא שאין בכלל חוויות בלתי אמצעיות," היא אומרת תוך כדי שהיא מרימה את התמר ובוחנת בין אצבעותיה את רכותו. "אפילו אוכל. אנשים מבשלים במטבח, אבל הם לא גידלו את הירקות, לא שחטו את התרנגולות. באורח החיים של היום אין כמעט חוויות בלתי אמצעיות והדבר היחידי שנשאר לאנשים הוא המין. כי רק שם נשאר משהו פראי. בעולם של היום, המין הפך להיות כל טעם החיים".
סבינה מספרת שכאשר נפגשה עם אהרון החליטו שניהם ללכת לחיות בטבע בלי לרוץ אחרי הקריירה. שיריה של סבינה התפרסמו כבר ב"הארץ" וציוריו של אהרון זכו להתעניינות מצמרת עולם האמנות של אז. אבל למרות הכול החליטו השניים לא לשכור דירה בתל אביב אלא
אהרון מסג הפך לצייר מצליח. תמונותיו נמכרו בגלריית גורדון היוקרתית והזוג רכש בית משל עצמו במושב חמד. "ביום עבדנו את האדמה. אחרי הצהריים התיישבנו ליד האקליפטוס, שם עברה זרוע של המוסררה (נחל איילון) ליד הפריחות הנפלאות של האפרסקים או השזיפים. בערב היינו נכנסים לסטודיו. אני הייתי יושבת ליד אהרון על תקן מוזה, קוראת שירים בקול. חיינו בגן העדן שלנו."
אבל העולם החיצון בכל זאת חלחל פנימה לחייהם של בני הזוג. "במשך 30 שנה שגרנו בחמד ראינו את חירייה עולה ועולה והופכת להר. בהתחלה זה לא הפריע. אני אהבתי את השחפים, האנפות והחסידות ואת ההפנינג שהן היו עושות סביב ההר. הצלחתי למצוא בזה יופי ולחיות עם זה. אפילו למדתי להסתדר עם הריח. כתבתי שירים על המזבלה, זה חיזק את הכתיבה האקולוגית שלי. אבל זה הלך והתגבר. כביש גהה הורחב, המטוסים גדלו והחקלאות פסקה. הפרדסים נעקרו. השטחים מסביב שתמיד גידלו בהם חמניות או חיטה הפכו למחסנים ואל המחסנים התחילו להגיע משאיות. בשביל המשאיות סללו כבישים. זה כבר לא היה טבע. למי שחי בתוך הבית עם טלוויזיה וטלפון זה לא הפריע, אבל אנחנו ישבנו בחוץ כל הזמן. אהרון היה מצייר בחמד ורעש המטוסים התחיל להטריף אותו. ידענו שהגיע הזמן לעבור."
סבינה ואהרון עזבו את חמד ועברו לכליל שבגליל. "זאת הייתה חגיגה גדולה," היא נזכרת. "אהרון יכול היה להפעיל את השרירים. להזיז סלעים. התחלנו לבנות את הבית." כדי לא להרוס את הטבע נשכר טרקטור מיוחד שפינה בזהירות את הסלעים מהקרקע. "מהאבנים האלו אהרון עיצב חומה ושער שנראים כמו עתיקות. באמצע בנינו את הבית. היו לנו עזים, דיר ולול תרנגולות. והכול בלי חשמל. היה לנו גם בור מים שחצבנו לו מדרגות, שם הייתי באה לטבול כדי להיכנס למצב כתיבה. זה היה בר אמיתי."
ואז זה קרה. יום אחד, בלי שום התראה, חטף אהרון אירוע מוחי. "בזה נגמרו החיים ההרואיים," מודה סבינה, "הכול צמח בר, הכול התחיל להיראות לא טוב. הגוף של אהרון בגד בו וזה שיגע אותו. הוא נכנס לדיכאון. חשבתי שאולי הוא בודד מדי בכליל, ושכרתי דירה בתל אביב ליד הים. חשבתי שאולי הוא יירד לבית קפה ויתחבר עם אמנים, אבל זה לא קרה. התחברנו עם דליה רביקוביץ וגם היא לא הוסיפה לשמחת החיים. היינו קוראים איתה שירה, עושים יוגה בים - אבל זה לא עזר. יום אחד הוא החליט שהוא רוצה להיות לבד, גם לבד ממני. והוא חזר לכליל בלעדיי."
מסג מזיזה את המחצלת וממקמת אותה בצל שגולש אל הכנרת. עיניה דומעות. "כאן גרה נמייה," היא אומרת, מצביעה לעבר הסבך שצמח במקום שפעם הייתה בו הכנרת. מעבר לסבך משתכשכים ילדים במים. סבינה הולכת כל ערב לכנרת, בדרך חזרה שואגים התנים מהסבך. "אהרון הגיע לפסיכולוגים הכי טובים, אבל אף אחד מהם לא לקח בחשבון שהיה לו אירוע מוחי. התחילו להיות לו מחשבות על פרידה. הפסיכולוגים התחילו לעבוד עליו שייצא מהשמרנות. השמרנות בשבילם הייתה 'אישה אחת כל החיים.' הם אמרו לו שילמד להתחיל עם נשים. ממש ככה. ובמקום לחזק את היומיום של אדם במצב מסוים, הם התחילו לנבור באמא שלו וביחסים איתה והרסו את מה שעוד היה. ממש החלישו אותו. אני רואה את זה בחומרה גדולה שהפסיכולוגיה מנסה ליישר קו, למחוק את הייחוד. כל מה שאנחנו קראנו לו ערכים וחזון, הם פירשו רק כשמרנות."
עד מהרה האידיליה התפוגגה, והשניים חיו בנפרד. הוא בכליל, היא בדירה קטנה ששכרה בקיבוץ גינוסר. "כל הזמן הזה לא פיתחתי קשרים עם גברים אחרים, למרות שהיו לי הזדמנויות," מגלה סבינה. "פשוט לא נתתי לזה לקרות, ראיתי את עצמי קשורה בברית."
כעבור שנתיים מצבו של אהרון הידרדר משמעותית, וסבינה התייצבה בכליל כדי לטפל בו. "בעצם חזרנו לחיות ביחד. אהרון חידש את הבית, הפעם בעזרת פועלים. הוא בנה בריכה עם ג'קוזי בחוץ וסטודיו יפה. שוב קראתי לו שירים והוא חזר לצייר."
אבל החיים בכליל הפכו להיות קשים מדי עבור הזוג. אהרון לא יכול היה לנהוג. הוא החל מתלווה לסבינה כשנסעה לדירת הכתיבה הקטנה ששמרה בקיבוץ גינוסר. "חזרנו לכנרת, לאהבה הראשונה. כמו אז, כמו באוהל, עם השחייה היומית בכנרת. אהרון שכר את אחד מבתי הילדים והפך אותו לסטודיו." באותו זמן התפנתה הדירה של יגאל אלון בקיבוץ גינוסר. "הכירו אותי, ראו שאני יושבת על הדשא וכותבת, והחליטו להשכיר אותה לי." סבינה הבטיחה שתשמור על הדירה בדיוק כפי שהייתה בזמן שגר בה יגאל אלון. הזוג התמקם בטבעיות בדירה הצנועה. היום הם לא צריכים יותר ממה שיש למקום להציע. מטבח זעיר, אמבטיה עתיקה, רהיטים חורקים וחלון אחד גדול שמשקיף אל ים כנרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
