ראשי » סגנון » בית » משפחה וזוגיות

כסף קטן? לתת או לא לתת דמי חנוכה

האם דמי החנוכה לא איבדו מעט מזוהרם לאור העובדה שבכל ימות השנה מורעפים על ילדינו מתנות, בגדים ומשחקים חדשים? על הדרך הנכונה ללמד את הקטנים להתנהל עם כסף בחוכמה

אין לי כסף, אין לי

אבא כך אומר, הלוואי והיה לי יותר"

(מתוך "אין לי כסף", אהוד מנור)

הפולקלור המשפחתי שלנו מספר שכשהייתי בת שנתיים בערך דאגתי להבחין בין שני משפטים חשובים מאוד - "תתני לי" ו"תקנאי לי". הראשון היה דרישה ברורה לקבלת דבר מה שניתן ללא תמורה, והשנייה - דרישה ברורה לא פחות - פקודה לביצוע עסקת רכישה. כבר אז היה ברור: לא היה לי מושג מה זה כסף, מה עושים בו, איך משיגים אותו, ומה הקשר בינו ובין כל הדברים שרציתי ש"יקנאו" לי. לא פלא, כמובן, שגדלתי להיות אחת מאותן נשים שעמודי הכלכלה הוורודים ומוספי הכלכלה הסופר פופולריים ברורים לה רק כשמדובר במדורי הרכילות הכלכלית. עכשיו הכל תלוי בי - האם אני אמשיך את מורשת הבורות הכלכלית ההיפית של המשפחה, ששורשיה בחינוך סוציאליסטי והמשכה בנטיות הומאניות ואמנותיות, או שאני אעזור לילדות שלי בצעדי הפתיחה שלהן בעולם הקפיטליסטי.

תחשבו על זה. אנחנו מחנכים את ילדינו לערכי מוסר, לערכים פוליטיים, נוטעים בהם שורשים תרבותיים, מכוונים את השקפת עולמם כמעט בכל נושא. רק דבר אחד נשאר טאבו, כנראה גדול יותר מסקס (הם הרי משיגים אותנו בנושא הזה מהר מאוד), והוא התחום הפיננסי. למה אנחנו לא באמת מדברים עם ילדים על כסף? לא מחנכים אותם להתנהל בעולם כלכלי? מה אנחנו אומרים לילד בן שלוש ששולח אותנו להוציא כסף מהקיר כשאנחנו לא רוצים לקנות לו קרמבו בטענה שנגמר הכסף בארנק או במילים אחרות, למה כשמדובר בכסף, אנחנו מגמגמים כאילו תפסו אותנו עם המכנסיים למטה, ואיך זה ישפיע עליהם כבוגרים שאמורים לעמוד על הרגליים?

"ילדים שגדלים בחברה מערבית מבינים מגיל צעיר שיש דבר כזה כסף, אבל אנחנו עוטפים את הנושא בעמימות מעוררת חרדה, ומפחדים לדבר איתם על הנושא", טוענת חלי ברק-שטיין, פסיכולוגית חינוכית ומחברת הספרים "בגובה העיניים", "תקשיבו לי רגע", ו"כשהילדים יוצאים מהבית". "ילדים מבינים שדברים עולים כסף, שיש יקר ויש זול. הם מפתחים רצונות הקשורים לכסף, שומעים את הוריהם מדברים על כסף, ונחשפים לפרסומות ותכנים במדיה שעוסקים בכסף. 'התקופה הנאיבית' שלהם קצרה, ומהר מאוד ההורים מוצאים בתוך הבית ילדים שהם צרכנים מתוחכמים ומלומדים. בעיקר יודעים לדרוש ולרצות עוד ועוד דברים העולים כסף.

כשהילדים צעירים, החינוך בתחום הכספי אינו בראש מעיניהם של ההורים. אנחנו עוסקים יותר בהצלחה בלימודים, בהצלחה החברתית ובפיתוח הדימוי העצמי שלהם, נושאים 'בוערים' יותר בחינוך".

זה טבעי, לא? הרי בגיל הזה האחריות לכסף היא כולה של ההורים.
ברק-שטיין: "נכון. בגיל צעיר ההורים הם המחליטים, והילדים לכאורה משוחררים מהצורך לעסוק בענייני כסף. אבל זה לא לגמרי מדויק. כפי שאנחנו מחנכים אותם איך להתנהג בסביבה חברתית, כך צריך במקביל להתחיל גם את החינוך בתחום הכספי. חשוב לתת להם ידע בנושאים הקשורים לכסף ולתרגל איתם מיומנויות הקשורות לכסף. כל גיל בהתאם ליכולתו, כמובן".

מה זאת אומרת, לתרגל?
"לדוגמה, ילד בן שלוש-ארבע יכול לקבל חמישה שקלים בכניסה לסופרמרקט ולחפש לו את הממתק שהוא רוצה בסכום הזה. ילד בן עשר יכול לקבל סכום ידוע מראש לקניית מתנה לחבר, ולתכנן את הבחירה לפי התקציב".

מאיזה גיל את ממליצה לתת דמי כיס?
"אפשר להתחיל מגיל עשר לערך, עם סכום קבוע שמיועד לדברים ידועים מראש. כל משפחה יכולה להחליט על הגיל, אבל אני ממליצה בחום על העיקרון. זו התחלת התרגול של ניהול תקציב, הילד לומד לבזבז לפי היכולת שלו. כשילדים

מתאמנים בזה ביומיום שלהם, הם לומדים מיומנויות חשובות הקשורות לכסף בפרט ולחיים בכלל: להתאפק ולדחות סיפוקים; לבחור מה לקנות ועל מה לוותר; לתכנן מראש, לחסוך בהווה בשביל קנייה גדולה יותר בעתיד".

"אמא לאבא סודות על האוזן לוחשת,

ילד שומע קטעים בשיחה.

לאלכסנדר מוקדון יש חצי היבשת,

אבא אומר שחצי המשכורת הלכה".

(מתוך "אימפריות נופלות לאט", מילים: דן תורן) 

ששש... עכשיו מדברים על כסף. בהרבה בתים, בוודאי בדור ההורים שלנו, כסף הוא לא נושא
שמדברים עליו ליד הילדים. לא נעים. המינוס דוהר? בואי נדבר ביידיש. הצ'ק חזר? בואו לחדר השני;
המשק התעורר מהמיתון אבל השמועה עוד לא הגיעה לחשבון הבנק שלנו? לא עכשיו, כשהקטנים ישנו. אז מתי להתחיל לדבר על חיסכון, על מחירים מופקעים, על חרם צרכנים, על תוכן שיווקי בתוכניות או סתם על הקופה הקטנה של דן חסכן?

"כמה שיותר מהר", אומרת ברק-שטיין. "מה שלקוי בחינוך הכספי של ילדים זה שלא מספקים להם מידע על כסף - מבנה הכסף, מה זה כרטיס אשראי, מה זה חשבון בנק, מה זה חיסכון, משכורת ובמיוחד לא מלמדים איך לנהל תקציב. מגיל צעיר חשוב ללמד ולתרגל, וכולם צריכים לדעת את זה, גם עשירים וגם פחות עשירים".

מתברר שגם גדולים וחכמים נופלים בעניין זה של ניהול תקציב והפנמת המשחק הכלכלי. "במבחני אינטליגנציה שאני עורכת יש גם שאלות על ידע כללי על כסף, וגם ילדים מאוד אינטליגנטים נופלים בזה, פשוט כי אף אחד לא מלמד אותם".

אילו שאלות, למשל?
"שאלות כמו בשביל מה צריך בנקים, מה התפקיד של כרטיס אשראי, בשביל מה יש בולים?".

בשביל האוסף, לא? אבל ברצינות, מתי להתחיל לתת להם מידע על כסף?
"מגיל צעיר, ולהתקדם עם ההסברים בהתאם להבנה. חשוב לזכור, שמידע על כסף לא משחית את נשמתם של הילדים. הבעיה עם כסף, מעבר לעובדה שתמיד חסר ממנו, היא שהוא עולה לנו גם במובן הרגשי. כסף עושה אותנו שמחים, העדר כסף עושה אותנו עצובים, חרדים, עצבניים, כל התשובות נכונות או מחק את המיותר. וילדים קולטים את זה. גם אם אנחנו מדברים על הצרות הכלכליות של המשפחה בחדרי חדרים, הילדים מכוונים לתדר הנמוך המיוחד שלנו לדיבור מודאג על מצב המינוס. הם קולטים את החרדה והדאגה, וזה מדאיג אותם".

עמימות מעוררת חרדה, מדגישה ברק-שטיין. צריך להעביר להם את המסר, אבל ברמה שהם יכולים לעכל: "עכשיו אנחנו צריכים לצמצם בהוצאות, ולכן לא תוכל ללכת לשני חוגים, בוא תבחר איזה חוג אתה מעדיף".

יש טעויות נפוצות נוספות?
"כהורים אנחנו נוטים למחזר סיסמאות שעליהן גדלנו, גם בנוגע לכסף: 'כסף לא גדל על העצים', 'עם אהבה לא הולכים למכולת', 'בשביל מי אני עובדת?' ו'אתם לא יודעים להעריך מה שאתם מקבלים'. הסיסמאות האלה רק תורמות להגברת החרדה אצל הילדים. במקום לדקלם, עדיף, כמו בכל תחום בחינוך, לתת דוגמה אישית. אי אפשר לבלות בקניות לעצמך בקניון ולכעוס על כך שהילד רק רוצה לקנות. חומרנות היא לא מילה גסה, אבל צריך ללמוד להתנהל עם הכסף, וזה האתגר. חברה חומרנית מגדלת ילדים חומרניים, במיוחד בעיר. אז במקום לצקצק בלשון ולהגיד שפעם היה פה אחרת ולהתגעגע לימי הצנע, עדיף לעשות משהו מועיל. להתייחס לחינוך בתחום הכספי כאל חינוך ערכי לכל דבר".

מה לגבי העובדה שמתנות כבר מזמן לא מרגשות ילדים? במקום להגיד "תודה" הם אומרים "עוד" או "מה הבאת לי?" להורה שחזר הביתה מהעבודה.
"יש אפקט פסיכולוגי אכזרי שנקרא 'אפקט ההתרגלות'. כמו לטעם מסוים, כמו לארוחה במסעדת יוקרה. בפעם הראשונה זו חוויה, בפעם ה20- כבר לא. הילד מתרגל ולא מתרגש יותר ממתנות. חשוב להרגיל את הילדים לצפות. גם אם יש לכם כסף כרגע, אל תתנו כל כך מהר. זה משחית, הדברים באים מהר מדי. לכן כדאי לתת דמי כיס, ואז ללוות את הילדים בהתלבטויות סביב החיסכון - להלוות, לתת עבודות יזומות, כמו בייביסיטינג לאח הקטן, שיחושו הנאה מכסף שהרוויחו.

"אני רואה את זה גם בנסיעות לחו"ל - הילדים נשמתם פורחת מעודף אפשרויות, וזה מגיע מהר מאוד
לעוינות מצד ההורים. אני ממליצה לתת לכל ילד תקציב קניות לנסיעה ולהסביר לו איך להשתמש
בזה".

"כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים,

עברנו על יד איש עם חורים בגרביים.

היו לו פנים עצובות, הוא נשען על מקל

אמא אמרה לי לא להסתכל, אבל הסתכלתי".

(מתוך "כשנסענו העירה", יהונתן גפן)


האם נכון יהיה לומר שהילדים של היום הם דור חלול של צרכני מותגים?
 "אני לא חושבת שצריך להזדעזע מזה", אומרת ברק-שטיין. "אני באמת מכירה הורים שמרגישים שנכשלו אם הילד רוצה מותגים. אבל צריך להבין שזה עניין של גיל ושל לחץ חברתי, ואם הילד מוכן לעבוד בשביל האקסטרה שעולה המותג, זה לא כזה אסון בעיני".

"בכלל קל להאשים את הילדים, הם תמיד רוצים עוד, אבל הצורך שלנו, ההורים, לתת לא קטן יותר. אנחנו לא מפסיקים להוציא על הילדים, בין אם כפיצוי על היעדרות - הרי עבדנו כל השבוע, ולא ראינו אותם, אז בסופ"ש נפנק אותם במתנה קטנה, או כדי לעמוד בסטטוס חברתי, או פשוט כי לא למדנו להגיד לא. התוצאה היא שהורים מוציאים המון כסף שאין להם, למשל על הפקת יומולדת ענקית ויקרה. אבל הילדים לא יודעים שקפצנו מעל הפופיק, ואם זו המסיבה שלהם הם יכולים לבכות או להתאכזב בלי קשר לעלות שלה. ואז אנחנו מתוסכלים ומוציאים את זה על הילד".

זה באמת מתסכל.
"אז תוציאו רק כמה שאתם יכולים, לא יותר מזה, ואל תכעסו אחר כך ותגידו שהילד כפוי טובה. גם כאן צריך גבולות. הורים לא אומרים לא, לא לילד ולא לעצמם, והילד משלם את המחיר הרגשי".

אם כך אולי גם אין טעם כבר לתת דמי חנוכה? 
"גם בדמי חנוכה מרגישים את אפקט ההתרגלות. חשוב לא לעשות זילות ממתנות. זה לא נורא אם ילד ידע שהוא מקבל מתנה ביום ההולדת, בחנוכה, בפסח, וכשמישהו בא לבקר או חוזר מנסיעה - אבל גם זה לא תמיד. ילדים הם יצירתיים, הם לומדים לתמרן. הייתי רוצה שנהיה פחות צדקנים ומבוהליםמזה. אנחנו בעצמנו לא הגענו לשלווה עם כסף. נשים מסתירות מהבעלים את הקניות, יש כאלה שיוצאים לקניות נחמה, יש מבוגרים שסובלים מקמצנות יתר, זה נושא טעון גם אצל הורים. חשוב שהורים יהיו כנים עם עצמם, נאה דורש נאה מקיים. לא להוציא עליהם תוקפנות בגלל שהתפרעתם על נסיעה לחו"ל שחורגת מהתקציב שלכם".

בחברה שבעל המאה הוא בעל הדיעה, ואתה שווה כמה שאתה מרוויח, במציאות של פערים חברתיים וכלכליים הולכים וגדלים, בעידן של כאילו פוסט מיתון ובאווירת תרועת הפסטיגלים - לא קל לחנך ילדים לתבונה כלכלית, מסכימה ברק-שטיין. לא משום שהילדים הם דור חומרני, כי כאלה גם אנחנו, ההורים, וזו המציאות שהילדים גדלים בה. "אתה לא צריך ולא יכול לשנות לילדים את המציאות, אתה צריך, דרך תפיסת העולם שלך, לתווך להם את המציאות הזאת. החינוך לכסף עובר דרך תפיסת העולם. ההורה צריך לנסח את המסר שהוא רוצה להעביר לילד. מצד אחד לא להיות היפי מאושר וחסר כל שחי על חשבון ההורים, מצד שני, יש גם דבר כזה יותר מדי. צריך ללמד אותם להיות מרוצים ממה שיש. זו גם הזדמנות להורים לעדכן את תפיסת העולם שלהם מחדש".

ולסיום, פתיחה: "אדון וגברת בובטון-טרנט היו עשירים בטירוף, אבל בטירוף. הם סעדו במסעדות כמעט כל ערב: ארוחות לשניים, ל-22, ל-222. הם סעדו עם הנשיא, עם ראש הממשלה, אפילו עם המלכה. אבל אחרי זמן מה הם התחילו להתעייף מכל המקומות והפרצופים המוכרים, והשתוקקו לפגוש מישהו חדש. ולכן החליטו להביא לעולם ילד".

כך נפתח ספרה של לורן צ'ילד "יוברט הורציו ברטון בובון טרנט", המביא את סיפורו של הילד הגאון שמצא פתרון כלכלי מפתיע, לאחר שהוריו העשירים בטירוף, אבל בטירוף, יורדים מנכסיהם. כסף הוא לא הכל בחיים, כפי שתספרו לילדיכם.

איך אתם מתנהלים מול הילדים בכל הקשור לכסף?
1. כשהילד שלכם שאל מה זה "כספומט", אתם
א. הסברתם לו שזו מחלבה של כסף.
ב. התחמקתם ואמרתם "כשתגדל תבין".
ג. הסברתם לו וגם נתתם לו להקיש את המספר הסודי.

2. הילדים שלכם מקבלים מתנות
א. בחגים ובימי הולדת וכשפיית השיניים קופצת לבקר.
ב. בחגים יהודים, נוצרים, מוסלמים ובראש השנה הסיני.
ג. אתם לא יכולים לענות, כי אתם בדיוק משלמים על משהו קטן שקניתם לו בדרך הביתה.

3. הילד בוכה בהיסטריה, כי הלך לו לאיבוד הכדור האהוב.
א. אתם יורדים על ארבע לחפש ולא קמים עד שתמצאו את האבידה.
ב. מחבקים אותו, ואומרים "הנה ציפור", בתקווה שהוא ישכח מהכדור.
ג. רצים לקנות לו כדור חדש.

4. חזרתם מנסיעת עסקים ארוכה. הילד שלכם
א. רץ אליכם בשמחה, שואל "איך היה?" ומבקש לראות את התמונות באייפון.
ב. בא אליכם בפרצוף כועס, פשוט משום שהתגעגע, והוא נצמד אליכם בימים הקרובים.
ג. רץ אליכם ושואל "מה הבאתם לי?".

5. הילד מבקש שתחזרו מוקדם יותר מהעבודה ותבלו איתו יותר. אתם
א. מסבירים לו את הקשר בין עבודה לאיכות חיים.
ב. מגישים מכתב התפטרות בו במקום ועוברים למצפה בגליל.
ג. מתנצלים על ההיעדרות הממושכת ורצים לקנות לו מתנת פיצוי.

6. קניתם לילד אייפון כי הוא ממש לחץ, והוא איבד אותו אחרי שבוע.
א. אתם בחיים לא תקנו לו משהו כל כך יקר בגיל הזה.
ב. מסבירים לו שעליו למשכן את דמי הכיס שלו עד לכיסוי ההוצאה.
ג. מצלצלים לדודה בניו יורק ומזמינים אייפון חדש.

7. הבן הבכור הלך לחוג טניס, אתם מחכים לו עם האח הקטן
א. בספרייה, אלא מה, וגם מקפידים לשמור על השקט.
ב. בגינה, בפארק או אצל חברים, תלוי במזג האוויר.
ג. שורפים את הזמן בקניון הכי קרוב. יש כל כך הרבה דברים לקנות וכל כך מעט זמן.

......... 
אם רוב התשובות שלכם היו א' - כל הכבוד, אתם מחנכים את הילדים כראוי, אבל הגיע הזמן
שתתחילו גם קצת לחיות...

אם רוב התשובות שלכם היו ב' - אתם בדרך הנכונה, והשאלה היא רק מה ייגמר לכם קודם, אורך הרוח או
התקציב.

אם רוב התשובות שלכם היו ג' - אתם מקרה אבוד, שחבל על הזמן, ואגב, רבקה מהבנק ביקשה שתתקשרו דחוף.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...