ראשי » סגנון » בית » משפחה וזוגיות

אותך לאמא: למה אחים מלשינים אחד על השני?

הילדים שלכם נוהגים להלשין זה על זה? סימן שהם מפיקים מכך רווחים. מדוע לא כדאי לגדל שטינקרים קטנים בבית, ובאילו נסיבות צריך בכל זאת לעודד אותם לספר?

"אאאאממממא", נשמעה קריאה מצדו של בני בן השש ממעמקי המטבח, מאותן קריאות שאינן מבשרות עתות שלום. "אמא, אלה מאכילה את רקסי בשניצל ולא אוכלת אותו בעצמה", הוא בישר בתוספת קורטוב שמחה לאיד, ולא שכח להוסיף "נכון שהיא לא תקבל קינוח?".

האמת, טרחתי לא מעט על הכנת השניצל הביתי שלי, ועם כל הכבוד לכלב, הכוונה הייתה שהילדים יאכלו משהו מזין. כמי שלא ניחנה בעיניים בגב, שמחתי על הדיווח שהקטנה מתחמנת אותי בקטנה, ובעיקר רציתי לשים קץ לזילות בכישורי הבישול שלי. בעוד בתי ורקסי מביטים בעיני כלב למוצא פי, עצרתי לרגע לתהות, מאיפה השטינקר שיושב לידה למד להלשין ככה? האם באמת יהיה נכון לגעור בה (מה שללא ספק יהווה הקינוח האמיתי מבחינתו)?
 
לטענת גדי רוזן, מאמן משפחתי וזוגי ומנחה הורים בכיר במכון אדלר, הדבר הראשון שעלי לעשות הוא לקבל בהבנה, ואפילו במידה מסוימת בשמחה, את הפגנת הרגשות בין ילדי, גם אם הם בתחרות ויריבות. "אומנם הלשנה בין אחים היא נושא רגיש וטעון, אבל חשוב להדגיש שיחסים בין אחים במשפחה מורכבים משילוב של רגשות אהבה וחברות עם יריבות וקנאה, ואם המכלול הזה אינו קיים זהו מוות רגשי", הוא אומר. "הפגנת רגשות, קשים ככל שיהיו, היא דבר לגיטימי ורצוי ועובדה קיימת, המלווה משפחות כבר מבראשית. הבית הוא בית הספר הטוב ביותר ללימוד ואימון לקראת היחסים החברתיים בחוץ".

בדומה להרבה מאוד מהלכים של ילדים, גם בהקשר של הלשנה, ישנו אינטרס מאחורי ההתנהגות הזו,
רווח נקי עבור המלשין, אשר מעודד אותו להמשיך ולדווח על מעללי אחיו. "הלשנה היא העברת מידע שאינה קשורה לילד עצמו אלא למישהו אחר, הנעשית בידיעה שהמידע המועבר יפגע בו והוא ישלם על כך מחיר", מבהיר רוזן. "השאלה הנשאלת היא מה גורם לילד לרצות שאחיו 'יזכה' בנקודה שחורה - על מה זה יושב?".

באמת על מה?

"באופן טבעי מדובר ברצון לזכות באהדת ההורים. לילדים יש תחושה שאהבת הורים היא משאב מוגבל, וככל שאחיהם מקבל יותר, החלק שלהם נגרע. ילדים שמלשינים למדו מהוריהם שזה מתקבל באהדה, שהם שמחים לקבל דיווח - שזה מעלה את קרנם בבחינת 'הוא לא בסדר ואני טוב'. תפקידנו כהורים הוא להעביר מסר שאנחנו נגד הלשנה במשפחה, ושיש מספיק אהבה לכולם. כל אחד מקבל כמה שהוא צריך בדרך שונה, ולא צריך להלשין כדי לקבל מנת אהבה גדולה יותר או תשומת לב. משמע, שהתגובה של הורים להלשנה היא שתקבע אם הדפוס ייכחד או

ישתרש".

אם נחזור למטבח שלי, לסיטואציה שבה הילד הגדול גאה על שהלשין שהצלחת של אחותו נקייה בזכות רקסי הגרגרן, זה הזמן והמקום שבו, לטענת רוזן, עלינו, ההורים, לשקול את תגובתנו בתבונה. "על פי רוב, ההורים שמחים לקבל מידע, הם רוצים לדעת מה קורה עם הילדים כשהם לא רואים, ויש משהו נוח בלטפח איזה סוכן חשאי בתוך הבית, מה שלא פעם מפצה אותם על חוסר שליטתם. אבל עידוד ההלשנה יוצר קואליציה ומחנאות, ומעודד תחרות בין אחים והעדפות של הורים. זו תופעה שלילית שנוגדת את עקרון השייכות".

כלומר הדבר הנכון היה להתעלם מהפוגרום ולגעור בבני ולומר לו שזה לא יפה להלשין?

"כיוון שלא מדובר במקרה בו הילד דיווח על משהו שמסכן את אחותו כמו 'אמא, היא מכניסה ידיים לחשמל', זו בהחלט סיטואציה המהווה הזדמנות לשיעור, להבהיר לילד שבבית הזה לא מלשינים. יחסי אחים הם בית ספר לתקשורת ויחסים חברתיים, דרכם לומדים ילדים חברות מהי, כיצד לחלוק, לוותר, לריב ולהשלים, להגיע להסכם וכדומה.

לטענת רוזן, אף שהמורה עשויה להעריך את המלשין של הכיתה, אף אחד לא רוצה שהילד שלו יהיה השטינקר של הגן או של בית הספר. "כדאי לזכור שכ75%- ממה שהילד לומד על החיים מגיע מהבית, וילד שלמד להלשין על אחיו ילשין גם על חבריו, והוא עלול לסבול כתוצאה מכך מבידוד חברתי".

את השיעור הראשון בהלשנה לומדים למעשה הילדים מאיתנו, ההורים. לא, זה לא שהם שומעים את אמא מלשינה ואומרת לסבתא ששוב אבא השאיר נעליים בסלון, אבל מתברר, שכאשר אנו מרכלים (ותודו שגם אתם חוטאים בכך), הילדים לומדים להלשין. "מבחינת ילד, הגבול בין לרכל, היינו פשוט לדבר על אחרים, לבין להלשין, שזה לתאר מה אחר עשה על מנת להכפישו, הוא מאוד דק", מבהיר רוזן. "די בכך שבמשפחה יש דפוס התנהגות של לדבר על אחרים מאחורי הגב דברים לא טובים במהלך ארוחה משפחתית, בנסיעה רכב וכדומה, הילדים ששומעים עלולים להתבלבל בין השניים. למעשה, גם הלשנה היא סוג של רכילות. את דפוס הרכילות כפי שהמבוגרים מכירים ילדים מפתחים רק בשלב מאוחר יותר".

ומאיזה גיל הם לומדים להלשין?
"ברגע שילדים מתחילים להבין את הסביבה ואת הרווחים שהם עשויים לקבל מהלשנה, הם עלולים להתחיל בזה. עד גיל שלוש בערך הם לא מלשינים, כי הם לא מבינים שכדאי להם. התופעה תבוא לקצה או תתפתח לתופעה משפחתית בהתאם לתגובה ההורית. על ההורים לזכור שלמרות שיש משהו נוח בדיווחים על הנעשה מחוץ לעיניהם, זהו רווח לטווח קצר, ואילו המחיר של יריבות וקנאה בין אחים הוא לטווח הקצר והארוך".

מהי, אם כן, התגובה ההורית המומלצת כשאח מלשין על אחיו?
"בהתאם לרמת ההבנה של הילד. חשוב להסביר לו למה זה לא נכון להלשין ומדוע אנו, ההורים, מתנגדים
לכך. למשל, בגיל ארבע, אפשר לומר לילד שהלשין: 'לא היית רוצה שיגידו עליך דברים רעים, אף אחד לא אוהב את זה', ולסכם זאת במסר חד משמעי, קצר וברור:  'במשפחה שלנו לא אומרים דברים לא טובים אחד על השני. אתה ואחיך חברים, וחברים לא מלשינים. גם לאחיך אנחנו לא מרשים להגיד עליך דברים כאלה. כל אחד יסתכל על עצמו'".

לכאורה, זה נשמע פשוט וברור, אבל במשפחה כמו במשפחה לכל כלל יש יוצא מן הכלל. מה אם אחד האחים עשה משהו וסיכן את עצמו? לא מן הראוי להלשין על כך?
"לא פחות חשוב מהמסר שהלשנה היא דבר שלילי, חשוב להבהיר לילדים שמותר ורצוי לספר על דברים מסוכנים, להסביר לילד שבמידה שאחיו עשה משהו מסוכן כמו לצאת לבד מהבית, לשחק במכשירי חשמל, להציק לבעלי חיים, לגעת בתינוק שלא בזהירות וכדומה, אז חשוב לספר ולהסביר שכשיש באמת סכנה זה לא נקרא להלשין".

אבל זה מאוד מבלבל.
"ללא ספק, ילדים צריכים מודל קבוע, וכאן נכנס שוב אלמנט הגיל ורמת ההבנה של הילד. אחת הדרכים לעשות זאת היא לדבר איתו על כך ולערב אותו בשיקול הדעת. למשל לשאול אותו 'אם היית מסכן את החיים ואחיך היה אומר לנו, היית כועס עליו או מודה לו?'. לשתף את הילד בתהליך החשיבה מתי מותר ומתי אסור. מה שבטוח הוא, שככל שהנוכחות ההורית רבה יותר, ולפחות אחד מההורים יותר מעורב, יש פחות צורך ב'סוכנים סמויים' בתוך המשפחה. ככל שהתקשורת בין ההורים לילדים פתוחה הם יידעו יותר על מה שקורה איתם ולא יעודדו את תופעת ההלשנה. לפעמים די בתגובה כמו 'איזה יופי שאמרת לי, אתה נהדר', על מנת להשריש את התופעה".

אחת הדרכים לסמן את הגבול בין הלשנה להתרעה היא לבדוק עם הילד מהי המטרה של העברת המידע, מציין רוזן. "אם, למשל, הילד שלכם מספר שמתעללים באחיו או בחבר אחר בבית ספר, נכון שבפועל הוא יוצא מלשן. אך מכיוון שהמטרה שלו לא הייתה לצבור רווחים כלשהם, הדיווח אינו עונה על הגדרת הלשנה.

המטרה במקרה זה הייתה לסייע לאחיו או לחבר ולא להשחיר את פניו או להאדיר את שמו על חשבונו".

אני מבינה את זה, השאלה היא אם גם ילד בן ארבע מסוגל לשרטט את הקו.
"בהתאם לגיל ולרמת ההבנה. יש מקום להגיד לילד שאם חבר או אחיו סיפרו לו שפוגעים בהם או מאיימים עליהם, זה בסדר שיספר על מנת שיהיה ניתן לסייע. להבהיר לו שאם הוא מרגיש שכאשר הוא מספר משהו על מישהו אחר זה יכול לפתור בעיה ולעזור - זה בסדר ואפילו רצוי.
"אני זוכר למשל שהבת שלי נהגה לפתוח את חגורת הבטיחות בזמן הנהיגה, והבן שלי שישב לידה מאחור היה צועק לנו 'היא לא חגורה'. כמובן שהיא מיד זעקה לעברו 'מלשן אחד', ואם להודות הצדק היה עמה. ובכל זאת, למרות שידענו שהאינטרס שלו הוא לגרום לה לקבל נקודה שחורה ולצבור נקודות זכות לטובתו, הסברנו לה שאחיה דואג לה".

במילים אחרות עשית מניפולציה.
"נכון, לקחתי את זה למקום שהוא 'זכאי מחמת הספק'. בדרך זו יצרתי פרשנות שמשרתת אותנו והעברתי את המסר שבמקרים של סכנה רצוי לדווח".

האם יש הבדל בין הלשנה על חבר לגננת לבין הלשנה להורה על אחיך?
"המטרה זהה. גם כשילד מלשין על חבר לגננת, המטרה היא השגת פופולריות, לזכות בנקודת זכות. על
הגננת, בדומה להורה, להגיב באופן זהה ולהעביר את המסר החד משמעי: 'אם אתם רואים משהו שמסכן את החבר - אתם חייבים לספר, אבל אם זה לא מסוכן אני לא מוכנה לשמוע.

"גם ברגע שילד מספר על משהו שעשו לו זו לא הלשנה. זה בדיוק ההבדל. הלשנה באה במטרה לגרום למישהו אחר נזק מתוך קנאה ותחרות, ומכאן גם הדמיון שלה לרכילות - השיח על האחר. אבל ברגע שילד מנסה למנוע פגיעה בעצמו או לספר על משהו שקשור בו - הוא בעצם רוצה לפתור בעיה שמציקה לו, וזהו המסר שצריך להעביר לילדים - על עצמכם מותר לכם להגיד הכל לאבא ואמא".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...