בדיוק כמו אמא שלך: איך הזוגיות של ההורים משפיעה על זו שלנו?
הזוגיות של ההורים שלנו היא מודל לחיקוי עבורנו בין אם נרצה ובין אם לא. האם לפעול על פי המודל הזה ולשחזר את אותם דפוסים בדיוק - זו כבר בחירה שלנו
אני אישית מעדיפה שלא לחוש מאוימת על ידי השפעתם של הורינו עלינו. ישנם אנשים שהמפגש הראשון עם הורי בני זוגם מאיים עליהם מאוד כיוון שהם חוששים שמא הם יקבלו העתק של הזוג הזה; אני נוטה להאמין שזוהי תגובה מוגזמת. ראשית מה לא בסדר בלהיות מושפע? הרי אם הורינו לא ישפיעו עלינו מי כן ישפיע? את מי אנחנו אמורים לחקות? את בראד ואנג'לינה? את טייגר וודס? את ג'ון לנון ויוקו אונו? את אדם וחוה? האמת היא שאנחנו מושפעים מאוד מאחרים וזו בעצם הסיבה לכך שאנו אוהבים לשמוע סיפורים על נישואיהם של אחרים. אנו אכן זקוקים לאחרים כדי שיהוו עבורנו מודלים חיוביים או שליליים. אנחנו מחפשים מודל מצליח ובאופן טבעי מסתכלים קודם כל על הורינו. ככל שאנו מתבגרים אנו מסתכלים אל מעבר להורינו על אנשים אחרים.
לעולם אין אנו העתק מדויק של הורינו. שום זוג אינו זהה לזוג אחר. כשאנו חוששים שבן או בת זוגנו הם בדיוק כמו הוריהם אנחנו רק פוגעים בהם. אנו חופשיים להעתיק את מה שאנו רוצים. אין אדם שהוא העתק מדויק של אדם אחר אלא אם כן שובט. קיימת כמובן העברה גנטית ופסיכולוגית כלשהי. ייתכן שבסופו של דבר נאחז בכף בדיוק כמו אמנו או נניח את ידינו מאחורי הגב בשעה שאנו הולכים כמו אבינו. אבל האם פירושו של דבר שאנו העתק מדויק שלהם? דבר טיפשי אך נפוץ הוא לומר באמצע ריב "אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך." סביר להניח שזה נכון. אז מה? האם זה אומר שאנחנו זהים להורים שלנו? ברור שלא ואנו עושים שירות דוב להורינו אם אנו מניחים שהם לא העניקו לנו את היכולת לבחור מי נהיה.
ישנם מודלים טיפוליים שמניחים שאנו כמו הורינו באופן לא מודע אבל המודלים האלה מבוססים על הרעיון שעל ידי הפיכת הלא מודע למודע נוכל לבחור בחופשיות רבה יותר את מי לחקות. מניסיוני למדתי שהורינו מציעים לנו מודלים ואנו חייבים להתמודד איתם. אנו נאבקים להבין אם הם אנשים שאנו מעוניינים לחקותם או לא. אנו נאבקים להבין איך נישואיהם השפיעו עלינו. זהו תמיד דבר סובייקטיבי ולכל אחד מהילדים גרסה משלו לאמת. למעשה הצורך לדעת מי הם הורינו הוא כה גדול עד שילדים מאומצים או ילדים שלא הכירו הורה אחד או את שניהם מסיבה כלשהי משקיעים פעמים רבות הרבה זמן ואנרגיה בניסיון להבין מנין באו. רק לאחר מכן הם מסוגלים לחקות בחופשיות תכונות מסוימות ולדחות תכונות אחרות. אנו זקוקים לדוגמה אישית כלשהי כדי להבין מי אנחנו ומי אנחנו לא.
אינני מתכוונת לקבוע כאן שאין שום בעייתיות בהתבוננות בנישואי הורינו מקרוב.
בקיצוניות השנייה ישנם הורים שנשארו יחד "למען הילדים." או זוגות שהיו כל כך לא מאושרים עד שניהלו רומנים או התגרשו. ילדים שהוריהם לא היו מאושרים פוחדים פעמים רבות מנישואים ומאינטימיות וחוששים שאינם מסוגלים להצליח יותר מהוריהם. אז לפעמים הם מנסים יותר ונעזרים יותר בטיפול ומתעקשים על תקשורת טובה יותר מהזוג הממוצע. לפעמים נישואי ההורים של בני הזוג נראים תואמים זה לזה - גבר שאמו שלטה באביו יילחץ מאוד בכל פעם שירגיש שאשתו משתלטת עליו. היא מצד שני באה אולי ממשפחה שבה האב שלט באם ולכן היא נחושה שלא להניח לכך לקרות גם לה. הוא מגיב בעוצמה רבה מדי לאסרטיביות שלה ואילו היא מגיבה בעוצמה רבה מדי לאסרטיביות שלו. עליהם לשוחח על כך ולאחר שיבינו את הרגישויות המיוחדות שלהם יוכלו לעזור זה לזה להתמודד טוב יותר. מובן שאיש אינו נכנס לנישואים כלוח חלק. כולנו נושאים עמנו תקוות, חלומות, אידיאלים כמו גם פחדים ורגישויות. מקצתם נובעים מנישואי הורינו אבל רבים מהם מקורם בחוויות עם אנשים אחרים כמו חברינו ואפילו נישואיהם של הוריהם. למרבה המזל יש לנו הפוטנציאל לגדול, להשתנות ולהתפתח. משמעותם של "לגדול" ו"להשתנות" יכולה להיות צמיחה מעבר להתפתחות נישואיהם של הורינו.
אחד המצבים המכאיבים ביותר הוא כשאנו מרגישים שאיננו יכולים לאפשר לעצמנו להצליח יותר מהורינו. במשפחה בריאה ההורים מאושרים לגלות שילדיהם חכמים מהם או טובים בתחום שהם לא היו טובים בו. אבל לרוע המזל ישנם הורים שרוצים לעצור את ילדיהם. הם מרגישים מאוימים כשילדיהם משיגים אותם - בקריירה, בהכנסה, בהשכלה, ובוודאי שבאושר בנישואים.
אסתר ובעלה סול, למשל, התגרשו כשבנם היה בן ארבע ובתם בת שנתיים. אסתר וסול תמכו ועודדו מאוד את בנם. הם שמחו לגלות שבנם חכם, נהנו מהישגיו, ונראה היה שהוא נועד לגדולות. הם שילמו על לימודיו באוניברסיטה בחו"ל, וכשהחליט להינשא לאשה אמריקאית לא יהודייה, הם ארגנו חתונה גדולה וקנו להם בית חדש. יחסם והתנהגותם כלפי בתם היו שונים מאוד. מגיל צעיר הבהירה לה אסתר שילדות אמורות להציב את הנישואים במקום הראשון, ולא להיות משכילות יותר מבעליהן. כשבתם רצתה לצאת לטיולי כיתה, ואחר כך להתגייס לצבא, שניהם התנגדו. הם ניסו בכל כוחם להפוך אותה למטפלת שלהם, מכיוון שבנם היה בחו"ל. אם רצתה לצאת בסופי שבוע, הם הבהירו לה שירגישו בודדים ועזובים. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, סול ואסתר יצרו שתי סביבות שונות לחלוטין עבור בנם ועבור בתם - כאילו כל אחד מהם גדל במשפחה אחרת. לכן השפעת הגירושים הייתה שונה לחלוטין על הבן ועל הבת. אפשר לומר, אם כן, שכל אח או אחות גדלים במשפחה אחרת, כיוון שכל כך הרבה תלוי ביחסם של ההורים לכל אחד מהילדים.
בנוסף, הדברים תלויים באישיותו של הילד וביכולתו להתגבר על החוויות שעוברות עליו. יש אנשים שממשיכים הלאה, ואחרים אינם מצליחים לעשות זאת. הבן התגרש בסופו של דבר מאשתו, והתנתק מילדיו. הוא עזב אותם בארץ אחרת וחזר לגור עם הוריו כשהוא בשנות ה40- לחייו. אחותו, מצד שני, התנגדה להגבלות שהטילו הוריה על חייה. היא הייתה מרדנית וזועמת. היא עברה תקופה של שימוש בסמים. מאוחר יותר פנתה לטיפול ונעשתה פסיכולוגית. היום היא נשואה באושר, יש לה שלושה ילדים, והיא מתגוררת בעיר אחרת. היא מבקרת את הוריה פעם בשבועיים, אבל שומרת על קשר קריר וקורקטי עמם. היא למדה להתגבר על המסרים שקיבלה מהם. לאחיה (עם כל הפינוק שזכה לו,( הם הזיקו יותר מאשר לה.
קשה לחזות את השפעותיהם של ההורים ושל נישואיהם על ילדיהם. הדברים תלויים בילד ובאישיותו (צייתנית, מרדנית) ועל התהליך הפסיכולוגי שיעשה כדי להשתחרר מהבעיות הרגשיות. נראה שאף שבנם של סול ואסתר היה אמור להיות במצב טוב יותר מאשר בתם, ההפך הוא הנכון. כיוון שהיא הייתה מוכנה לבדוק את השפעותיהם עליה, היא הייתה מסוגלת לשחרר את עצמה מהמסרים ההרסניים. לאחיה, שנדמה כאילו היה לו הכל, לא הייתה סיבה לבחון את עצמו, ובסופו של דבר היה מפונק וחלש למדי. כל כך הרבה מהשפעתם של הורינו תלוי בנו. לכן, גם אם המחקרים מראים שבעיות כלליות מועברות מדור לדור, בידי כל אדם נמצאת הבחירה - לעבוד על עצמו או לא, להתגבר או לא, ולהמשיך הלאה אל מעבר לכל מה שקרה לנו בעבר.
תרגום: ורד איל-סלדינגר
פרופ' קלייר רבין היא מחברת הספרים "משחק הוגן" ו"טובים השניים," מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, יועצת ומטפלת בנושא זוגיות ובעלת "מכון קלייר רבין" לטיפול זוגי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם