מכורים לשבחים: למה לא כדאי להרבות בשבחים כלפי הילדים
רוצים ילד עם ביטחון ודימוי עצמי גבוהים? שבחו אותו שוב ושוב. זהו המסר המוטעה שהורים ומורים העבירו עד היום. אלא שממחקרים חדשים עולה שהפרזה במתן שבחים לא מועילה, ואפילו עלולה להזיק לילדים. אז איך בכל זאת כדאי לתת חיזוק חיובי?
אבל מחקרים בנושא זה מבהירים שרצוי לשבח ילד בנושאים ספציפיים, ולא כמסר כללי. בצורה כזאת, הילד לומד מהי ההתנהגות הרצויה בתרבות שלנו, והסיכוי שיחזור עליה גדל. לדוגמה, במכללות לחינוך לומדים המורים לעתיד להסביר לילד על מה משבחים אותו. ההמלצה היא לא להסתפק בהערכה כללית, כמו כתיבת ההערה "יפה" על דף העבודה. במקום, רצוי להסביר מה היה יפה באותו דף, למשל: "כתב ידך קריא", או "הציור הזה יכול לקשט יפה את הקיר".
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל מתברר שעל פי מחקרים חדשים, אפילו הסייגים האלה לא תמיד מספיקים. הספר האמריקאי החדש Nurture Shock מעורר מחדש את סוגיית מתן השבחים ומעלה את השאלה איפה אנחנו, ההורים והמורים, טועים. על פי כותבי הספר, הפרזה במתן חיזוקים חיוביים יכולה אפילו לגרום נזק לילדים. קחו לדוגמה הורה מערבי טיפוסי שנחשב למסור ושם לו למטרה לטפח ילד מוכשר, מאושר ובטוח בדרכו. הורה כזה עוטף את הילד באהבה אינסופית בלתי מותנית, מגונן עליו ללא הפסקה, משתדל ככל יכולתו למנוע ממנו תסכול ומעורב עד שורשי השערות בחייו של הילד. נשמע כמו הורות
אחת הטעויות הגדולות היא ייחוס חשיבות רבה מדי לטיפוח הדימוי העצמי והביטחון העצמי של הילד. בלי להתכוון לכך, הורים שמשבחים את ילדיהם ללא הרף מגדלים דור שלם של מכורים לשבחים. הרצון לשבח הוא כל כך גדול, שילדים זוכים לחיזוקים חיוביים גם כשאין להם ממש הצדקה. ציור פשוט הוא "מבריק", מי שמואיל לעשות שיעורי בית הוא "גאון" וילד שמתרחץ בזמן והולך לישון בלי שנאלצים להתחנן בפניו מקבל מדבקה.
מגמת החיוביות המופרזת לא נעצרת אצל הורים להוטים עם כוונות טובות ובאה לידי ביטוי גם במשחקי ספורט וקופסה - בפרט אלה שנחשבים לחינוכיים. ברוב המקרים מדובר במשחקים שיתופיים שלא ניתן להפסיד בהם. הכוונה נהדרת: למנוע מהילדים את המתח, החרדה והמלחמה שבתחרותיות. אבל גם כאן, לכוונה הטובה הזאת יש מחיר גבוה. למעשה, שלילת חוויית התחרות מהילדים פועלת כבומרנג ומונעת מהם את היכולת לרכוש כישורים חיוניים לחיים האמיתיים. התוצאה הנפוצה ביותר של חוסר בכישורים כאלה היא קושי בהתמודדות עם מכשולים שנקרים בדרכם בגיל מאוחר יותר.
ואם זה לא מספיק, מתברר שהפרזה במתן חיזוקים חיוביים עלולה לעורר אצל הילד פחד מכישלון. בלי שהם מתכוונים לכך, מציבים ההורים הלהוטים כוונות גבוהות מדי לילד: התואר "כל כך חכם" הופך לתווית שהוא צריך לשמר, והוא, מצדו, מרגיש שעליו לעשות הכל כדי לרצות את ההורים ולקבל את אהבתם. זה מאיים, זה מפחיד, והילד מגיע למסקנה הבלתי נמנעת: אם אני צריך "לספק את הסחורה" ולהוכיח שאני כל כך חכם, כדאי לי לבחור רק ביעדים קלים, שאני יודע בוודאות שאצליח בהם. החרדה מכישלון היא שמניעה אותו ולא הביטחון העצמי שכל כך רצינו להקנות לו.
בעיה נוספת היא שאנחנו כחברה לא מאמינים בבינוניות. בחברה שלנו להיות בינוני הוא חטא בל יכופר, שלא לדבר חלילה על כישלון. הפחד מפני כישלון משתק, אבל אין ילד או מבוגר שלא נכשל. לאה גולדברג קלעה למטרה כשביקשה מאלוהים שילמד אותה את "החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל". החירות להיכשל היא אחת החירויות הגדלות שאנחנו יכולים להעניק לילדינו. להיכשל וללמוד מהכישלון, להסתכל עליו, ולא להתעלם ממנו, לקבל אותו ולצמוח בזכותו. לכן, נכון לשבח את המאמץ שעשה הילד. למשל, אחרי מבחן אפשר לומר, "אני יודע שהתאמצת מאוד". זהו שבח על משהו שהילד יכול לשלוט בו: מידת המאמץ שלו.
מהו בעצם ערך עצמי? האופן שבו אדם מעריך את עצמו: את השקפותיו ואמונותיו לגבי עצמו, הדרך שבה הוא רואה את מקומו בחיים, את יכולותיו - ואת מגבלותיו. הערך העצמי הוא פועל יוצא של יכולותו של אדם להגיע להישגים המוערכים בחברתו. זאת יכולה להיות יכולת לימודית, ספורטיבית או אפילו מידות טובות. כמו המבוגרים, גם ילדים מגבשים הערכה חיובית כלפי עצמם כשהישגים או תכונות שלהם מוערכים ע"י החברה, והערכה שלילית כשהם לא מוערכים. מנגד, ילד שגדל בתחושה של איסוף ביקורת וצובר חוויות והוכחות לאפסות ערכו, משתכנע שהוא פחות טוב מאחרים. ילד כזה זקוק ליותר ויותר אמצעי שכנוע בנוגע לערכו.
לעומת זאת, ילדים שנוהגים לקבל מחמאות ושבחים ריקים נמצאים בחשש מתמיד שעוד מעט תתגלה האמת עליהם. במקביל, הם עסוקים בחיפוש אחר הוכחות שמבטיחות שהם באמת בעלי ערך. בתפיסה של ילדים כאלה, מקום שלא מבטיח להם תשואות הוא מקום שצריך לברוח ממנו. ממחקרים עולה שאנשים שהוצפו בשבחים בילדותם מתקשים להתמיד במקום עבודה: כשהמעסיק מפסיק להחמיא ומתחיל לדרוש הם נוטשים ומחפשים מעסיק שימחא להם כפיים.
ומכאן לתהייה הגדולה יותר: האם יש הוכחות לכך שדימוי עצמי גבוה משפר הישגים בלימודים או מצמצם בעיות התנהגות? אף שנדמה שהתשובה ברורה, צר לי לאכזב. עד לאחרונה האדרנו את חשיבות ההערכה העצמית, ואפילו פיתחנו תוכניות חינוכיות שמטרתן היא הגברת תחושת הערך העצמי של הילדים. אבל מחקרים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שלהגברת תחושת הערך העצמי אין השפעה חיובית על ציונים. בנוסף, מתן חיזוקים חיוביים מופרזים פוגע בעבודת הצוות של הילדים, שעסוקים בשימור הדימוי שלהם, גם על חשבון אחרים.
ומה עם האלימות? עד היום היה נהוג להניח שבריונים מפנים אלימות כלפי אחרים בגלל תחושת ערך עצמי נמוכה. אבל מחקרים חדשים מצביעים על כך שבריונים נוהגים באופן שבו הם נוהגים בגלל תחושת הערכה עצמית גבוהה בלתי מושגת וממומשת.
אז איך כדאי לנהוג? להיות רגיש, קשוב, להתבונן במעשיו של הילד ולעודד או להחמיא כשבאמת מגיע. צריך לזכור שאנחנו רוצים להעלות את ערכו של הילד בעיני עצמו אבל לשמור על תחושת המציאות. לעידוד יש כוח: הוא לא מתעלם מכישלונות, לא פותר בעיות ולא מסלק צרות מהדרך. הוא כן עוזר להתמודד עם הקשיים שבחיים.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית וראש המרכז לפסיכולוגיה וליישומיה במכללת לוינסקי לחינוך
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם