לא פיקאסו של אמא: איך מגדלים ילדים יצירתיים ומאושרים?
כדי לגדל ילדים מאושרים טוען הפסיכיאטר ד"ר פינקי פיינשטיין בספרו החדש, צריך לטפח את היצירתיות שלהם. ואיך עושים את זה? עם הרבה מחמאות לעבודות שהם יוצרים (צריך ללמוד איך לתת,( עידוד על היוזמה (ולאו דווקא רישום לחוגים) ותשומת לב לעצמכם (כן, לכם ההורים)
לדעתו, יצירתיות היא מרכיב חיוני עד הכרחי אצל אדם שרוצה לחיות חיים מספקים, וזה מתחיל ומתפתח בילדות: היכולת להמציא, לאלתר, למצוא פתרונות מול סביבה משתנה ולפעמים סביבה עוינת, היכולת למצוא את הדרך שלך בחיים, שמבטאת את הייחודיות שלך ביחס לאחרים. "מבחינתי, זהו לב היצירתיות. מה אתה באמת, ומה הדבר היפה שיש לך לתת לסביבה. וכשאדם לא עושה יותר מדי מה שהחברה מצפה ממנו אלא מה שהוא אוהב, הוא יותר יצירתי," אומר ד"ר פיינשטיין.
בספרו הוא טוען גם שליצירתיות יש כוח להשפיע לטובה על הבריאות, גם אם היצירה "אינה מוצלחת," וילד שילמד ליהנות מעצם יצירתו, יגדל להיות אדם בעל ביטחון עצמי גבוה יותר. אם אתם חושבים שעכשיו תצטרכו להריץ את הילדים בין חוגים שונים, אתם טועים. הכוח המשפיע על הילדים נמצא בבית, ואם אין לכם מספיק כסף לחוגים, זה לא אומר שהילד שלכם יהיה פחות יצירתי.
"טוב שהילד יתמודד עם שיעמום, יצירתיות פירושה 'אני משחק עם מה שיש, גם אם אין.' חוג פועל לפי האג'נדה של החוג, ולא בהכרח לפי מה שמתאים לילד," מבהיר ד"ר פיינשטיין. הוא מסביר שאין מדובר במסר גורף לא לשלוח ילדים לחוגים, אלא ש"יש ילדים שנמצאים כל יום בחוג, וכמעט לא חיים חיי בית. אני רואה חוג בעיקר כמקום לפגוש בו חברים."
למעשה, בתיאוריה הגורסת שטיפוח היצירתיות הוא מתכון לחיים מאושרים, אין כלל שיפוטיות ושיערוך של ה"תוצר" או היצירה. הכוח היצירתי אינו יודע מנוח, וכשהוא אינו מקבל את הבמה הראויה לביטוי חיובי, הוא עלול לחפש דרכים אחרות להביע את עצמו.
"פעמים רבות אפשר לראות שמאחורי התנהגות בעייתית של ילד חבויה יצירתיות רבה שאינה יודעת את מקומה הראוי," טוען ד"ר פיינשטיין, פסיכיאטר ומנהל המרכז לציור אינטואיטיבי. למי שתהה על שמו הפרטי המיוחד, להווי ידוע ש"פינקי" היה במקור פנחס, וזה כינויו כבר מגיל הילדות, ולכשבגר החליף את שמו הרשמי גם בתעודת הזהות. הוא נולד באשקלון למשפחה בת ארבעה בנים, והיום גר ברחובות, נשוי להגר ואב לשלושה בנים 4 ,6) ושנתיים,( "ויש עוד בת בדרך. אנחנו מבלים הרבה ביחד. אני מקדיש כמעט כל דקה מזמני הפנוי לשהייה עם המשפחה, וזה כולל לשחק יחד, ליצור יחד, לטייל. הצלחתי להגיע למצב שהעבודה שלי היא מקום הבילוי שלי. עסקתי שנים בריפוי הילד שבתוכי לפני שהרגשתי מוכן להקים משפחה. זו הייתה חתונה מתוך אהבה גדולה, ובאתי להורות מתוך תשוקה גדולה, מתוך ניסיון חיים שכבר צברתי. הספקתי לטפל בעצמי שנים רבות בגלל הקשיים שצברתי בילדות. גדלתי באווירה מאוד תחרותית, זה היה מרחב שבו אתה חייב להצטיין, שבו אתה נמדד לפי המקום שלך ברשימה ולא לפי האיכויות שלך. הקדשתי הרבה שנים להכרה שההצטיינות האמיתית היא מימוש עצמי, להכרה שאם אתה מביא מעצמך משהו שאתה אוהב, הוא גם יצליח."
בספרך אתה מדגיש שוב ושוב שגם על ההורים לדאוג לעצמם, לפעול מתוך הנאה - לא רבים ממנחי ההורים מתייחסים לתחושה הטובה של ההורה כתורמת לבריאות הנפשית ולחוויה של הילד.
"זה סוג של ביצה ותרנגולת," מסביר ד"ר פיינשטיין, "בעצם, ההצהרה היא שאתה לא יכול להיות הורה טוב אם אתה לא אדם ששמח בחלקו. כמובן שזו הגדרה טוטאלית, אבל אם אתה מתוסכל, התסכולים שלך מועברים הלאה לדורות הבאים, ואם אתה חי במערכת יחסים שאין בה אהבה, אתה אדם ממורמר ואטום יותר. איך תוכל להעניק אהבה לילד שלך? ואיזו דוגמה תיתן לילד שלך."?
וכשמדובר בשמחה, אהבה עצמית ויצירתיות של ההורה והילד כאחד - יש להן שני אויבים עיקריים: שיפוטיות וביקורת עצמית. "המכשלה העיקרית היא גינוי עצמי, ביקורת עצמית מוגזמת. בעצם, זה היסוד למירב הבעיות הנפשיות," טוען ד"ר פיינשטיין. "זה מבטא בעצם מערכת יחסים לא טובה של אדם עם עצמו, וחוסם את היצירתיות הטבעית, שהיא לא קשורה לאמנות."
לדבריו, כל בעלי הסמכות
כיצד מונעים ביקורת עצמית ושיפוטיות? האם זה לא דבר שמאפיין מבוגרים?
"לא, אני רואה את זה כבר מגיל חמש, בגן." לדבריו, ילדים מפתחים בגיל מאוד מוקדם חוויה שהם עושים דברים לא טובים. אם הם עברו את הקווים והגננת לא אוהבת את זה, אם ציירו באופן ספונטני ומישהו אמר להם שזה סתם קשקוש, ואפילו אם ילד לא רצה ליצור, וכפו עליו ליצור כשאין לו חשק - נוצר קישור בין יצירה לבין סבל. גם אם לא תולים ציור של ילד שעשה יצירה קצת אחרת בין כל שאר הציורים, זה יכול לגרום לו לביקורת עצמית מוגזמת, ומכאן לבלימה הדרגתית של הביטוי האותנטי שלו בכל תחום. כשיגדל, יהפוך לאדם שלא מאמין בכוחותיו לחולל שינויים משמעותיים בחיים, ויתאמץ יתר על המידה להיות כמו כולם.
"וזה לא בריא להיות כמו כולם," מסכם ד"ר פיינשטיין, "זה למעשה לא להיות אני. מכאן זה עלול להוביל להפרעות שונות, גופניות ונפשיות. אני מאמין שבסתר לבו, בכל אחד ישנה כמיהה למימוש הייחודיות שלו. אל מול המשאלה הזאת ניצבת הביקורת העצמית שמנסה למנוע מהאדם להיכשל, לטעות ולעשות רק 'מה שנכון,' ובדרך בולמת את הביטוי הטבעי שלך ואת מה שמיוחד בך. אגב, זה לאו דווקא מתכון קל יותר להורים. לפעמים זה אומר שצריך להתאפק בתגובה הראשונית, שילד מטנף את הבית כשהוא יוצר, אבל זה משתלם."
בשלב זה די ברור שהגישה המומלצת כאן קצת שונה מהנהוג בגן ובבית הספר, ונשאלת השאלה אם עשוי להיות ניגוד בין הכללים הנהוגים במוסדות החינוך לבין מה שהילד אמור לספוג בבית. מה אומרים, למשל, כשהילד מספר ש"הגננת אמרה שצריך לצבוע רק בתוך הקווים?"
"אני חושב שזה מאבק שמתחיל מגיל שנה-שנתיים, האדם נאבק על דרכו," משיב ד"ר פיינשטיין, "וזה קורה גם בתוך המשפחה, עם הציפייה שהילד יתנהג לפי הקודים המשפחתיים ואחר כך לפי הקודים הנהוגים בגן ובבית הספר. זה מאבק, זה עימות, אי אפשר להימנע ממנו. אני טוען שאני יכול לצייד את הילד בצורה טובה יותר לעימות הבלתי נמנע, לא למנוע ממנו את העימות. היסודות הראשונים של הילד תמיד באים מביתו. ואם הילד מקבל רעיונות מוצקים שקל לו להתחבר אליהם בבית, הם יישארו איתו גם בגן ובבית הספר. אם אתה מגיע עם רעיונות חיוביים מושרשים שנותנים לך אמון במה שאתה עושה - אז גם אם יבואו אחרים, חיצוניים, הם לא יצליחו לערער את מה שקיבלת בבית.
"ברור שיהיו עימותים או תסכולים. אגב, אני גם בעד לדבר עם הגננת ולבקש ממנה לתת לילד יותר מחמאות, ופחות לשאול אותו מה הוא עשה. יש גננות ששמחות על שיתוף הפעולה עם ההורים. אני דיברתי עם הגננת של הבן שלי, והיא אמרה שגם היא חושבת כך. אני לא חושב שהורים צריכים להיות יותר מדי אקטיביים כאן, כי ילד אמור להתמודד עם הסביבה הטבעית שלו, ואולי אף לשנות אותה. אי אפשר לייצר לו כל פעם סביבה אידיאלית. להיות יצירתי זה גם להתמודד בצורה הטובה ביותר עם מה שיש."
אתה מדבר בספרך גם על כך שהיצירה מרפאת את היוצר, ומונעת תופעות כמו קנאה בין אחים, למשל.
"קנאה ותחרותיות הן דברים לא נמנעים, בעיקר בגלל מבנה אישיותו של הילד, שעדיין לא בשל מתוקף היותו ילד, ולכן הוא מגדיר את עצמו גם תוך כדי השוואה לאחרים. 'אני כמו זה, אני לא כמו ההוא.' אומנם חלק מתהליך הצמיחה והקומוניקציה של הילד הוא להתחרות עם אחיו, כמו למשל בן השנתיים שנושך את אחיו הגדולים בעת ריב או קנאה. אבל אווירה שבה אחד זוכה לשבחים והאחר לא, יוצרת מצע לקנאה, גם אם לא העבירו עליו ביקורת שלילית. לא די בכך שלא מעבירים ביקורת - צריך התפעלות! תופעת הקנאה כשלעצמה קיימת, השאלה היא אם היא מתיישבת על דימוי עצמי נמוך, שמשמעותו 'אני לא כל כך שווה,' או דימוי עצמי גבוה יותר, שמשמעותו 'מה שאני זה נפלא ומיוחד.' וככל שילד מקבל את התחושה שהוא מיוחד עד כדי נהדר, הוא יפנה פחות לתחרותיות הרסנית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם