קשמיר, רק קשמיר: סקי בין עמדות המקלעים
שרשרת פסגות ההימלאיה, נופים מטריפים, עמדות מבוצרות של הצבא ומסלולי סקי בגובה 4,000 מטר - כל אלה ממתינים לכם בקשמיר. רק תשאירו את כלי הנשק בכניסה למלון בבקשה
בחלוף 20 שעות מאז ההמראה יצאתי מנמל התעופה בעיר סרינגר ושמש מסנוורת קידמה את פניי. התמונה שנחשפה לעיניי נראתה סוריאליסטית לגמרי. שלט חוצות ענקי הכריז "ברוכים הבאים לקשמיר, גן עדן עלי אדמות", כשאת הכתובת מעטרת תמונת נוף מרהיבה של אגמים ופסגות הרים מכוסות שלג. אלא שהתייר שזה עתה נחת אינו יכול ליהנות ללא סייג מן היופי המובטח, כי מתחת לשלט הוצבה עמדת מקלע מאוישת בחיילי קומנדו הודים. חיילים חמושים נוספים סיירו מחוץ לנמל התעופה והביטו בנו, קבוצה של 12 תיירים, המעמיסים את ציוד הסקי על המוניות.
החיילים התרגלו למראה הזה. לפני שנתיים החלו הסיפורים על מסלולי הסקי של קשמיר להתפשט בברים של האתרים בהרי האלפים. השמועות דיברו על גן עדן של סקי, שבו במהלך כל החורף, מדי שבוע בשבוע, כמו שעון, יורד שלג טרי ורך הנערם לגובה של מטר. כמובן שהשמועות האלה הציתו מיד את הדמיון, אבל לזה קשמיר כבר מורגלת.
מי לא פנטז עליה? זה התחיל במאה ה-16 עם הקיסר המוגולי (שושלת מוסלמית ששלטה בהודו עד 1857) ג'הנגיר. כאשר שכב על ערש דווי ושאלו אותו אם הוא רוצה משהו, הוא מילמל "קשמיר, רק קשמיר". אחריו באו עוד רבים
לאחר צאתנו מנמל התעופה חלפה השיירה שלנו על פני שורה של מחסומים צבאיים מוקפים גדרות תיל, ואחרי שעה וחצי הגענו לגולמרג, אתר הסקי המוביל של הודו. המקום, היושב על מישור בגובה 2,600 מטר, החל לארח נופשים במאה ה-19 כאתר קיצי אליו הגיעו החיילים ועובדי המדינה הבריטים להתאוורר ולשחק גולף.
מלון "היילנדס פארק", שפתח כאן בשנת 1966 קצין הפרשים בדימוס, מייג'ור בנג'י נדאו, אירח אותנו. למרות שהמקום נמצא כיום בבעלות נכדתו ובעלה, שוויתרו על קריירות במשפטים ובבנקאות בלונדון כדי לשוב לקשמיר, בנג'י עצמו עדיין יכול היה להרגיש כאן לגמרי בבית. על הקיר בחדר האוכל תלוי דוב שנורה לאחר שתקף מישהו בכפר, ושלט ליד הלובי מבקש מהאורחים בנימוס להשאיר את כלי הנשק בכניסה.
כיום הלובי מלא בחובבי סקי ולא בקציני צבא. תיירי הסקי גולשים במחשבים הניידים שלהם, מחפשים את תחזית מזג האוויר הכי מעודכנת. ואף אחד מהם לא נראה שמח. למחרת התעוררתי לקול רחש בחדר השינה. מתברר שהיו אלו אחמד ומוסטק, שנכנסו על קצות האצבעות, כדי להניח בחדר מגש עם תה ממותק בחלב וכדי להוסיף עצים לאח. המלון בנוי משורה של בקתות עץ הפזורות לאורך הרכס, כשלכל בקתה, שבה חדרים אחדים, צמוד צוות של שני עובדים, יורשיו המודרניים של ה"באטמן", חייל השירות שעמד לרשות קציני הצבא הבריטי.
זהו בוקר נהדר לשעשועי הקופים על טראסות הדשא מול המרפסת שלנו. מימין, מעל ליער, פסגת הר אפרוואט נוצצת באור השמש. במצב רוח מרומם יצאנו למעליות הסקי המפורסמות של גולמרג. בעצם, יש רק מעלית נורמלית אחת. העבודות לבניית המעלית הראשית, "הגונדולה של גולמרג", החלו עוד בשנת 1989. אולם לאחר הסלמה באלימות נסגר האתר למשך קרוב לעשור והבניה נעצרה. בניית הגונדולה הושלמה בשנת 2005, וכיום היא מובילה את הגולשים לגובה 3,979 מטר , ממש מתחת לפסגת אפרוואט. אחרי בנייה שנמשכה 16 שנה, ציפינו למשהו קצת יותר מרשים, שנוסע ללא תקלות. עם זאת, יש לה גם יתרונות. למשל, היא זולה. 160 רופי (13 שקלים) עד לתחנת הביניים, 250 רופי עד למעלה.
כשהגענו לתחנה העליונה התברר לאכזבתנו שיש כאן פחות ממחצית השלג שנערם במזרח ההיילנדס בסקוטלנד. עם זאת, נוף ההימלאיה הפנורמי הנפלא, שלו נחשפנו לראשונה, היה פיצויי נאות. מעל הערפל התלוי על העמק שלמרגלותינו יכולנו לראות את שרשרת הפסגות באופק, מפקיסטן להודו וצפון סין, כשמעל לכל שולטת פסגת הננגה-פרבט, התשיעית בגובהה בתבל.
באנו לעשות סקי. השלג כבר לא טרי ואבקתי כמו זה שחיפשנו, אבל אפשר בקלות להבחין בפוטנציאל של המקום. אפרוואט הוא הר גדול ורחב, עם רכסים רבים היורדים ממנו בזוויות הנכונות, כמו שיניים של מסרק. התחנה העליונה היא במרכז, כך שאפשר לבחור כל רכס שרוצים. חצי הכוס המלאה: זה מקום מדהים, הר נפלא לגולשים, ובשנה נורמלית אפשר לבלות כאן שבוע מדהים. חצי הכוס הריקה: זו לא שנה נורמלית.
למזלנו, למדריך שלנו, ניק, היתה תוכנית חלופית. בארוחת צהריים במסעדת "קונגדורי" בתחנת הביניים של הגונדולה הוא העלה את הרעיון: במקום לגלוש כל הזמן בצד הקדמי של ההר, נטפס למעלה ונחפש בצד האחר מסלולים בתוליים. למחרת יצאנו לממש את התוכנית. מתחנת המעלית העפלנו כ-40 דקות לפסגת אפרוואט, בגובה 4,124 מטר, ומשם גלשנו לעמק לא נגוע. אף אחד לא היה כאן לפחות שלושה שבועות. לא חרצו פס בשלג.
גלשנו וצילמנו להנאתנו, עד שהגענו לדרך כבושה שהייתה מכוסה שלג בצד הנשכח של העמק. מתברר שזו דרך צבאית והכניסה אליה אסורה. בעודנו מורידים את המגלשיים ומתחילים את המסע הרגלי חזרה לכפר, עצרה משאית צבאית ובה שלושה חיילים מופתעים מחבורת הגולשים שצצו פתאום משום מקום, בפינה בעייתית זו באסיה, שביל קלינטון כינה אותה פעם "המקום המסוכן ביותר בעולם".
לשמחתנו , אימטיאז, המקומי שליווה אותנו, בחר לחייך אל החיילים והציע שייתנו לנו טרמפ. הנהג היסס תחילה ואחר כך התרצה. בסך הכל לא עשינו הרבה סקי באותו יום, ממש כלום לעומת ההספק באתר רגיל, אך הייתה זו חוויית סקי שלא אשכח לעולם. כעת, לאחר ארבע שנים של שקט יחסי, יש כאן גם כאלה המעיזים לחלום על תור זהב חדש באתר. התוכניות לגונדולה שנייה נמצאות בשלבים מתקדמים, וקבוצה מניו זילנד מתכננת להפעיל כאן בחורף הבא אתר סקי שאליו יגיעו במסוק ולא במעלית. כך יוזנק גולמרג לליגה אחרת, וה"סופר-עשירים" יוכלו לשלם יותר מ-6,000 אירו לשבוע, על מנת להימנע משימוש בגונדולה בעלת מצבי הרוח.
יאסין חאן, מנהל חנות הסקי באתר, ממש לא נלהב מהרעיון. "אם יתחילו כאן סקי במסוק, זה יהפוך לגיהנום - יהיה יותר מדי רעש. אנשים באים הנה כי זה כל כך טבעי, כל כך פראי. כך זה צריך להישאר".
רגע , ומה עם המצב הביטחוני? מבחינתו של משרד החוץ הבריטי לפחות, התשובה שלילית. המשרד מזהיר מפני נסיעה ל"אזורים כפריים" בקשמיר, ואתר האינטרנט שלו מפרט אינספור התנגשויות בסרינגר בין מפגינים, מורדים והמשטרה. עם זאת, קשה לדמיין בעיה ביטחונית כלשהי לתיירים בגולמרג, הגבוה והמבודד. למעשה, מדובר באחד המקומות הכי רגועים ונינוחים שאני מכיר בהודו. אין קבצנים, אף אחד לא מציק לך.
השבוע המשיך, מבחינות מסוימות, כמו חופשת סקי רגילה. אך מבחינות אחרות הייתה זו חופשה שונה לגמרי. אכלנו קארי כל יום, בלילה זיהינו עקבות דוב או נמר בשלג, וכאשר גלשנו, חלפנו על פני קופים. אך נראה שההבדל הגדול הוא במרחב, במיעוט האנשים. בכל ההר הענקי הזה יש אולי 50 גולשים ביום. כאן יוצא לך להכיר את כולם. כאן הסקי הוא לא רק סקי, אלא גם אמצעי לחוות מקום אקזוטי. שלג לא ירד במשך כל השבוע, רק כאשר נכנסנו למונית כדי להתחיל את הנסיעה הארוכה בדרכנו חזרה ללונדון, החל לרדת שלג. בכמויות. כמו שצריך. איזה עצבים...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם