הו, אשתי היקרה
גברים אוהבים מאוד להתגאות ולהתרברב על הישגי הקריירה של נשותיהם. אבל עמוק בפנים יהיה חוסר פרגון עמוק. למה? כי ברמה הלא מודעת אישה מצליחה עדיין גורמת לגבר לחוש מושפל
הבעיה קיימת בין הגברים לנשים עצמן. כשאשה מתחילה לפלס את דרכה במסלול הקריירה, היא לא תמיד זוכה לתמיכה מבן זוגה. גברים אוהבים מאוד להתגאות בהישגי הקריירה של נשותיהם. הם יתרברבו על כך במסיבות וישמחו כשהמשכורת שלה תעלה את רמת החיים של המשפחה. גברים אוהבים לחשוב שהם אוהבים אשה-דינמיט. בתשובה לשאלה אם היו רוצים בת זוג מפורסמת, הם יענו שזה יהיה נפלא! הם אומרים גם שהיו שמחים להישאר בבית עם הילדים. אז למה הם לא עושים את זה? מפני שגברים באופן כללי שמחים בנשותיהם הקרייריסטיות ברמה המודעת. ברמה הלא מודעת אשה מצליחה גורמת לגבר לחוש מושפל, שכן הוא עדיין מאמין עמוק בפנים שהוא אמור להיות המפרנס העיקרי, או לפחות שעליו להצליח יותר מאשתו.
אני תוהה מה ביל קלינטון מרגיש היום - האיש שהיה "הגבר," נמצא עתה הרבה מתחת להילארי. אם יישאל, אני בטוחה שיאמר כמה הוא גאה. אז למה אני בטוחה שמתחת לכל זה הוא חש נחות, פחות ערך ובינוני? הביטחון שלי נובע משני מקורות: מחקרים על בני זוג בעלי קריירה כפולה, וניסיוני האישי עם זוגות בטיפול. גברים אוהבים להיראות שוויוניים, ונשים תמיד שמחות לשמוע דיבורים על שוויון, ולכן אם סתם נשאל גברים ונשים על הנושאים האלה, לא נקבל את התמונה כולה. גברים ונשים שמתבקשים למלא שאלון על אמונותיהם לגבי שוויון לנשים, יהיו שוויוניים לחלוטין - בגישותיהם ובאמונותיהם.
אבל כשאותם זוגות עצמם מקבלים שאלונים שבודקים את רמת הסיפוק בחיי הנישואים, מי עושה מה וכמה בבית והשיתוף בקבלת ההחלטות, עולה תמונה שונה מאוד. אותם גברים עצמם, שמאמינים בשוויון, לא עושים אפילו חצי מהעבודה בבית ואינם משתפים את בנות זוגם בהחלטות, דבר שיכול לשמש כמדד לכוח. לא הגבר הוא המגלה לנו זאת. האשה היא המגלה את הכל.
כששואלים גברים אם זה נראה להם הוגן, הם יענו שזה הוגן מאוד, וכמו כן הם מרוצים מהמצב יותר מגברים שכן חולקים באופן שוויוני יותר. גברים אינם מאושרים בנישואיהם כשנשותיהם דורשות מהם לחלוק עמן בשוויוניות את מטלות הבית או את קבלת ההחלטות. הם סבורים שזה לא הוגן. למה? כי גברים מאמינים באופן כללי שהעבודה שלהם חשובה יותר למשפחה מזו של נשותיהם. גברים מאמינים שהם צריכים לעבוד, אבל בנות זוגם בוחרות לעבוד.
אלה שמתמודדים עם העובדה שנשותיהם חייבות לעבוד, מרגישים שהם "כישלון." הבעיה האמיתית, אם כן, היא התחרות בין גברים לנשים. מחקרים מראים שכשאשה משתכרת יותר מבעלה, היא עושה בבית יותר מנשים שמשתכרות פחות! כאילו אותן נשים מנסות לפצות על "חטאן" - קבלת משכורת גבוהה, והן כאילו אומרות, על ידי עבודות הבית הרבות: "אתה רואה, אני עדיין האשה ואתה הגבר."
התחרות בין בני זוג כמעט שאינה נדונה בפתיחות. היא באה לידי ביטוי בדרכים עדינות ועקיפות, כמו הערמת קשיים על האשה כשהיא צריכה לצאת לפגישות בערב, או כשעליה לצאת לחו"ל. היא באה לידי ביטוי כשגבר מסרב ללמוד לבשל, לנקות או להחליף חיתולים. כשהוא מסרב ללמוד לעשות כביסה או לדאוג לקניות. כשגבר דוחף את אשתו להיות המנהלת בבית והוא לוקח על עצמו את תפקיד "העוזר." כשאשתו הקרייריסטית מוחה על אי הצדק שבדבר, הוא יאמר כמובן שהוא עושה יותר מגברים אחרים. גברים נוטים להשוות את עצמם לגברים אחרים. נשים משוות את מה שהן עושות למה שבן זוגן עושה. כך שהוא דבק ברעיון שהוא בן זוג שוויוני, ואילו היא יודעת שבהשוואה אליה, הוא אינו שוויוני.
ניקח לדוגמה זוג טיפוסי; שניהם רופאים. על אף שרצתה להתמחות כרופאה מנתחת, בחרה שרון ברפואת ילדים בגלל השעות הנוחות יותר והזמן שיתאפשר לה להיות בבית עם הילדים. אבל היא מוכשרת באופן בלתי רגיל. תוך כמה שנים קיבלה שרון הצעה להתמחות בכירורגיית ילדים, להישלח לחו"ל להכשרה ולהיות ראש מחלקה. אילן בחר להתמחות כרופא מנתח מלכתחילה והצליח מאוד. הוא עודד אותה לבחור בהתמחות שרצתה בה באמת, ואפילו התלווה אליה לחו"ל וניצל את הזמן להשתלמות.
בערך באותו הזמן שבו קיבלה שרון את ההצעה לתפקיד ראש מחלקה, הוא קיבל על עצמו תפקיד דומה בבית חולים אחר. לפתע הם מצאו את עצמם רבים כל הזמן, היה המון מתח ולחץ, והם חדלו לקיים יחסי מין. היו להם שלושה ילדים קטנים, והחיים נהיו מורכבים מדי בשבילם. כך לפחות הם חשבו. כיוון שהם לא ראו בתחרות בעיה של ממש, הם ניסו כל מיני פתרונות טכניים, שאיפשרו לשניהם להגשים את חלומותיהם המקצועיים: מטפלת במשרה מלאה שגם תגור איתם, עוזרת שבאה פעמיים בשבוע ועזרה מהוריהם. במסיבות אילן נהנה מאוד לדבר על הישגיה של שרון, והוא באמת היה גאה בה. אבל למרות כל העזרה, הלכה מערכת היחסים שלהם והידרדרה. הם כמעט לא בילו זמן איכות זה עם זה, ורוב המגעים ביניהם היו בצורת פתקים הקשורים לאיסוף הילדים מחברים ותזכורות לקניית חומרי ניקוי. אינטימיות הייתה מחוץ לתחום.
האם הייתה זו בעיה של זמן? ממש לא. לכל זוג עם שלושה ילדים קטנים אין יותר מדי זמן פנוי. כולם צריכים לפנות זמן לבילוי משותף, לטייל לבד ואפילו לקבוע זמנים ליחסי מין. זוגות שאינם שוכחים להזין את השותפות ביניהם, מגבירים את הרומנטיקה ומתקשרים היטב והרבה, לא רק מצליחים לעבור את השנים הקשות האלה, אלא גם ליהנות מהן. ושרון ואילן ידעו את כל זה. הם אהבו זה את זה והייתה ביניהם התאמה מינית טובה לכן כל המטפלים שאיתם נפגשו כדי לפתור את הבעיות, היו מופתעים מכך שהם מעולם לא יישמו את העצות שקיבלו. היו להם הסברים נהדרים לחוסר ההיענות שלהם: עסוקים, עסוקים, עסוקים.
המטפלים "קנו" את התירוצים שלהם ולא ידעו מה לעשות. האם על שרון לוותר על חלק ממטרותיה הקרייריסטיות? אילן רמז שאף אחד אינו אחראי למשק הבית שלהם, וששרון עדיין יכולה להיות מצליחה גם אם תפחית מעט את עומס העבודה. זה הרתיח אותה. פתאום היא אשמה בבעיות הנישואים שלהם? משהו לא הסתדר והיא סירבה להיכנע. האפשרות היחידה עבור שני אנשים קרייריסטים היא להעז לדבר בפתיחות על תחרותיות ועל השפעותיה עליהם. התחרותיות לא תיעלם אם ינסו לטאטא אותה אל מתחת לשטיח. קשה לאנשים שמאמינים באמת בשוויוניות, שגאים זה בזה, לקבל את העובדה שהגבר עלול להיות מאוים מהתקדמותה המהירה של אשתו במסלול הקריירה.
לכולנו קשה להבין שכיצורים אנושיים אנו יכולים להרגיש רגשות סותרים בעת ובעונה אחת - אנו אוהבים ושונאים את בני זוגנו, אנו רוצים להיות קרובים להורינו אבל מרגישים גם צורך בעצמאות. ובאותו אופן, שני אנשים שאפתנים יכולים להיות גאים זה בזה, אבל הגבר יכול להרגיש מאוים. לא האשה ולא הגבר מעוניינים שהגבר ירגיש מסורס. שיחה על תחרות ועל תפקידי נשים וגברים אינה דבר חד פעמי. זהו נושא מתמשך שיש לדון בו בפתיחות וללא בושה. אין שום דבר בלתי רגיל בלהיות תחרותי. אנשים הישגיים נוטים להיות תחרותיים מעל הממוצע. לכן אין זה מפתיע שהם מתחרים זה בזה.
אילן עודד את שרון לנסות להשיג מענק ממשלתי למחקר שלה, אבל הוא לא שיתף פעולה כשהיה עליה לעבוד לילות שלמים כדי להגיש את ההצעה בזמן. לפתע הוא היה חייב לנסוע לחו"ל והיא נשארה לפתור את הבעיה. כאשה שאפתנית, שרון לא ויתרה בקלות. היא הביאה את הוריה לגור איתם לשבוע. בטיפול היא הוציאה את כל הכעס. במקום להתקוטט על פרטים קטנים, היה ביניהם ריב אמיתי, שהעמיד בסימן שאלה את מערכת היחסים כולה. רק אז הבין אילן את הבעיה והתחיל לקחת אחריות לניהול שותפות שוויונית עם שרון.
תרגום: ורד איל-סלדינגר
פרופ' קלייר רבין היא מחברת הספרים "משחק הוגן" ו"טובים השניים," מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, יועצת ומטפלת בנושא זוגיות ובעלת "מכון קלייר רבין" לטיפול זוגי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם