יקירי, בקהיר חשקה נפשי: חופשה זוגית במצרים
רונית מזרחי חלמה להגיע למצרים עוד מאז שצפתה בסרט הערבי בימי שישי בערוץ 1. חמושה באומץ, סקרנות ובן זוג תכול עיניים, היא חצתה את הגבול ויצאה לכבוש את הפירמידות
חלפו להן השנים ולכל היותר נסעתי לסיני כמה פעמים טובות, אבל למצרים פחדתי להגיע. פיגוע פה, איומים במלחמה שם והפירמידות ומובארק רק התרחקו ממני. השנה החלטתי - או שאני עושה את זה או שאמשיך לחלום בהקיץ.
גמרתי אומר בלבי לקבור את פחדיי בחולות סיני ולצאת לקהיר. התברר לי שכדי להיכנס למצרים יש להוציא ויזה בשגרירות בתל אביב. העצלנות וחבר מהעבודה הביאו אותי לסוכנות נסיעות בירושלים, ותמורת 200 שקל בלבד לא הייתי צריכה לרדת לשפלה. לאחר שהוויזות של בן זוגי ושלי היו בידינו החלטנו לנצל את חופשת הפסח לנסיעה, כמה סמלי. אבותינו ברחו משם ואנחנו מחפשים את הדרך חזרה.
שלא כמו הנסיעות האחרות לחו"ל, הנסיעה למצרים כמעט לא הייתה מתוכננת, וזה אומר מקומות לינה שלא נסגרו מראש. יש שיגידו שזה טיפשי אך בדיעבד יש משהו אותנטי בלגלות בעצמך את המקום שאתה נוסע אליו.
נחתנו עם האוטובוס מתל אביב לאילת לפנות בוקר, עברנו את הגבול לטאבה אחרי התרעות די מתישות מצד המטה ללוחמה בטרור הספק ממליצות – ספק מתחננות שלא לצאת למצרים בכלל ולסיני בפרט. עשינו דרכנו לכיוון האוטובוס שיוצא לקהיר. מובן שכשהגענו התברר שיוצאים שני אוטובוסים ולא שלושה, ולא ב–7:30 בבוקר כמו שחשבנו אלא ב–10:30 וב–16:30. נו שוין. ישבנו לנו בנחת, הזמנו תה מהמכולת שרק פתחה, וחיכינו. בינתיים הצטרף נהג מונית בדואי, איש נחמד, ובעזרת ערבית בסיסית ביותר הצלחנו לתקשר עמו. הוא הציע שניסע לארוחת בוקר בסיני ומשם כבר נתפוס את האוטובוס. קפצנו על המציאה וויתרנו על התה שעדיין לא הגיע. איזה רעיון אדיר, הרי היינו אחרי נסיעה של חמש שעות ולפנינו נסיעה של עוד שש שעות. ים סוף היה טורקיזי מתמיד, ארוחת הבוקר בוששה להגיע כתמיד ואחרי מנוחה קצרה יצאנו לכביש הראשי.
חיכינו לאוטובוס ובלבי ניטע חשש שמא לא יגיע. אך הוא הגיע, באיחור לא ממש אופנתי ועם נהג עצבני שלא מדבר מילה באנגלית ודורש את הכסף במקום, עוד לפני שעלינו לאוטובוס, בעודנו עומדים על הכביש. עלינו ובראשי אני מדמיינת את קהיר, קצת מתמונות, קצת מסיפורים, מחכה להגיע
את שם האכסניה הראשונה שהומלצה לנו הנהג הכיר, אך לדאבוננו - או לשמחתנו, תלוי מאיפה מסתכלים על זה, היא הייתה מלאה עד אפס מקום. המלון השני גם הוא התפקע מתיירים ואז ממש לפני שהערב ירד על קהיר, הגענו בכוחות עצמנו ובעזרת סוכנת תיירות מקומית למלון שלושה כוכבים בדאון טאון קהיר. לאחר שהתמקמנו בחדר, שלא היה נקי במיוחד, יצאנו לסיבוב ברחוב שכולו מעוטר בחלונות ראווה ענקיים גדושים בנעליים או בבגדים ערביים למהדרין. עייפים אך סקרנים עלינו לאכול במסעדה בקומה האחרונה של המלון, שלמרבה הפתעתנו גם מוכרת אלכוהול, מה שלא שכיח בקהיר. בכל זאת מדינה מוסלמית. ואם במדינה מוסלמית עסקינן, במהלך הטיול היינו איוון ואני בזהות בדויה, ולמי ששאל ענינו שהוא מיוגוסלביה ואני מקולומביה. פטריוטיות ישראלית בדרך כלל מוצנעת במדינות שהנרטיב הציוני לא זורם בהן. בכל זאת רצינו קצת שקט ולהימנע מכל עוינות שהיא, וכששאלו אותי מאיפה הערבית הטובה מיד עניתי שסבא שלי מבגדד. לשמחתי גיליתי שהמצרים אוהבים עיראקים.
בבוקר הראשון שלנו בקהיר לא מיהרנו לפירמידות. התחלנו דווקא במוזיאון המצרי, שם שוכנים אחר כבוד כל הממצאים הארכאולוגיים מהפירמידות ומסביבתן שלא נבזזו על ידי שודדי קברים. זו הייתה חוויה מרנינה, הצצה נדירה אל תוך תרבות מפוארת, עשירה וגאונית.
במוזיאון ניתן למצוא ארונות קבורה מקושטים להפליא בציורים עבודת יד ומעוטרים זהב, מסכות, פסלים ענקיים, מרכבות, תכשיטים ומומיות. ההסברים היו מינימליים אמנם, אך הדמיון בהחלט עובד שם שעות נוספות. כשיצאנו מהמוזיאון פגשנו נהג מונית (רוב נהגי המוניות בקהיר מדברים אנגלית), מגדי שמו, והוא הציע לנו הסעה צמודה לפירמידות. לקחנו את כרטיס הביקור שלו והמשכנו ליעד הבא, העיר העתיקה, הקופטיק סיטי.
מובן שלפני כל עלייה למונית מתחילה סצנת התמקחויות בערבית צולעת ורק אז יוצאים לדרך. אתוודה כאן שאמנם התחפשתי לקולומביאנית אך אחד הדברים שעשיתי רוב הטיול היה להתמקח כמו ישראלית טובה בנכר. תוסיפו לזה את העובדה שמסתובבים עם מישהו בהיר בעל עיניים כחולות שנראה כאילו הוא קוטף יורו מהעצים ותבינו שלא ממש הייתה ברירה. העיר העתיקה נחמדה, בתוכה שוכנים כמה מנזרים ובית הכנסת העתיק אבן עזרא שנבנה ב–882 לספירה.
מובן שנתבקשנו לתרום לבית הכנסת - ובקהיר תרומה היא לא ממש עניין של בחירה. העיר הקופטית היא אזור קטן יחסית, גדוש בחנויות מזכרות ומעט מקומות עתיקים, ושוררת בו אווירה תיירותית. למען האמת, מהדרך לעיר העתיקה נהניתי הרבה יותר מאשר מהעיר עצמה. חלפנו על פני עגלות עם שום טרי, מוכרי רהיטים ונשים עם שקיים ענקים על הראש. בעיר העתיקה נהניתי בעיקר מהמלוחייה, אחת המטרות שבשבילן הגעתי לכאן. המלוחייה הוא מאכל מצרי, מרק העשוי מירק שנקרא מלוחייה (בארץ מכירים אותו כמלוח) בליווי אורז לבן ופיתה. חזרנו למלון ולרחוב תלת אל–חרב. כל החנויות היו פתוחות והרחוב המה אדם עד לשעות הקטנות של הלילה. התקשרנו למגדי, נהג המונית, וקבענו איתו למחר יום פירמידות.
מגדי הגיע בבוקר לבוש לחופשה; מכנסי חאקי, חולצת פסים בגוונים אדמדמים ומשקפי שמש. איש נחמד מגדי, אוהב את מה שהוא עושה. סיכמנו איתו על סכום סביר לכל הטור דה פירמידה. הדרך הייתה קסומה, לא רק מפני שהפירמידות הן פלא התבל היחידי מהעת העתיקה שעדיין עומד, אלא גם משום שכדי להגיע לשם יוצאים מקהיר הפקוקה והרועשת ונכנסים לאזור כפרי, מה שנקרא כפר הפירמידות, ושם ניתן לראות עצי דקלים, את הנילוס וירוק לרוב.
התחלנו בגיזה, שם ניצבות בגאון שלוש הפירמידות שנבנו על הגדה המערבית של הנילוס. לפי האמונה הקדומה, את טקס הקבורה היו מקיימים בכיוון שקיעת השמש ואת המגורים קבעו בכיוון זריחתה. הפירמידה הגדולה ביותר שייכת למלך ח'ופו, הבאה אחריה של חאפרו והצנועה מביניהן של מנכאור. בגיזה יושב לו בנחת הספינקס שפונה מזרחה ובין כפות רגליו נמצא מקדש. ראשו של המקדש הוא של פרעה וגופו של אריה. כשנכנסנו לאתר, אחרי שקנינו כרטיסים במחיר מוזל בזכות תעודת סטודנט, נתקלנו במראה פנומנלי ומרגש. עוצמה שלא הרגשתי מעולם. לרגע התעלמתי מכמויות האנשים, הסוסים, הגמלים ומוכרי המזכרות. זה היה מדהים.
הדרך לפירמידות בגיזה מלאה בקברים, בבארות ובכתבי חרטומים והראש של הספינקס מסתכל עליך בדרך אליהן. עוברים את הפירמידות הקטנות, "פירמידות המלכות", וככל שמתקרבים לפירמידות הגדולות מתחילים להעריך את האבנים, בעיקר את אבני הבסיס העצומות. אפשר ללכת שעות בגיזה, או לשבת ולהתפעל מהיופי הזה מבלי לשבוע, אך מגדי חיכה בחנייה והיו עוד פירמידות לראות. נכנסנו רק לפירמידה אחת קטנה כי לא ידענו שצריך כרטיס מיוחד בשווי מאה פאונד מצרי (70 שקל בערך) כדי להיכנס לגדולה. אל דאגה, נסענו לדחשור, ובאתר זה נמצאות הפירמידות "הנוטה", "השחורה", ו"האדומה" - השלישית בגודלה במצרים.
ב"אדומה" נתקלנו בקבוצת תיירים שיצאה מהפירמידה. הם נראו מיוזעים, אדומים, מתנשפים, ובעיקר סובלים ולא מרגישים את רגליהם. אחרי חששות החלטנו להיכנס. בכל זאת - עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. היה שווה כל רגע ושריר תפוס. הירידה במחילה ענקית, הכניסה לקבר הראשון והטיפוס לחדר השני היו לא קלים, אך גם אם אין אוויר וקצת מחניק אפשר לדמיין את הקברים והאוצרות שהיו שם.
חוויית הטיפוס חזרה מדהימה גם היא, העלייה לא נגמרת ובקצה בוקע האור מהפתח וקולות האנשים נשמעים במעומעם. הרגשתי לרגע כמו חפרפרת. אתרי הפירמידות נסגרים בשעה 16:00 והשומרים החלו לפנות את התיירים. אגב, אתר הפירמידות בדחשור היה סגור למבקרים עד לאחרונה מכיוון שהוא שוכן בשטח צבאי. לסיום ישבנו במסעדה בכפר סקארה, שם יש עוד פירמידה שאותה ראינו מרחוק, והאוכל שם היה שמימי - פיתות שנאפות במקום, בשר וירקות טריים ולהקת נגנים שמקבלת אותך ונפרדת ממך תמורת בקשיש. האמת, השוחד מעולם לא קסם לנו יותר.
אחרי הביקור בפירמידות, שהיה קסום במיוחד כאמור, נשארו לנו שני לילות בקהיר לפני הנסיעה לעיר הבאה, אלכסנדריה. אחרי הירידה והטיפוס בפירמידות הפנו את תשומת ברכינו פתאום לגובהן הרב של המדרכות בעיר, הרגשנו כל שריר בירידה מהן ובעלייה אליהן. מלבד המדרכות הגבוהות במיוחד והלכלוך בעיר, קהיר בורכה בכל טוב; חובבי אדריכלות יוכלו ליהנות מבנייה ערבית עם קשתות, תקרות גבוהות, ציורי קיר ועבודות ערבסקה יוצאות דופן, וכמובן מסגדים אין–סוף. המפורסם שבהם הוא מסגד מוחמד עלי, שממנו ניתן להשקיף על כל קהיר ואפילו לראות את הפירמידות. כדאי גם לעבור בפארק גדול הממדים אל–אזהר, שבו יש נקודת תצפית מעניינת וטיילת חביבה.
עוד מקום קסום ומיוחד מאוד שהותיר בנו רושם היה עיר המתים, אתר שאליו הגענו במקרה. עיר המתים היא בעצם בית קברות עתיק, ומפאת צפיפות האוכלוסין בעיר נוצרו בה שכונות עניות שתושביהן פשוט פלשו אליהן לאורך השנים. טיול בסמטאות העיר הוא חוויה, מכיוון שהבתים נמוכים וצבועים בשלל צבעים וניתן להיתקל בתושבים, אנשים פשוטים וחייכנים שחיים בין מצבות. וכמובן לא נשכח את הנילוס, טיול על הנהר הוא מאסט והייתי ממליצה על שיט. יש סירות מנוע קטנות אבל בחרנו בספינת תענוגות הכוללת ארוחת ערב מפנקת במיוחד ושלל הופעות, כולל מופע סופי עממי של רקדן עטוי שמלות צבעוניות שבמהלך כל ההופעה סובב סביב צירו. למזלנו הייתה גם מסיבת אירוסים, כך שזכינו לחוות חפלה מקומית של המעמד העליון בקהיר. השמחה הייתה גדולה, כמו שהמצרים יודעים לשמוח, עם מוזיקה איכותית וריקודי מקלות, הופעת סטנד–אפ, שאף שלא הבנו מילה ממנו צחקנו. המצרית הרי מצטלצלת ממש כמו מוזיקה. הצטרפנו לריקודים והתקבלנו בברכה.
כשירדנו מהשיט לא עברו שתי דקות והתחילה חתונה על גדות הנילוס, והנגנים קיבלו את החתן והכלה. גם זו עשתה רושם של חתונה של מצרים ממעמד כלכלי יחסית גבוה. זו הייתה חוויית שיא בטיול, מכיוון שהשמחה הייתה גדולה, ועוד לפני הטיול פיללתי להיתקל בחתונה. מכל מקום, זו הייתה רק ההתחלה. באלכסנדריה נתקלנו בהרבה חפלות חתונה, המשך יבוא.
עוד אחת מפניני קהיר הוא השוק חאן חלילי. הוא נמצא בעיר העתיקה קהיר המוסלמית, והוא מזכיר במידת מה את העיר העתיקה בירושלים. פחות כמה קבין של יופי, אם לחזור לפטריוטיות מקודם. השוק גדול ממדים ומלא בסמטאות, מבנים עתיקים, מסגדים כמובן, ובסטות מכל המינים והסוגים לצד חנויות של בשמי שמן. הבשמים, כמובן, לא מהולים באלכוהול.
בשוק שוכנות לא מעט מסעדות, והמארחים בכל אחת מהן רבים ביניהם על כל לקוח, אף שהשוק מלא באנשים עד לפנות בוקר. מוזיקאים מציעים את שירותיהם תמורת כסף, יושבים לצד השולחן, מנגנים ושרים. האוכל בקהיר טוב ואפילו העזנו ואכלנו בדוכנים ברחוב. מומלץ, ואפשר לגלות מטעמים מעניינים וסתם ללכת לאיבוד בסמטאותיה של העיר. למען האמת, כאישה וכישראלית לא חשתי פחד להיכנס לסמטאות הפחות מתויירות בעיר, ולא חשתי ביחס יוצא דופן מלבד כמה מבטים רעבים שנשלחו לעברי, אף שהקפדתי בעצת חבר להגיע לבושה כמה שפחות חשוף.
רוב האוכלוסייה בקהיר דתית, הנשים והבנות עוטות מטפחות לראשן גם אם הן בגיל בית ספר, ולרוב הגברים יש מעין כתם אפור על המצח, סימן להשתטחותם על השטיח במסגד. כישראלית זה היה נראה לי על גבול ההזיה - כל כך הרבה מוסלמים במקום אחד. אמנם אני ירושלמית, אבל זו הייתה חוויה יוצאת דופן. בכל פעם השתוממנו מהעובדה הזו מחדש, אנחנו במדינה מוסלמית. עוד אציין כי בקהיר יש מטרו ואפשר להסתדר בו ולחסוך המון כסף, מכיוון שעד שלומדים מה המחירים הנמוכים ביותר למונית הרבה כסף נשפך רק על נסיעות. באוטובוסים מומלץ פחות לנסוע מכיוון שהנהגים לא מבינים אנגלית והם לא ממש סבלניים.
אף שנשארנו עם טעם של עוד מקהיר, הזמן חלף במהירות והגיעה השעה לתפוס רכבת לאלכסנדריה. תוך שלוש שעות הגענו למקום ששלטו בו יוונים ורומאים ושהיה עיר המסחר החשובה ביותר בעולם העתיק. מבניה של העיר אירופיים והיא שוכנת על שפת הים התיכון. לאלכסנדריה הגענו עוד פחות ערוכים מלקהיר. מפגש ברכבת עם שריף, יליד אלכסנדריה דובר אנגלית רהוטה, עזר לנו עד מאוד. אמו, שבאה לפגוש אותו ואת משפחתו, הסיעה אותנו עד לאכסניה. שלא כמו קהיר, אלכסנדריה מלאה באכסניות זולות עד מאוד אך מאוד בסיסיות, ובחלקן אין אפילו שירותים ומקלחת בחדר.
נפרדנו לשלום משריף וחיפשנו לנו אכסניה או מלון אחרים בעזרת מקומי, בעליו של קפה אינטרנט (אגב, מצרך שהיה קשה למצוא משום מה בקהיר). לקראת השקיעה הגענו לאכסניה הסבירה ביותר שראינו, חדר נחמד במרכז העיר. אחרי שניקינו אותו במו ידינו יכולנו להרגיש בו יחסית בנוח.
באלכסנדריה האווירה הייתה הרבה יותר רגועה מבקהיר, יש תנועה ערה אבל הרבה יותר שלו שם, פחות צפירות, תחושה של יותר פתיחות. אף שגם באלכסנדריה כל הנשים עטויות רעלות ובורקות. למרות השנים הרבות שעברו מאז שערוץ 1 היה לבדו, אני זוכרת היטב את הסרטים הערביים של יום שישי אחר הצהריים. באלכסנדריה, העיר שבה צולמו הסרטים שעליהם גדלנו, הרגשתי כי הסצנות מתרחשות אל מול עיניי בזכות הדמויות המחולפות, המעונבות והמשופמות והשפה המתנגנת מפיהן. פתחנו את הערב הראשון בארוחת ערב מעולה עם כבד בקר איכותי וחמוצים ביתיים משובחים. שבעים אך עייפים יצאנו לטיול הלילי שלנו באלכסנדריה לכיוון הסיטדל, מבצר עתיק.
בתי קפה מקומיים שמוכרים תה, קפה ושישות (נרגילות בעגה המקומית) היו פרוסים כמו חול. עשרות אנשים וזוגות ישובים על הטיילת ומרכבות עם סוסים חולפות על פניך בכל שתי דקות. כשרגלינו כמעט בגדו בנו החלטנו לעלות על מרכבה. ריחמתי מעט על הסוס אך הרגשתי שגופי לא יעמוד בעוד צעידה. הגענו לטיילת שמובילה למבצר ובתחילתה פגשנו בחפלת חתונה ראשונה, גבר עם דרבוקה ישב וניגן והמשפחה כולה רקדה סביבו במחיאות כפיים וריקוד מקלות. בן זוגי איוון, שמנגן בכלי הקשה, הצטרף לחגיגה והחל לנגן להם. המשפחה התלהבה, קולות השמחה והריקודים עלו. כשנפרדנו מהם קיבלנו מתנת חתונה, קופסת גבס מלאה סוכריות שקדים ועטופה בבד שקוף.
בהמשך נתקלנו בעוד שלוש מסיבות חתונה. החתן והכלה לבושים במיטב המסורת, מלווים במשפחותיהם ובכלי נגינה, פשוט מתהלכים בטיילת והשמחה גואה. זה היה מחזה ממש משעשע, הגברים המצרים רוקדים מעולה ויודעים להזיז את הגוף. ישבנו לשתות תה מקומי אצל תושב המקום שהקים דוכן, וכשהרוחות התחזקו חזרנו לאכסניה לאגור כוחות ליום המחר.
אלכסנדריה מציעה למבקריה כמה מקומות מעניינים, כמו הספרייה שנבנתה בסכום של 220 מיליון דולרים והיא מתוכננת להפליא הן מבחינת התאורה הטבעית שיש בה, כדי לא לפגוע בספרים, והן מבחינת תכנון האקוסטיקה במקום. יש גם פארק המונתזה, שם שוכן ארמונו המרשים בהחלט של הנשיא מובארק, לצד גנים וטיילת מקסימה שמובילה למגדלור יפהפה. לא טבלנו בים, מכיוון שמזג האוויר לא אפשר זאת, אך נהנינו מהחוף.
אלכסנדריה מקסימה כאמור. להבדיל מקהיר רוב תושביה לא מדברים היטב אנגלית, אך הם חייכנים ומסבירי פנים. נפרדנו מאלכסנדריה וחזרנו ללילה אחרון בקהיר לפני החזרה לארץ. שמחנו לחזור לקהיר והספקנו ליהנות מהופעה של כלי הקשה וריקוד סופי בחאן חלילי וממסע קניות שהתיש בעיקר את הסוחרים המצרים. סיימנו את הלילה לפנות בוקר, כשהשוק עוד פועם וחי, וישנו שעה בסך הכול. תפסנו את האוטובוס של 6:00 בבוקר לטאבה ושם הייתה יציאת מצרים של העת החדשה, מאות אנשים עומדים בתור שנשרך שעות בחום ללא צל, ובסופו של דבר עשינו זאת. הגענו לאילת עייפים אך מרוצים ונאלצנו להתעורר מהחלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם