נערת רוך: נילי לנדסמן, פעם רוקרית, היום יוגית
נילי לנדסמן מדברת עם דורית חכים על התאהבות, זוגיות, בגידות, יחסים מבאסים עם גברים, חברויות עם נשים שבאו אל סופן והאהבה החדשה בחייה. רוקר, אלא מה
ובן-בן, נמצאים בבית. היא מובילה אותי אל המרפסת ומציעה לי את הכיסא השווה יותר, זה שצלו של העץ מגונן עליו מפני השמש הישירה. היא סוגרת את דלת המרפסת, ובבת אחת קולותיהם הרכים של בניה נבלעים ברעשי החוץ: ציפורים, אופנועים ושכנה אחת ששרה לעצמה בקול אופראי. בעוד לנדסמן מציתה סיגריה ומסגננת את התנוחה הנוחה לה על הכיסא הפחות שווה, חושפת גוף דק ומוצק, אני מגלגלת בראש את השנים הרבות שאנחנו מכירות. תקופה מסוימת היא הייתה העורכת שלי בעיתון "חדשות", ובשנים האחרונות אני מתרגלת יוגה בסטודיו שלה בגן החשמל בתל-אביב.
לפני חודשים אחדים היא הוציאה לאור ספר חדש, "בטוב וברע", שכמו שני קודמיו, "נערתו" ו"הרומן
הרומנטי שלי", מספר על פרידה. "כל הספרים שלי צומחים מפרידות ומסכמים תקופה בחיי", היא מבארת, "הראשון היה פרידה סימבולית מאורח חיים. ניסיתי אז להבין מה היה כל כך מקסים בחיים שלי כנערת רוקנרול. הספר השני היה מבוסס על טראומת גירושים כשנשארים עם ילד. 'בטוב וברע' צמח מתוך מערכת היחסים הרעה שהייתה לי עם האבא של הילד השני שלי. זו הייתה פרידה מאוד קשה, והספר בא מהתחושה המשתוממת הזו, שיש אהבה שנראית גדולה מהחיים ועושים עליה ויתור, ולא בלב שלם, ולכן יש המון עניינים לברר אחר כך".
היא כתבה את הספר בהפסקות במשך חמש שנים. הייתה קמה מוקדם בבוקר, כשהילדים עוד ישנים, ומגמאת מקצים על המקלדת. הדבקות בכתיבה השתלמה: "בטוב וברע" הוא רומן שלופת את הקורא בעוצמה כואבת ומענגת גם יחד, לוכד אותו לתוך עולמם הפנימי של גיבוריו, ופורש בפניו סיפור על אהבה שגוועה לאטה ועל פרידה מאידיאלים שהגדירו חיים שלמים. הספר מטפל באומץ ביחסים בין בני זוג, בין אם לבתה, בין חברות הכי טובות.
שלומית, גיבורת הספר, נפרדת מיוס לאחר 25 שנה יחד, וזמן קצר אחר כך הוא מת מוות לא ברור.
בצעירותם, שלומית ויוס עלו על הר והקימו בו יישוב קהילתי רוחני,
ללנדסמן, שנולדה, גדלה והתחנכה בקיבוץ איילת השחר, יש מושג ברור על מהותם של חיי קהילה ועל מה שהם עושים לבן אדם. "עד גיל 15 חייתי בבתי ילדים, לא ישנתי עם ההורים וגם לא ברחתי אליהם למיטה בלילות. אף פעם", היא מדגישה בנימה שמסתננת לתוכה גאווה עצובה. "הספר הזה נכתב מתוך זה שמאוד חרה לי הפער הגדול בין הסיפור שהאנשים שחיים שם מספרים לעצמם ולילדיהם על חיים של שיתוף ושוויון וסולידריות ואחווה ואידיאלים, לבין מה שיש שם בפועל".
- ומה היה שם עבורך, בחוויה שלך כילדה?
"לא טוב. הייתי מישהי שמדברים עליה בצורה גועלית, וזה מאוד העליב אותי. הרגשתי שנחרץ הדימוי שלי, וזה כל מה שאני אוכל להיות לעד: המיס פיקס הזו, הבחורה הלא מתאימה. לעגו והציקו לי. אני זוכרת שאפילו בחתונה שלי הגננת שלי אמרה לחגי (לוי, בעלה לשעבר, ד.כ) 'היא תמיד הייתה מופרעת' - ואני לא הבנתי למה לגננת שלי דחוף ביום החתונה שלי להגיד דבר כזה לבעלי הטרי".
- היית ילדה מרדנית?
"הייתי ילדה טובה, חרוצה, אבל ברור לי היום שבעיניהם התנהגתי התנהגות לא הולמת, כי הייתה בי רוח חופשייה יותר ממה שהיה לגיטימי. היות שאני לא יכולתי אחרת, אז ככל שגבר עלי הלחץ, הגבתי בעוד יותר, וזו הייתה דינמיקה מועדת לפורענות. לגמרי עצוב לי שבתוך התהליך הזה נאלצתי להתנתק מכל הדברים שהיו יקרים ללבי בהתיישבות העובדת. להפנות את הגב ולהגיד 'לא יהיה חלקי איתם'".
לנדסמן שירתה ככתבת בעיתון "במחנה נח"ל", וביום שסיימה את הצבא חזרה לקיבוץ רק כדי לחתום על עזיבה, ומעולם לא שבה. "לעבור לעיר היה מבחינתי להיפרד מכל מה שהיה אני, כדי להמציא את עצמי מחדש. נפרדתי מאיך שדיברתי והתלבשתי, ומכל מה שהאמנתי בו. הייתי אז די אידיאליסטית, ובעיר הייתי צריכה לאמץ את הגינונים הסרקסטיים ואת העמדה הרגשית שאומרת 'יאללה יאללה, אל תספרו לי סיפורים'".
- איזה משמעות יש כיום לעובדה שגדלת בקיבוץ?
"עכשיו כשאני בת 44, אין בלבי כלום כמעט על החיים שבהם גדלתי. להפך, אני מרגישה שהייתה לי זכות גדולה להיות חלק מההרפתקה הזו שהתרחשה שם במאה הקודמת, ולא הייתי מחליפה את הביוגרפיה שלי בחיים.
אני לא כועסת על הלינה המשותפת, אין לי חשבונות על זה שגדלתי עם 24 ילדים 24 שעות ביממה. אני
אפילו לא כועסת על זה שלא אהבו אותי. אני מבינה שכל זה ממש בנה אותי. הם לימדו אותי לעבוד, להיות חרוצה, להתפרנס. הם חישלו אותי. מה שלא הורג אותך - מחשל אותך. ואני אשכרה באתי לעיר הזאת ובניתי בה חיים, והם היו החיים שאני רציתי לחיות".
לנדסמן השתלבה מיד אחרי הצבא בעיתון "העיר". אני זוכרת אותה נכנסת למערכת בשעת צהריים
מאוחרת, לבושה בשחור מוקפד, מוסתרת על ידי משקפי שמש כהים, נערית באותה המידה כפי שהיא היום, ובאמתחתה ראיון נכסף, ראשון ובלעדי, עם רמי פורטיס, שבדיוק חזר לארץ אחרי שנים של גלות בבלגיה.
העורך קם דרוך לקראתה, אבל מזכירת המערכת הצליחה להגיע אליה ראשונה והושיטה לה ערימה מכובדת של דיסקים שנשלחו אליה כדי שתואיל לכתוב עליהם ביקורת. היא הייתה אז מופת של נערת רוק חמורת סבר, נטולת עכבות וזוהרת. תמיד מוקפת בנים.
"אני לא חוויתי את זה ככה", לנדסמן צוחקת למשמע התיאור, "מה שאני חוויתי אז זה את היותי אשה בעולם של גברים, כי לא היו אז בנות שכתבו על רוק. התפיסה של בנות בעולם הזה היא כזו: או שאת גרופית, או שאת אשתו החוקית ואז את נבגדת. הרגשתי שאני צריכה להוכיח את המקצוענות שלי יותר מעמיתי, כי בי חושדים שאני שם מסיבות אחרות, שכמובן גם היו נכונות, כי בטח שנורא התלהבתי וחשבתי שכל הדבר הזה הוא נורא סקסי. אז עבדתי קשה בללמוד את החומר, ישבתי באולפנים ובחדרי חזרות, ולקח המון זמן עד שהרגשתי שדעתי לגיטימית ושאף אחד לא חושב שאני לא יודעת על מה אני מדברת. לא הרגשתי חשובה, הרגשתי שאני ממלאת את השליחות שלי, לדאוג לרוקנרול האלטרנטיבי בעברית".
- מה היה הרגע שבו הבנת שזה מה שאת רוצה לעשות?
"שמעתי מוזיקה מגיל צעיר, אבל הרגע המכונן היה כשהלכתי להופעה של אהוד בנאי במוזיאון תל-אביב. הוא בדיוק עמד להוציא אז את התקליט הראשון עם 'הפליטים', ואז, בשנייה שראיתי את יוסי אלפנט על הבמה, עם חולצת פייזלי המשונה שלו, כל האופן שבו הוא עמד עם הגיטרה היה נראה לי ההתגלמות של כל מה שסקסי ברוקנרול. זה היה חיזיון של ממש".
על פי תולדות המפגש הזה ומה שבא אחריו לנדסמן בראה את ספרה הראשון, "נערתו", שהפליא לתאר רומן הרסני בין נערה לכוכב רוק מכור לסמים. הספר נתפס בשעתו בטבעיות לא מפתיעה כביוגרפיה שלה. "זה מה שאולי רציתי שיהיה בינינו", היא מחייכת, "אבל סוג הקשר היה מאוד מאכזב. היינו בעיקר חברים. לא היה בינינו רומן. הייתה הבטחה, אבל היא לא קרתה".
אלפנט נוכח גם ב"בטוב וברע", ספרה החדש, 18 שנים אחרי מותו בלא עת. המשפט שכתב בשיר "איך כש..." - "אני בשבילה חייתי, בשבילה אני מת" - מופיע בעמוד ההקדמה של הספר. "הפגישה איתו הבהירה לי שכל מה שהיה לא בסדר בקיבוץ - היה הכי לגיטימי ברוקנרול. הוא גרם לי לחבב בעצמי את כל התכונות שהביאו אותי לעזוב את הקיבוץ. הוא הראה לי שהרוק זו טריטוריה של אנשים שעושים מה שבא להם. בא להם להיות עם מישהו, אז הם הולכים. בא להם להתמסטל, אז הם מתמסטלים. ואני באתי ממקום שבו מה שאומרים עליך הוא הכי חשוב, עליו אתה מתקיים. הוא היה האופן שבו יכולתי לברוח מהקיבוץ הכי טוב".
אחרי שאלפנט מת, לנדסמן ניערה מעליה את אבק הרוקנרול והתמסרה לקשר עם חגי לוי, שלימים הפך
ליוצר הסדרה "בטיפול". "פגשתי את חגי בלילה שיוסי מת, שזה כמובן היה סוג של רמז מהקוסמוס. כשיוסי מת, משהו אצלי מת כלפי האורח חיים הזה". לנדסמן ולוי התחתנו על הדשא בקיבוץ שלה, ובגיל 29 היא הייתה לאם. היא הפסיקה לכתוב על רוק, זנחה את תפקיד המבקרת, והמציאה ז'אנר חדש של כתיבה מתוחכמת וגירלית על אופנה. המדור שלה ושל תמר קרוון, "הצעקה האחרונה" בעיתון העיר, הפך למיתולוגיה תל-אביבית ואף נכרך לספר. נישואיה ללוי כשלו, והם נפרדו בטוב ועד היום מגדלים בהרמוניה את בנם, עמנואל בן ה-15. כעבור כמה שנים לנדסמן התאהבה בישרי הלפרן, גם הוא במאי סרטים, והרתה לו את בן-בן, היום בן 8. אבל היחסים האלו הסתיימו גם כן, ומאז לנדסמן באה והלכה במערכות יחסים שונות.
- שמתי לב שבשלושת ספרייך הגיבורה נקרעת בין שתי אהבות מנוגדות: האחת סוערת, גדולה מהחיים, כזו שסוחפת אותה בלי משים ומותירה אותה מרוקנת ואומללה, והשנייה - אהבה שפויה, טובה, לגבר שאוהב אותה ללא תנאים, ולבסוף היא מבינה שהאהבה "הנכונה" היא אהבה לגבר השני, כי הוא הגבר שדואג לה באמת.
"שלושת הספרים מתעסקים בתימה של אהבה טובה ואהבה רעה. אם נפתח את הזום, אז מדובר בקונפליקט הגדול שיש לנו ביחסים, וזה איך המפגש בין שני אנשים מוביל לסיטואציה שבה נהיות שלוש ישויות: הוא, את והיחסים שלכם, כאשר בשלב מסוים היחסים נהיים יותר חשובים ממך. הרבה פעמים את מוצאת את עצמך כלואה מרצון ביחסים שעל מנת שימשיכו להתקיים את מוכנה לוותר על עצמך, על דברים שמהותיים ביותר לך כאדם, ואז את חיה בקונפליקט נוראי".
- למה זה קורה?
"אני חושבת שלאהבה יש יכולת להתיישב על הפתולוגיות שלנו. באהבה יש אלמנט מעוור. האופוריה הזו של ההתאהבות - נהיה ביחד, שנינו מול העולם, נהיה שניים, לא רק אני - גורמת לך להתעלם מהמציאות, והמציאות היא שיש פה שני אנשים, שרוב הזמן יש להם רצונות סותרים, ואם את קולטת, לא משנה באיזה גיל, שאיכות חייך חשובה לא פחות משלו - אז נהיית בעיה. יחסים בלי העיוורון ובלי בגידות, אלא בכנות ותוך אמירת אמת - זה עבודה, ועבודה זו מילה מבאסת".
- את מאמינה באהבה כזו?
"בטח שכן, אבל זה בתנאי שאת מעדכנת מחדש את כל ההגדרות שלך לגבי אהבה וזוגיות".
- שהן?
"גבר לא יציל אותך מעצמך. את הביטחון שלך בעצמך את תצטרכי למצוא בעצמך. אף אחד לא יעזור לך לקצר את הדרך. אהבה לא תסדר לך את החיים. ילדים לא יהפכו אותך לבן אדם יותר שלם. הכל יעמוד בסימן שאלה כל בוקר מחדש. כל יום תצטרכי לבחור אם להגיד את האמת לחברה שהברזת לה או לשקר. אם את אומרת לעצמך את האמת כשאת לא עושה משהו שחשבת שתעשי. אם את אומרת את האמת למישהו שמבאס אותך, ואת מוכנה לחיות עם היותך גורם מבאס ביחסים".
- זה מה שהבנת אחרי הגירושים מחגי לוי?
"את זה אני כל הזמן נאלצת להבין מחדש (צוחקת). זה מה שיפה בחיים, שאחרי הגירושים הבנתי משהו ומיהרתי לשכוח אותו. הבנתי שיש לי נטייה מאוד מסוכנת לוותר על עצמי למען היחסים, למען אושרו של אדם אחר, למען מה שנדמה לי כחשוב יותר ממני, ושאני מאוד סלחנית, ולכן אני לא מוכנה לעמוד מול מישהו ולהגיד לו: 'זה לא בסדר ככה', אלא אני אומרת 'זה יהיה בסדר, נעשה ככה ונעשה ככה'".
- בספר יש המון בגידות, כולם בוגדים בכולם והבגידות מפרקות אותם בסוף.
"הדבר הכי גרוע בחיים זה אי אמירת האמת. בגידה זה תמיד בחירה, והיא באה בדיוק במקום הזה שאתה לא יכול להגיד את האמת - שרע לך, שמשעמם לך, שאתה מרגיש אבוד, שלא רואים אותך, שלא מתייחסים אלייך, לצרכים שלך - ואז אתה הולך ומחפש את זה במקום אחר, במקום לבוא ולהגיד 'לא טוב לי' ולראות מה עושים בקשר לזה. הבחירה בבגידה לא באה אף פעם ממקום טוב. זו התחמקות. אין שום דבר שאת יכולה לעשות נגד אנשים שמשקרים אותך ובוגדים בך, את רק יכולה לא להתחבר איתם. מומלץ לתקן את זה כשאת מבינה בזה. תמיד גם כשמישהו שואל אותי מה להגיד, אני אומרת לו 'תגיד את האמת, זה הכי פשוט', ובטח שהבנתי את זה בדרך הקשה, אחרי שנים שסיפרתי סיפורים ובילפתי בלופים, ואז הבנתי שממש חבל, שאם בא לי להמציא סיפורים אז כדאי שאכתוב ספרים".
- "בטוב וברע" מספר גם סיפור יפה ועצוב על חברות נשית, שגם היא נפגמה ונגמרה בגלל בגידה. קרה לך שאיבדת חברה בגלל גבר?
"זה קרה לי הרבה פעמים, אבל אם גברים היו מעורבים בזה - זה רק היה התירוץ. אלה היו מערכות יחסים שהשותפות לא התנהגו טוב, הן גרמו אחת לשנייה להרגיש שהיא לא מתנהגת בחברות אמיתית".
- את פותחת ביחסים עם אשה כמו ביחסים עם גבר, בהתאהבות?
"אני בן אדם שמתאהב בבנות כמו בבנים. יש לי תחושת החמצה על שכשהייתי צעירה הקדשתי הרבה מאנרגיית היחסים שלי ליחסים עם בני זוג, ופחות לחברות".
- כי העדפת ידידים בנים?
"כן, וזה קרה מאחר שלא יכולתי לקבל את עצמי. הרי מה יש בסולידריות הנשית? יש את ההבנה שאנחנו אותו דבר, ומתוך זה נוצר ויתור על זה שאת לא יחידה ומיוחדת. זו כמובן עמדה די מטופשת של התכחשות לעצמך ולמין שלך ולחוויות המרכזיות שמעצבות אותך - שהן אהבה ולידה וגידול ילדים, ובכלל להבנה שאנחנו חיים בתוך עולם שמתנהל באופן די שוביניסטי. התפיסה שלי את הנושא היא די טרייה, זה לא היה מנוסח אצלי ככה לפני כמה שנים. נשים שיודעות סולידריות נשית מהי - לא כורתות בריתות עם הצד השני כדי לשפר את מעמדן על חשבון אחיותיהן. אז זה לא אומר שאת צריכה לתעב גברים, זה רק אומר שאת פחות מתכחשת לעצמך. ברור לי היום, וזה גם בולט בספר, שהגיבורה עושה בחירה במישהו ומאבדת את חברתה הטובה. אם יחסייך עם גבר חשובים לך יותר מיחסייך עם חברה שלך, זו בחירה שמשאירה אותך מאוד בודדה".
- בחברות בין נשים תמיד עולה השאלה עד כמה להתערב בחיי החברה. היית אומרת לחברה שלך דברים שהיא לא הייתה רוצה לדעת או לשמוע?
"אני לא אסתיר ממנה. לפעמים את רואה חברה עושה בחירה אומללה, ואת יכולה להחליט שכל זמן שהיא עושה את הבחירה הזו - את לא רוצה להיות שם. לעומת זאת, את יכולה להחליט להיות איתה שם ולתמוך בה בלי להסתיר את דעתך ובלי להצטרף אליה אל הסיפור הזה ש'הכל יהיה בסדר' אלא לקוות בשבילה. זה רעיון רע מאוד לנסות להציל אנשים".
- גם ביחסים עם גברים אנחנו נופלות לעיתים לפח הזה של 'להציל אותו'.
"אנשים עוברים כל מיני נהרות בחיים שלהם, והמחשבה שאת מכוח אהבתך למישהו או מישהי תישאי אותו על גבך, כי את כבר עברת את הנהר הזה ואת יודעת איך לחצות אותו, ומה שהם צריכים זה קצת עזרה כי הם מפחדים - לא עובדת בחיים. את יכולה לעמוד בצד השני של הנהר ולהגיד למישהו 'תבוא, כדאי לך', אבל זה לא רעיון טוב להיכנס לנהר ולהעביר אותו כי רוב הסיכויים שתטבעו יחד - כי כל אחד צריך למצוא את הכוחות בעצמו".
- לך חברות העזו להגיד, להאיר את עינייך, נניח, לכך שאת עושה משהו שלא היטיב איתך?
"אני בדרך כלל יודעת על עצמי, אבל כן, הייתי בסיטואציה שחברות שלי אמרו לי שהאופן שאני מתנהלת הוא רע מאוד, אז אמרתי להן שהן מוזמנות לבחור אם להישאר איתי להמשך המסע או לא. זו באמת מדינה חופשית מדינת היחסים".
ההר המוחשי והקיומי בחייה של לנדסמן הוא הסטודיו היפהפה ליוגה שהקימה בגן החשמל ביחד עם רני מדין. היוגה הפכה אצלה לדרך חיים, והיא נהייתה למורה נערצת שבשיעורים שלה מזרן נוגע במזרן.
הסטודיו שלה הוא בית ליוגה, כמו שנהוג לומר בלשון משומשת, אבל הוא יותר מהכל בית של המון אנשים צעירים ומבוגרים, שלנדסמן מכירה אותם אחד אחד בשמותיהם, שפשוט נהנים לעשות יוגה, ואחר כך נשארים לשוחח, לשתות תה ולאכול עוגיות בצוותא.
"קורה לי הרבה שאנשים באים אלי ואומרים לי: 'את עשית שינוי טוטאלי! את עזבת את העולם של הרוק ועברת לעולם אחר', והם אומרים את זה בהתפעלות כזאת, כאילו קמתי בוקר אחד, פשטתי את הבגדים השחורים ושמתי בגדים לבנים, זרקתי את כל הקפה, הסיגריות והג'וינטים, והפכתי לאשה שיש לה קטורת דולקת בחדר ועסוקה בשיפור רוחני", היא צוחקת, "אבל הרי הדברים לא קורים ככה. בטח לא בחוויה שלי. אצלי זה תמיד מתחיל באיזה אירוע ואז זה נבנה, ואני עוברת באיטיות מפאזה אחת לפאזה שנייה, ואני לא באמת נוטשת. לא נטשתי אף פעם את נערת הרוק שבתוכי, וגם מיס אופנה לא באמת התפיידה".
- אבל יש לך את זה, את המסוגלות הזו להתחלף. להאמין בשינוי. למצוא כוחות כשנדמה שאין. ביוגה ראיתי עליך שאת אדם חזק, שנותן כוח, שמצליח לעודד. כשאני שומעת אותך אומרת למישהו שקשה לו שיהיה בסדר, אני יודעת שאת מתכוונת לזה, ושיהיה בסדר.
"גם ברגעים הכי קשים שלי, כשהכל מתהפך עלי ושממש מתברר שהייתה פה טעות מאוד גדולה, אפילו קריטית - אני אומרת לעצמי, יהיה בסדר, ואני יודעת שיהיה בסדר. מפני שבניסיון החיים שלי, כל הכישלונות לכאורה, הבגידות הגדולות, שיברוני הלב, גם בתחום המקצועי, אגב - אני תמיד רואה אחרי כן איך הם בנו אותי באופן נפלא".
- לפעמים ממש מברכים על המשברים, הא?
"אני לא מודה לאנשים על זה שהם היו לא ישרים. אין שום סיבה להודות לאנשים על זה שהם מתנהגים אליך בצורה מזעזעת ובוגדים בך, או כאשר את מתנהלת איתם בהגינות והם מתנהגים איתך בחוסר הגינות, ואפילו לא באים לעשות תיקון, אלא מספרים לעצמם איזה סיפור שהם יוצאים ממנו בסדר. התודה שלי מופנית לעצמי, שלא התבלבלתי וחשבתי שאני זאת שלא בסדר. זו לא הרגשה נעימה או בונה בהכרח, שמתברר לך שטעית. שטעית בבן אדם, שחשבת שהוא בן אדם אחד וגילית שהוא אחר. שטעית בחברה שלך, שחשבת שהיא באמת בעדך אבל התברר שהיא בעצם חותרת תחתייך. השאלה שאת צריכה לשאול היא לא למה הם כאלה, אלא למה את היית איתם ולמה סירבת לראות את זה".
- למה זה באמת קורה לנו?
"כי זה נוח לנו. כי כשאת פוגשת אנשים, את רוצה שהם יהיו האדם שחיפשת. כשכתבתי את הספר הזה לא הבנתי עד הסוף מה אני כותבת. כשקראתי אותו, אחרי שהוא חזר מהעריכה, די נדהמתי. הרבה דברים שבתוך השנים האלה לא יכולתי לדבר עליהם עם עצמי - אז כתבתי עליהם, ולכן הבנתי שכל דבר בחיים הוא שם, ואת יכולה להחליט אם את בוחרת להסתכל עליו או להפנות ממנו את מבטך, אבל הוא שם. הוא יהיה שם בחלומות שלך, ברגעים שאת מתעוררת בבוקר, כשאת עצובה. זה יושב עליך עם כל שקר שאת עושה בנפשך, עם כל חברה שהתנהלת מולה בפחדנות. זה הופך למועקה. אצל ידיד שלי תלוי בשירותים דף עצות לחיים, ויש שם שני משפטים נהדרים: 'כשאתה לא מקבל את מה שרצית - זו יכולה להיות מתנת גורל מופלאה', ו'כשאתה מפסיד - אל תפסיד את השיעור'. מהדברים הבלתי צפויים שקורים לך, או מה שלא העלית בדעתך שיכול לקרות, את לומדת לבחור יותר נכון, ובעיקר שהעולם לא מתנהל כמו שאת חושבת".
- אלה טעויות שאת בסוף מרוויחה מהן משהו. זה המחיר של ללמוד.
"בכל פעם שאת לכאורה נדפקת את עוברת סוג של הארה. אם תתרכזי בזה, את תראי את הפער בין מה שהלך לך בראש לבין המציאות. זה הסיפור הגדול של חיינו. יש לך דרך, שככל הנראה את לא תקבעי אותה. הדבר שאני הכי מאמינה בו בחיים, ובגלל זה הלכתי ליוגה - זה התיקון. יוגה, המהות שלה זה תיקון, וזה בנוי על העיקרון שכל פעם מחדש, כל יום, מדי שעה, את תצטרכי לבחור בחירה, ולא תמיד את תבחרי טוב ולא תמיד יצליח לך, אבל תמיד תוכלי לתקן".
את נזקי הזמן, השמש ויתר הסיבות שבגללן אנחנו לא נשארות יפות כבנות עשרים - לנדסמן ממש לא שואפת לתקן, וזה לא רק כי היא זכתה להרבה אהבה וכבוד מהטבע. "אני חושבת שהסוד הוא פשוט בלחיות חיים שמחים ושלמים: אם את לא רוצה קמטים, תגידי הרבה אמת, תהיי טובה לילדים שלך, תעשי טוב לחברות שלך", היא מטיפה בצדק רב. "חלק מהעניין הזה זה קבלת המציאות. ההתכחשות למציאות, בכל הסיבובים שלה - היא הבעיה".
בינואר האחרון מלאו לה 44, שכאמור לא ניכרים בה, ומתנת יום ההולדת הכי יפה שקיבלה היא אהבה חדשה.
"הוא התיקון שלי", היא אומרת בחיוך נרגש, עיניה בורקות וקולה הופך לוחש. החבר החדש הוא אביב מרק, מוזיקאי ובכיר הסאונדמנים בהופעות. "נפגשנו בכל מיני פאזות, הוא עובד בקומה מתחת לסטודיו שלי, וזה ממש חיכה לקרות. מאוד כיף לנו ביחד, ויש לו את הטעם הכי טוב במוזיקה שאי פעם פגשתי".
- את מרגישה שזו סגירת מעגל, לצאת עם גבר מהרוקנרול?
"זה מפתיע מבחינתי, אבל אני משתדלת שלא לחשוב במושגים כאלה יותר. אני מסתכלת על הבן אדם ולא על התפאורה. הוא אדם שבא מעולם שהייתי בו פעם, והוא מציע את כל הכיף והצחוקים והשמחה וההתלהבות והיושר והכנות".
- את רואה את עצמך מתחתנת שוב?
"אני לא יכולה לדמיין שום דבר מעבר למה שיש עכשיו, אבל זה גם כי אני לא מרשה לעצמי. חלק ממה
שלמדתי עם השנים זה שזה לא מועיל להתעסק עם תסריטים של מה יהיה או איך זה צריך להיות. החיים הם באמת מה שקורה לך בשעה שאתה עושה תוכניות, ומאחר שתפסתי בחור שיודע את כל הטקסטים של ג'ון לנון בעל פה, אז אני בטוחה שאני בידיים טובות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם