יושבי הכריות: איפה מסתתרים הרוחניקים החד-מיניים
רקפת בר קמה, מראשוני הלסביות מתרגלות הוויפאסנה ומחלוצות ההומואים יושבי הכרית, בודקת אם החופש הנאור שהציעו שיווה ובודהה מטיל כבר את אורו גם על חשכת הארון
שנים אחר כך, בתחילת שנות האלפיים בישראל, כשצעדתי עם החבר'ה של כביסה שחורה שטענו בתוקף ש"כל הדיכויים קשורים", נזכרתי בשלט הענקי שנשאנו אז במצעד בניו יורק, ועליו התנוססו מילותיו של לוחם החופש השחור מרטין לות'ר קינג: אף אחד/ת מאיתנו אינו חופשי/יה עד שנהייה כולנו חופשיים. None of us is free until all of us are free.
כביסה שחורה, קבוצת פעולה ישירה ולא אלימה של לסביות, הומואים, טרנסג'נדריות ואחרות, צעדה במצעדי הגאווה עם שלטים שמחו על עוולות שונות (מסחור המצעד, ניצול מעמדי, דיכוי מזרחיים ונשים, הכיבוש הישראלי ושאר רעות חולות), וקראנו לאחינו ואחיותינו ההומואיות והלסביים להתעורר אל סולידריות של מיעוטים תחת דיכוי. הצהרנו שאין "סבל שלי" או "דיכוי שלי", כי כל הדיכויים קשורים, ושזה בלתי נתפס לחגוג את חגנו, את ההישגים שהשגנו ואת פריצוֹת הדרך שפרצנו מבלי לתת את הדעת על הסבל והדיכוי של האחר/ת.
מבלי דעת, הפצנו את אחד העקרונות הבודהיסטיים הבסיסיים ביותר, שאומר שלדבר אין קיום עצמאי בפני עצמו, משום שכל הדברים קשורים בתלות של התהוות גומלין, ולכן, גם המענה והמזור חייבים להיות קשורים. צעדנו ביחד, בבגדים שחורים או בלעדיהם, מגלמים בגופנו את נזילות ההגדרות, השיוכים, התפקידים, הזהויות, ההזדהויות, המחנות, הלאומים. התיאוריה הקווירית רקמה ונרקמה עור וגידים ברחובותיה העליזים והגאים של בירת החופש הים-תיכונית.
אבל נזילות מגדרית לא התחילה עם ג'ודית בטלר, וגם לא עם עמליה זיו. באחד מספרי המיתוסים והפילוסופיה ההודים העתיקים (הפוראנאז), מסופר על המלך אילא שיצא לצוד והגיע לקרחת יער שֶבה האל שיווה תינה אהבים עם בת זוגו פרוואטי. כדי לענג את אהובתו הפך שיווה את עצמו לאישה. היער כולו, אפילו העצים, הפך לנקבי, וכשהתקרב – הפך גם המלך אילא לאישה. שיווה צחק במלוא גרונו, והבטיח למלך אילא למלא כל בקשה שלו, פרט להפיכתו חזרה לאישה.
תופעה ידועה בהודו היא שחסידים של האל קרישנה, כמו ראמהקרישנה ופונג'ה-ג'י, עוטים על עצמם בגדי נשים, מתאפרים ומתקשטים בתכשיטים, ומחשיבים את עצמם כגוֹפיז – הנערות ה"גרופיז" של קרישנה. מי שמתבוננת בתמונותיהם של המורים והגורואים
נראה שכל זה היה חלק אינטגרלי מגבולות ג'נדר נזילים, וכל זאת מבלי שהיו מודעים לתיאוריות הקוויריות שהתפתחו באוניברסיטאות במערב חמישים שנה אחרי כן. גם הבודהה מאופיין לעיתים קרובות בתווי פנים עדינים ונשיים, ולולא האוזניים הגדולות (שיש האומרים שמצביעות על מוצאו המלכותי, ויש האומרים שהן נועדו לשמוע את זעקות הסבל של כל היצורים החיים) – קשה היה לזהותו.
עד לפני שנים ספורות היה קשה לאתֵר להט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדריות/ים ובי) בעולם הדהרמי. השתתפתי פעם בניסיון חד-פעמי לערוך פסטיבל רוחני על פי המסורת של השאנטיפי עבור לסביות והומואים – אלא שהוא לא "התרומם": המארגנים פנטזו על שלוש מאות דייקיות מאממות והומואים מאגניבים, אבל בפועל הגיעו רק שישים.
אם חוקרים את הדינאמיקה של קבוצות מיעוט מופלות, אפשר בנקל להבין את שורשי הסיבה למיעוט לסביות והומואים רוחניקים. על פי הפירמידה של "הגישה ההומניסטית" של הפסיכולוג אברהם מאסלו, אדם או קבוצה חייבים למלא קודם את הצרכים הבסיסיים של השתייכות חברתית, קבלה ואהבה עצמית, הערכה חברתית וכבוד – לפני שיוכלו להתפנות למלא את הצרכים "הגבוהים" יותר של מימוש עצמי והתפתחות רוחנית.
קשה להתמודד עם התכנים הפנימיים שלנו כשאנחנו שופטים אותם, וקשה לא לשפוט אותם כשאנחנו מוקפות בסביבה הומופובית. הנטייה הטבעית שלנו היא להפנים את השפיטה הסביבתית ולהחיל אותה על עצמנו. כל עוד סובלת הקהילה הלהט"בית מאפליה, דיכוי ונידוי חברתיים – יהיה העיסוק בבנייה ושיקום של תחושות הערך העצמי, הכבוד העצמי והשייכות דומיננטי ברמה האישית וברמה של הקהילה. גאווה היא מענה לדיכוי ומצעד הגאווה הוא ביטוי לצורך בשיקום כזה, ולצורך להפגין נראוּת כחלק מהמאבק לשוויון זכויות.
בחברה בה נתפסת חריגוּת כתופעה שלילית, מפחידה ומעוררת תוקפנות, יש צורך לאמץ דרכים חלופיות ויצירתיות כדי לייצר "סם שכנגד" להומופוביה המופנמת, לרתיעה מהיות שונה, לפחד מהוקעה חברתית. גם מטעמים של מאבקים פוליטיים למתן זכויות שוות יש צורך לאמץ ולחזק את הזהות הייחודית והשונה של הקהילה.
בשנים האחרונות, אני שמחה לדווח, נראה שמשהו השתנה לטובה: יותר ויותר להט"בים חשות בנוח עם עצמן. הן חשות מועצמות, ועובדת היותנו חריגים מינית היא "לא-אישו". מתוך כך, יותר ויותר להט"בים נפתחים אל גישות ותרגולים רוחניים שונים, שבהם הדגש הוא על אחדוּת, על הצורך לפוגג ולפרק זהויות ולא לחזק זהות נפרדת עצמאית, על המכנה האנושי המשותף לכולנו.
"כל היצורים החיים רוצים להיות מאושרים, וכל היצורים החיים לא רוצים לסבול", אומר הבודהה. אני פוגשת בסדנאות שונות זוגות חד-מיניים אוחזים ידיים בפומבי, או משתפים בפתיחות מתוך החוויה האישית שלהם. כבר יש הרבה לסביות המתרגלות ויפאסנה, והרבה הומואים יושבי-כרית. נדמה שזה כבר פחות ביג-דיל לצאת מהארון בסיטואציות סטרייטיות מובהקות, ושהפתיחוּת והקבלה שהעולם הרוחני מציע חלות גם על הלהט"בים.
יחד עם זאת, עדיין יש נושאים מהותיים רבים שמיוחדים לחוויה של היות חד-מיני/ת, כמו תהליך הגילוי האישי והיציאה מהארון, פיתוח זהות חברתית ומגדרית, דימוי גוף וקבלה עצמית. למרות ההתקדמות הרבה שחלה בשנים האחרונות, להט"בים רבים נאלצים עדיין להסתיר את זהותם במקום העבודה או מול המשפחה; לסביות רבות, שהפנימו מסרים שליליים שקיבלו בבית, מתקשות לקבל את עצמן ומתכחשות לקריאת הלב העמוקה ביותר שלהן; הומואים רבים עדיין חיות בפחד מחשיפה ובניסיון להיות "נורמלי", וטראנסים/יות נמצאים במאבק מתמיד עם עצמן ועם כמיהותיהן ואהבותיהן.
הקונפליקטים הפנימיים שלנו הם מקור לסבל, והיכן שיש סבל יש גם רצון טבעי ואנושי להשתחרר ממנו. כל אחת/ד מתמודדת עם משהו בחיים, והכלים של הגישה הבודהיסטית עשויים להביא תועלת לכל אחד, בכל מקום בו הוא נמצאת.
האמת הנאצלת הראשונה של הבודהה אומרת שכל מי שיש לה גוף ותודעה חווה גם סבל בחיים שלו. לא משנה אם מדובר ביציאה מהארון, בפרידה מבת-זוג, בחיכוכים במקום העבודה, בטיפול בהורים מתבגרים, בגידול ילדים; לא משנה בת כמה את, מאיפה אתה, אם את בזוגיות או לא, עם ילדים או לא, לסבית, סטרייטית, הומו או טרנס, ענייה או עשירה, בריא או חולה, דתייה, חילונית, מזרחי, אשכנזית, רוחניקית או אשת קריירה, עם שמחת חיים או דיכאונית – כולנו רוצות להיות מאושרים וכולנו לא רוצים לסבול.
מהות הדהרמה היא חקירת הגורמים לסבל והאפשרות להשתחרר ממנו. בכל אחת/ד מאיתנו טמון הפוטנציאל להתעורר מהעיוורון, מהמיסוך והבורות שגורמים לנו סבל, ולא משנה מהם הנושאים שמטרידים אותנו או מעיקים עלינו. "לא משנה במה אנחנו נאחזים ולא משנה ממה אנחנו מרפים", אומרת המורה לוויפאסנה שַאילה קת'רין, "כל עוד אנחנו מזהים ומרפים".
עבור להט"בים רבים, בין אם הם בתהליך ראשוני של התמודדות עם הגילוי, הקבלה העצמית והיציאה מן הארון, ובין אם הם חיים בשלום, בפתיחות ובהרמוניה עם עצמם ועם העולם – הדהרמה מציעה ראייה רחבה יותר, פרספקטיבה עמוקה יותר על החיים. כמעט לכולנו מגיע רגע בחיים שבו אנחנו שואלים את עצמנו מהם הדברים החשובים לנו באמת, מי אנחנו רוצים להיות, איך אנחנו רוצים לחיות והאם החיים שאנחנו חיים והבחירות שאנחנו עושים תומכים בכך. הרגע הזה, או הרגעים האלה, הם רגעים מקודשים; הם רגעים של התעוררות והם מביאים אותנו לחקור מה יש עוד בחיים האלה מלבד הרצון לשרוד, לצרוך ולהתרבות, מלבד החיפוש הבלתי נלאה אחרי נוחיות וביטחון.
אני מאמינה שנטייה מינית שונה יכולה לגרום לסבל עמוק, ויכולה להביא לתובנות טרנספורמטיביות, לרגישות וחמלה מפותחות יותר; היא יכולה להיות מקור ליצירתיות ושמחה ולהיות שער לחירות עמוקה, להתעוררות, לפתיחה של הלב לכאב ולסבל של האחר/ת, ולרצון לעזור לעצמנו ולאחר/ת להשתחרר מהסבל הזה.
שיר אהבה לדהרמה \ סנדיה
בנסתר
ראיתיך
ומעיינות רחמִי נפתַחו.
לא תהיי לי בת יפתח
ועל מזבח תשוקותיי
לא אקריבך.
ראי
לעולם נפשי כושלת על מפתנך.
מאהבת נשים נפלאתה לי
אהבתך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם