סדנת עצבים להורים מרוטים
כשאנחנו כועסים - אנחנו צועקים, וכשאנחנו צועקים - אנחנו מבהילים את הילדים. לד"ר גיל מאור, מנחה סדנאות לניהול כעסים, יש דרכים ללמד אתכם לשלוט בתגובות שלכם
"זה לטובת הילד," אנחנו מנסים לתרץ לעצמנו את הכעס המופנה לא פעם כלפי הקטנים, שבאמת עברו את הגבול. האומנם זה לטובתם או שמדובר בעוד שקר עצמי? לד"ר גיל מאור, מנחה סדנאות לניהול כעסים, יועץ מומחה להפרעות קשב והתנהגות, ומנתח התנהגות במשרד החינוך במחוז הצפון, יש תשובות אמיתיות לחלוטין. "הכעס מתעורר כשיש פער בין ציפייה לתוצאה: אני רציתי דבר אחד, ומה שקרה בשטח זה דבר אחר. זאת - פלוס לחץ. תמיד הכעס יבוא במצבי לחץ, למשל, כשממהרים לצאת מהבית," אומר ד"ר מאור. "ראשית, יש לזכור שכעס הוא דבר לא צפוי, הוא פתאום קורה, אף אחד לא מתכנן לכעוס, וכל דבר לא צפוי מפחיד ילדים. אז התגובה הראשונה של ילד לכעס היא פחד וחרדה - וחרדה היא יותר עמוקה מפחד. פחד הוא ממוקד, חרדה היא מפושטת. וכשהורה כועס הילד נכנס לחרדה: מתי תהיה הפעם הבאה שאבא יכעס? איך אני אזהה שזה עומד לקרות שוב? מה עשיתי שגרם לכעס הזה? והחרדה הזו מוליכה את הילד לכיוון של אשמה."
איך עלולים הפחד והחרדה מפני הכעס של ההורים להשפיע על הילד?
"יש כמה צורות של תגובה האופייניות לילדים של הורים כועסים: הילד האלים (שיכה את האחים שלו, את החברים בגן, שיצעק יותר, גם על ההורים;( הילד הנעלם (שמתחבא בחדר שלו, מאוד שקט, לא יודעים שהוא בבית;( הילד המסכן ("אני טיפש, אני פוחד, אני קורבן";( והאחרון הוא הילד המושלם - אלה הילדים שהכי סובלים, כל מה שההורים אומרים הם תכף רצים לבצע, כן, אמא, מיד, כבר הכנתי שיעורים, כבר סידרתי את החדר. הם יותר מדי טובים כי הם חרדתיים."
רק כדי להרגיע את ההורים, שכבר עכשיו נכנסים בעצמם לחרדות ולרגשי אשמה על כל פעם שבה כעסו על הילד, אומר ד"ר מאור שכדי לגרום לילד נזק ממשי צריך לפגוע בו במזיד, ממש להתעלל בו, והרי זה לא מה שאנחנו עושים. אז בואו נזכור שלמעשה הכעס מגיע מתוך אהבה, כי אנחנו לא מתעלמים מהילדים ואנחנו לא אדישים כלפיהם. כך שגם אם צעקתם עליהם כמה פעמים, העולם לא התהפך. רק זכרו שהכעס הוא תגובה שמטרתה העיקרית היא לשחרר לחץ שלכם, והוא סממן לחוסר ההתמודדות מצדכם. כשאנחנו כועסים - אנחנו צועקים, וכשאנחנו צועקים - איבדנו שליטה. כשרוצים להעביר מסר ברור - הצורה הטובה ביותר היא בדיבור, כי צעקה מורה על חולשה, וגם לצעקות ילדים מתרגלים בסוף ולומדים להתעלם מהצעקות של אמא או אבא. אם נזכור שהכעס מוגדר כפער בין ציפייה לתוצאה לצד לחץ, מספיק לנטרל את אחד הגורמים כדי שלא יהיה כעס. הכי טוב לעבוד, כמובן, על שניהם. אז איך מנטרלים את גורמי הכעס? ד"ר מאור טוען שישנן שתי דרכים עיקריות לעשות זאת: האחת ניתנת ליישום מיידי, והשנייה יסודית ומעמיקה יותר, אך מאוד אפקטיבית ובעלת תוצאות לטווח הארוך.
1. שינוי מערכת האמונות
ההורים שבויים לעתים בסכימות חשיבה ומערכת הסקים לא נכונות ואפשר לשנות אותן, אבל צריך להעמיד מערכת אמונות אלטרנטיבית. לדוגמה: אמא חושבת שהילד מניפולטיבי. זו אמונה מוטעית. איזו פרשנות אחרת יכולה להיות לכך שהוא לא עשה את מה שאמרה לו? למשל, שהוא לא הבין את ההוראה או שהוא לא שמע את ההוראה.
2. שינוי ההקשר
צריך להבין שההתנהגות של הילד היא תוצאה של אינטראקציה ויחסי גומלין בין ההורה לילד. היא אינה עומדת
3. הפחתת לחץ
ההורים יכולים להיעזר בטכניקות שונות של הרפיה ולסגל סדר יום עקבי או כל דבר אחר שיסייע להם להירגע. לדאוג גם לעצמם, לבילוי רגוע, ל"זמן הורים," לפעילויות מהנות ול"מילוי מצברים" באופן כללי.
מכת המחץ לכעסים במשפחה היא העבודה ההורית על מה שמכנה ד"ר מאור "מהלכי סמכות." ארבעת מהלכי הסמכות פותרים בעיות רבות של כעס, כי המילה "גבולות" מבלבלת, בגלל שהיא אומרת מה אסור, אבל לא מה מותר. ואם אנחנו מבינים ומגדירים את מידת הפעלת הסמכות הנחוצה, יימנעו מראש הרבה מצבים גורמי כעס. מטרתם העיקרית של ארבעת מהלכי הסמכות היא ליצור עקביות. אחת הבעיות ביחסים בין הורים וילדים, שגורמות לכעס, היא שעל אותה התנהגות של הילד ההורים מגיבים באופנים שונים: פעם מתעלמים, פעם מחייכים, פעם נוזפים ובפעם הרביעית צורחים עליו. איך הוא יידע למה לצפות? מהלכי הסמכות יוצרים מפה של המותר והאסור מבחינת ההורה והילד, גורמים לתחושה של הגינות בתגובה ומפחיתים כעסים.
הם מתחלקים, כאמור, לארבעה סוגים: .1 ציוויים: חוקים והנחיות שהנמקתם: "עשה כי אני אמרתי." אלה הם החוקים החשובים ביותר שעניינם סמכות הורה, הימנעות מאלימות, בטיחות וזמן השינה. עקרונית, חוקים מסוג זה צריכים להיות מעטים ככל האפשר, בחוקים אלה אין צורך בהסבר וסיבתיות ואין עליהם ויכוח. דוגמאות: "לא רצים לכביש," "חוגרים חגורת בטיחות." הילד יודע שאין בהם מקום למשא ומתן והם נכונים תמיד ובכל מקום, ולהפרתם יש סנקציה מיידית.
.2 נורמות מקובלות: חוקי הבית, ציוויים שזקוקים להנמקה הגיונית והם תלויי הקשר. למה אצלנו אוכלים ליד השולחן? כי כך מקובל לפי כללי הנימוס. למה צריך לצחצח שיניים לפני השינה? כי זו שמירה על היגיינה, השיניים תהיינה בריאות. סוג זה של כללים יעזור לילד להבין שיש הנחיות להתנהגויות שונות בבית הספר ובבית ואצל סבתא. למשל, בבית אפשר לשחק בסלון, אבל אצל סבתא לא, כי היא מבוגרת וקשה לה לנקות. אצל ילדים קטנים, גילאי טרום בית ספר, רוב החוקים הם מסוגים 1 ו.2- ברור שחוקים מסוג זה גורמים לילד תסכול מסוים, כי הוא רוצה משהו ולא יכול לקבל אותו. התסכול הזה אמור לחשל אותו להתמודד עם איסורים ותסכולים, והוא חייב להבין שהוא לא יכול לקבל כל מה שהוא רוצה. חשוב מאוד: אם כל החוקים יהיו כמו 1 ו,2- מסוג "ככה זה וזהו, כי אני אמרתי" - אז נשבור את הילד. לכן נכנסים עוד שני מהלכי סמכות שנותנים לו יותר חופש.
.3 פשרה: הסכמה משותפת בין ההורה והילד על מעשה כלשהו שיש לעמוד על ביצועו. הפשרה מציבה גבולות באופן מתוחכם יותר. לדוגמה: אמא - "אני רוצה שתסדר את החדר שלך עכשיו." התשובה של רוב הילדים: "אני עסוק עכשיו, עוד חמש דקות." רוב האמהות אחרי שמונה דקות יכעסו ויצעקו על הילד.
אבל אולי לילד אין תחושת זמן? אם אמא תלך אל הילד אחרי חמש דקות ותגיד, "נו, מה קורה,"? והילד יגיד, "עוד חמש דקות" - האם אמורה לעמוד על הביצוע, כי פשרה אין פירושה פריצת גבול, היא חד פעמית. עליה להגיד: "לא לא, כבר התפשרנו לפני חמש דקות, ואמרת שתסדר עכשיו." אם הילד לא יקום ויעשה כך - מפעילים מערך סנקציות. זה לא עונש, אלא הילד מבין שזה משהו שהוא זימן לעצמו והוא מבין שזה הוגן. אומרים לו, "אתה בעצמך בחרת והחלטת, קח אחריות."
חשוב מאוד: מתחת לגיל שמונה יש להציע לילדים קטנים כמה שפחות אפשרויות בתוך הפשרה - עדיף שתיים בלבד, אחרת הם מתבלבלים (לדוגמה: ילד - "אני לא אוהב קישואים." אמא - "אז אתה יכול לבחור בין תירס לברוקולי.("
עוד תובנה רלוונטית שתרחיק אותנו מהכעס בעזרת מהלך הסמכות הזה של הפשרה, היא שבהתנהגויות אין אשמים. יש תרומה ויש אחריות, וזה מה שאומרים לילד שאינו ממלא את חלקו בהסכם הפשרה. "אתה הסכמת, זו הייתה אחריות שלך. לא עמדת בה, תישא בתוצאות." את זה אפשר להגיד לילדים החל מגיל חמש.
.4 מחלוקת לגיטימית: ההורה והילד אינם רואים עין בעין, אבל ההורה מרשה לילד לעשות כרצונו כל עוד הוא נוטל אחריות למעשיו. לדוגמה: ילדה - "אני רוצה לנעול היום מגפיים לגן." אמא - "טוב, אבל עכשיו קיץ, ויהיה לך חם. קחי את המגפיים אם את רוצה, אבל את לא חולצת אותם ולא הולכת יחפה." עוד דוגמה: ילד - "אני רוצה לקחת את הכדור החדש שלי למטה." אבא: "אבל יש שם כבר שני כדורים, לא צריך, ואולי הוא ילך לאיבוד." ילד - "כן, אני רוצה, אני רוצה." אבא - "טוב, קח אותו, אבל אם הוא ילך לאיבוד אנחנו לא קונים חדש." חשוב: כמובן שסוג זה של מהלך סמכות נשמר רק לדברים לא מסוכנים ושאינם ממש חשובים או יקרי ערך.
לסיכום, ד"ר מאור מבטיח שהפנמת הכללים, השיטות להפחתת הלחץ ולהקטנת פערי הציפיות והגדרת מהלכי הסמכות הן דרכים בדוקות למלחמה בכעס ולמניעת הנזקים שהוא גורם להורים ולילדים. ולצד כל החוקים האלה הוא מבקש: "דברו איתם על מה שמעניין אותם. אם הילד אוהב "בקוגן", צפו בתוכנית כדי שיהיה לכם על מה לדבר איתו. אם הוא אוהב "בן טן" לכו לראות מה זה (מדובר בחייזר)ושמרו על ערוצי תקשורת פתוחים. תקשורת בין הורה לילד היא הדבר הכי חשוב במניעת כעסים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם