השדיים הם הגבול: המסע לארץ הציצים המנותחים
אחת הגדילה, אחת הקטינה ואחת רק רוצה לשחזר. אחרי שישראל הפכה למעצמת ניתוחי חזה הגיע הזמן לבחון: אמצעי להעצמה נשית, מנגנון דיכוי גברי ממכר, או שזה בכלל לא משנה
דבר שני, סוגיית הגודל. אם את עושה ציצים, את לא רוצה פמלה (בלי אנדרסון. רק פמלה, באחוקיות) וגם לא אורית פוקס. אבל מצד שני, את גם בדרך כלל לא רוצה אפרסק, שזה יופי של פרי, רק שאם כבר אנחנו בקלישאות הדלוחות מאזור הפירות - כשאת כבר עושה הגדלה, את מכוונת לאזור הפומלות. זאת בעיה רצינית יותר ממה שאתם חושבים, כי כל מנתח פלסטי יעיד שרוב המנותחות שלו תמיד מרגישות שעשו להן אפרסק - לא משנה כמה סי-סי נדחסו לתוך החזה שלהן - ומבקשות ניתוח הגדלה נוסף. למה? שאלה מצוינת, וגם קצת מפחידה, שתכף נחזור אליה.
לפני שנצא לדרך, אתם חייבים להכיר גם את "יושב כמו שצריך". על פניו, הכוונה בביטוי הזה היא למישהי שעשתה סיליקון ועכשיו הבגדים חובקים את הגוף שלה כראוי. זה, בעצם, הרווח המיידי של הניתוח - הכל יושב "כמו שצריך": שמלות סטרפלס, גופיות, בגדי ים. סתם חולצה בלי חזייה - כולם זוכים סוף סוף למילוי הנחשק. אבל "יושב כמו שצריך", בסופו של דבר, זה בעיקר עניין של הרגשה אישית. הרי רקדניות בלט גבעוליות ושטוחות חזה נושאות את בגד הגוף שלהן באותה אצילות וגאווה שסקרלט ג'והנסון נושאת את צמד העופרים הנהדר שלה. את יכולה להיות נטולת חזה, ולהרגיש שהכל יושב עלייך מעולה, ומצד שני - לעשות חזה שוב ושוב ועדיין להרגיש פגומה.
ניתוחי חזה, מתברר מהר מאוד, הם חרב פיפיות: מצד אחד, מדובר במכשיר להעצמה נשית מדהימה. האפשרות להחזיר לנשים את הביטחון העצמי שלהן אחרי שנים של בושה, מבוכה והסתרה, לגרום להן לחוש מיניות ויפות יותר, ולהעניק להן את ההרגשה שהן עדיין במשחק ולא נאלצו לפרוש ממנו בצנעה ובהתנצלות, היא פריצת דרך מהפכנית.
מצד שני, ההעצמה הנשית הזו הופכת מהר מאוד לדיכוי, בדמות אלפי נשים שעשו ציצי, הפכו לברבי קליפורנית עם קאפ די, ועכשיו הן לא מפסיקות להשוות מנתחים ומחירים, וגם חוזרות לכמה הזרקות בוטוקס על הדרך. ניתוחי הפלסטיקה בכלל, וניתוחי החזה בפרט, הם כבר מזמן סמל סטטוס לכל דבר, בדיוק כמו מכונית יוקרה ואייפון.
רק בחג פסח האחרון ייבא יגאל גולדנברג (המכונה "יגאל ציצי"), הייבואן הגדול ביותר לסיליקון בישראל, לא פחות מטון סיליקון - כולו מיועד להשתלות - והוא לא היבואן היחד בשוק. לא סתם הפלסטיקאים קוראים לפסח "חג המצות והציצי". מי שצקצק בלשונו נוכח השגעת של נשות ישראל סביב הסיליקון, מבזבז אנרגיה במקום הלא נכון. גם כי עם הצלחה לא מתווכחים, כידוע, וגם כי ההצלחה הזו יכולה להעיד על החברה הישראלית ועל הנשים שלה הרבה יותר מכל מחקר פמיניסטי.
אחרי הכל, ישראל היא לא פחות ממעצמת הגדלות חזה. למה זה קורה? אביעד קיסוס ואורנה בן-דור ניסו לענות
בין לבין מתארחים, כמובן, כל החשודים המיידיים, ביניהם מנתחים פלסטיים מובילים, מוכרי חזיות, חבורת נשים צוהלת בלנז'רי וגברים נבחרים המשמיעים את דעתם המלומדת בענייני ציצי תוך שהם מחסלים בקבוקי ויסקי בקצב אש. מתי הגדלת חזה משמשת כבחירה שמחזקת ומעצימה את האישה, ומתי היא בעצם מעשה של כניעה? האם זה משתנה מאישה לאישה, ממקום למקום, או שמדובר בקביעה כללית וגורפת לגבי כל ניתוחי הסיליקון בחזה? ובכלל, מה שוות כל התאוריות הנהדרות האלה מול פרצופה המאושר והגאה של אישה שיוצאת מחדר הניתוח בגו זקוף, לראשונה בחייה?
ומה הוא אמר על החזה?
"שאני באמת צריכה ניתוח".
החזה של ביטון, 30, הוא מקרה עגום של אמצע: מספיק קטן כדי שהיא תרצה להגדיל אותו, אבל לא מספיק קטן כדי שישתלם לתוכניות ריאליטי ללהק אותה על תקן מקרה הסעד שזקוק לניתוח חינם על חשבונן. "הייתי בהמון תחרויות שהפרס בהן היה ניתוח חזה", היא מדווחת, "אבל איכשהו זה אף פעם לא הצליח. הייתי גם בשני אודישנים של 'המראה', ועל ההתחלה אמרו לי שאני לא מתאימה להם כי אני לא מספיק שטוחה. פעם הייתה אצל דודו טופז תחרות עם דב קליין, אבל קיבלה את זה מישהי אחרי שתי לידות. אף פעם לא הייתי מקרה מספיק חמור".
אולי זה סימן. אולי את לא אמורה לעשות.
"אמורה, אמורה, ואני אעשה".
פחות חשוב לה להתפרסם, לביטון, ובעיקר אין לה 20 אלף שקל מיותרים לניתוח. עוד מגיל 15 היא חסכה שקל אחרי שקל, רק שאיכשהו הכסף תמיד נדרש לצרכי חירום אחרים. "פעם היה טיפול שיניים דחוף, פעם אחרת היה ניתוח מסובך ויקר לאחד החתולים שלי. ובכל פעם הייתי צריכה להתחיל לחסוך מההתחלה", היא מספרת בעצב.
היא גדלה באשקלון, לאמא עקרת בית ואבא שעבד בתעשייה האווירית, וזוכרת את בית הספר שלה כמקום שהיו בו "המון בחורות יפות, מושלמות כאלה, שחלק מהן באו משכונת אפרידר, של העשירים. מאלה שיוצאות לחופש פסח וחוזרות עם אף וחזה חדש, ואבא ואמא משלמים על הכל. היינו קוראים לזה'אפרידליזם', על שם השכונה. אני נתקלת בזה גם היום. אני עובדת במכון להסרת שיער, באות בחורות שרוצות הסרת שיער בכל הגוף, ומשלמות עם הכרטיס של ההורים. הלוואי שהיה לי את זה".
אז בינתיים, אם להיות קצת מלודרמטיים, רויטל היא קצת כמו משה רבנו והארץ המובטחת של הסיליקון: רואה, אבל לא נוגעת. יש לה כ-15 חברות ומכרות שעשו סיליקון, ועוד עשרות לקוחות שהשדיים שלהן נשארים זקופים גם כשהן נשכבות על מיטת הטיפולים שלה. רק היא עדיין אוספת שקל לשקל ומקווה לטוב. "כשאני עושה לייזר בבית השחי, אני צריכה להזיז קצת את החזה הצדה, ואני ישר מרגישה ושואלת: מה, סיליקון? וכל אחת מספרת לי, אפילו ילדות בנות 18-17 וחצי . לפעמים זה מרתיח. כאילו יש לכולם כרטיס כניסה למועדון חברים, חוץ מאשר לי".
בסדרה משתמשים קיסוס ובן-דור בתסכול של ביטון כמנוע דרמטי-משעשע ולוקחים אותה למדקר סיני, שמבטיח להגדיל לה את החזה באמצעות דיקור.
תני לי לנחש: זה לא עבד.
"ברור שלא. הוא גם טען שזה יגדיל לי את החזה ב-30 אחוז , אבל מי רוצה להגדיל ב-30 אחוז ? אפילו במקדונלד' ס מגדילים ביותר. זה סתם כאב. זה כמו הכדורים והמשחות של ז'אן פיוברט שהייתי שמה פעם, שזה היה אמור להצר היקפים ולהגדיל לי את החזה. כמו מטומטמת קניתי את זה. הייתה גם חזיית בראבה, 7,000 שקל , לא אני קניתי - חברה קנתה, ואני השתמשתי גם, כמו טמבלית. עדיף היה כבר לשים את הסכום הזה על ניתוח. בסוף היא עשתה כבר פעמיים הגדלת חזה".
היא מעולם לא הרגישה יפה, מה פתאום, איזה שטויות. "אם אני משקיעה בעצמי ומתאפרת אז אני מרגישה נחמד, אבל אני לא חושבת שאני קלאודיה שיפר או משהו. בר רפאלי אולי יפה כשהיא מתעוררת בבוקר".
סטנדרטים די מחמירים יש לך.
"הייתי ילדה יפה, אבל מאוד חסרת בטחון. אבא שלי שמרן מאוד, לא סתם אמא שלי הייתה צריכה להיות עקרת בית, והוא תמיד חשב שאני לא אצליח בכלום. למרות שעכשיו דווקא אמא שלי היא זו שאומרת לי שאם אני יכולה, שאני אעשה את הניתוח. מבחינתה, זה סימן לבחירה עצמאית שלי. וחוץ מזה, גם לה יש דברים שמפריעים לה, את יודעת, עם הגיל. קמטים, עפעפיים נפולים".
היא אוהבת לספר איך מתחה פעם את האקס שלה, טיפוס שנשמע לא סימפטי במיוחד, במיוחד כיוון שהוא אהב לרדת עליה, ככה סתם, בשביל הבידור. "הוא אהב להגיד לי: את לבנה מדי, החזה שלך קטן מדי, את שמנה מדי".
למה?
"כדי שאני ארגיש לא טוב עם עצמי. כדי לגרום לי להרגיש רע. לא יודעת מה זה היה נותן לו. אהב להקטין אותי. אז לא הבנתי את זה. אבל פעם אחת החזרתי לו. נסעתי עם אמא שלי לעשות קניות, ועבדתי עליו בטלפון, אמרתי לו שנסעתי למנתח פלסטי וסגרתי ניתוח בחזה. הוא עלה על הרכב ונסע כמו מטורף מאשקלון לתל אביב כדי לשכנע אותי לבטל. ואמרתי לו: מה, כל הזמן הזה, שלוש שנים, אמרת לי שאני שטוחה מדי. והוא, מבוהל כולו, מתחנן: את לא נורמלית, סתם צחקתי, החזה שלך בסדר גמור".
נחמד.
"והכי מצחיק שהיום הוא נשוי לאחת שטוחה כמו קרש. מה אני אגיד לך, ברחתי מאבא שלי ונפלתי על בחור שדומה לו בול. אבל בסדר, התבגרתי מאז".
מאוד נוח לסווג את ביטון כקורבן של סיליקון, כלומר, עוד בחורה חלשה ונטולת אופי, שכל חלומה הוא להפוך לבובה עם פרונט מנופח. אבל זה יהיה מתנשא וקלה מדי. גם כי היא ילדה גדולה, שסוחבת את החלום הזה המון שנים, וגם כי היא מספיק מודעת כדי להבין שהיא שבויה בתבניות יופי. "אין מה לעשות, כשאת נמצאת ליד הרבה נשים שעשו משהו מסוים, הוא נראה לך האידאל, וזה מה שאני רוצה".
אז איפה הסוף? אחרי החזה לאן ממשיכים?
"לאאא. אם הייתי רוצה להיות אובססיבית, הייתי כזו כבר מזמן. אני גם לא כל שנייה אכנס להרדמה כללית, זה חתיכת ניתוח, בכל זאת. זה שאת מפנטזת לפעמים איך היית נראית ככה או ככה, לא אומר כלום. פנטזיות ומציאות לחוד. אני עדיין אומרת לך שהחזה תמיד הפריע לי, מאז ומעולם. למרות שאני לא מתכוונת לעשות פמלה, ממש לא".
בכמה את רוצה להגדיל?
"אני רוצה להיות די, אבל קטן. לא העצום הזה. כי אם אני מגדילה, אז רוצה להגדיל. עבדתי אצל מנתח פלסטי ואני מכירה הרבה בנות שהגדילו ואז התחרטו שהן לא הגדילו יותר. אין להן טענות של עשיתי יותר מדי גדול, זה נדיר, הרוב מצטערות שהן לא הגדילו יותר".
מה שמביא אותנו לטיראנה דהן. רק חודשיים וחצי חלפו מהגדלת החזה שלה, והיא כבר מתה לעוד אחת. ולא, זה לא בגלל שהיא מהמופרעות האלה שגרות אצל הפלסטיקאי. בלונדינית, מוצקה, אנרגטית, מתיזה בטחון עצמי לכל עבר כמו רימון רסס, דהן, 44, פשוט מסוחררת קצת. "אני לא אומרת, דב קליין עשה לי חזה מדהים, זה בדיוק החזה שהיה לי בגיל 18", היא מנמקת, "אבל רציתי קצת יותר גדול. עוד לפני הניתוח התחננתי, בכיתי לו שאני רוצה יותר מ-250 סי-סי, אבל הוא לא הסכים".
למה?
"הוא אמר שזה לא יתאים לי. ויש לי חברה שעובדת אצלו, שהזהירה אותי מראש ואמרה לי: כולן רוצות יותר גדול, אבל תחכי כמה חודשים, אל תמהרי. אני רציתי, לא יודעת, להרגיש קצת יותר את ההבדל בין לפני ואחרי, הייתה לי איזו תמונה בראש. אבל אני מתחילה עכשיו להבין שזאת כנראה פנטזיה, והיא לא בהכרח מתאימה לי. טסנו עכשיו לחו"ל, אני ובעלי, ולפני הטיסה אמרתי לו שאחרי החגים אני בטוח נכנסת לניתוח ומגדילה עוד, אבל בטיול הבנתי שהוא כנראה צודק, ולא צריך".
מה שינה את דעתך?
"מדדתי המון בגדים והכל ישב מדהים, בול כמו שצריך. חזיות, גופיות, שמלות. ושאלתי את עצמי: בשביל מה? פגשנו שם את הבן הגדול שלי, שגר בחו"ל, והוא בכלל נגד סיליקון וקעקועים, ולקח לו איזה חצי שעה בכלל לשים לב שהחזה שלי השתנה. פתאום, באמצע הפגישה שלנו, הוא אמר לי: וואללה, אמא, עשית ציצי! סבבה לגמרי, חשבתי שאני אראה אותך פמלה, אבל יצא מעולה, הכי טוב שיש. אז אני חושבת: למה להגזים?".
עברו תשע שנים מאז שטיראנה ("על שם מצרי טיראן, נולדתי אחרי מלחמת ששת הימים") המציאה את עצמה מחדש. עד גיל 35 היא הייתה פקידה בחברת ביטוח, משנעת ניירות משולחן לקלסר ובחזרה, ואז עזבה את הכל והפכה להיות מדריכת כושר בשני מכונים מובילים. השנה, עם גוף אסוף לתפארת וללא סימן לשלוש הלידות שעברה, היא החליטה שהגיע הזמן להתפנות לפרויקט שיקום החזה.
"טלפנה אליי בחורה שהכרתי במכון שבו אימנתי, ואמרה: אם את באה להופיע בסדרה בערוץ 10, את מקבלת את ההגדלה שרצית לעשות בחצי מחיר - בעשר במקום ב-20 אלף . אבל את חייבת לבוא ביום חמישי להצטלם. לא חשבתי יותר מדי, פשוט התחלתי מרוץ מטורף: למצוא מחליפה בעבודה, משה עשה לי פן, איפרו אותי במספרה. ואז, כשבאתי להצטלם, הם נדלקו עליי והחליטו שהם רוצים לבוא לצלם את הניתוח. אמרתי: רגע, תנו לי לחשוב, עוד לא עשיתי בדיקות דם, לא עשיתי כלום.
"בסוף, דבר פשוט גרר דבר ויצא שנכנסתי לניתוח במהירות שיא. גם הניתוח עצמו קרה תיק תק, 20 דקות הייתי בחוץ. בשבע בבוקר נכנסתי, ובערב כבר היה לי אירוע, הבת של חברה טובה שלי התחתנה ואני באתי".
לא נכון.
"בחיי. התכוונתי רק להגיד מזל טוב, להביא מתנה, שיראו אותי ולחזור הביתה. אבל בסוף נשארתי עד אחת בבוקר. לבשתי עקבים ושמלה, התאפרתי וישבתי. לא רקדתי אמנם, אבל גם לא כאב כלום. נהניתי".
היא נותחה מעל שריר החזה, מה שאיפשר להחלמה שלה להיות קצרה וקלה יותר לעומת ניתוחים המתבצעים מתחת לשריר. "למרות שאני חושבת שגם מתחת לשריר לא היה כואב לי", היא טוענת, "יש כזאת אופוריה אחרי הניתוח, שאת לא מרגישה יותר מדי".
עד כדי כך?
"תשמעי, הייתי אחרי שלוש לידות והנקות, החזה שלי נראה בדיוק כמו שאת מדמיינת. לפני שילדתי היה לי חזה יפהפה, עגול וזקוף ועסיסי, הרגשתי הכי נשית בעולם. כשראיתי מה נהיה ממנו עם הזמן נשבר לי הלב. פשוט ככה. הייתי נשכבת על הגב ורואה את השקיות הריקות האלה משתטחות לצדדים, ושנאתי את זה. לא יכולתי להסתכל על זה".
בעלה של טיראנה, משה, מעצב שיער ותיק ובעל מספרה בנווה אביבים, דווקא התנגד נחרצות. "מה פתאום ניתוח, הוא אמר", היא נזכרת בשעשוע, "זה גוף זר, החזה שלך יפה כמו שהוא. היום הוא כל כך מתלהב, שהוא משכנע בעלים של נשים אחרות ללכת איתן". מה גרם לו לשנות את דעתו ככה? "סקס. הסקס הכי טוב עכשיו. חבל על הזמן".
איך את מסבירה את זה?
"תראי, אנחנו נשים, אין מה לעשות. אני מרגישה נשית יותר, ואני באה לסקס ממקום אחר. בעלי בהתחלה זה היה לו קצת מוזר, אבל עכשיו הוא נמשך אליי וואו וואו. אני זזה אחרת, מתלבשת אחרת. תארי לעצמך שהוא הגיע למצב שהוא אומר לי 'טיראנה, תכסי'".
ואת מכסה?
"תלוי מתי. בדרך כלל, אין לי בעיה ללכת חשוף. בכיף. אבל לא מזמן הייתי באירוע ולבשתי שמלה שהייתי איתה בסדרה, אנשים הסתכלו לי על החזה והתחילו להתלחשש. ממש הרגשתי כמו מופע, וישר שמתי על עצמי שאל. היה לי ברור שהם שואלים את עצמם: עשתה סיליקון? לא עשתה? זה מצחיק, כי אם הם היו שואלים אותי, הייתי עונה בלי בעיה".
היא מתגוררת בשוהם, שם, לטענתה, "מלא עשו ציצי. אנחנו יושבות בבריכה וכולן יושבות עם הציצי, אז אני מרגישה חופשייה עם זה. כל הזמן אני מסתובבת ושואלת: נו, איך החזה? שוהם זה מקום קטן, כולם מכירים אותך. מספיק שאמרת לאחת שעשית ציצים אז כולם יודעים. יש כאלה שבאות ומתחילות לדבר איתי על זה, ואני ישר מפרגנת ותומכת, ויש כאלה שעושות פרצוף, אבל זה לא מזיז לי. שירכלו, זה מטבע הדברים. גם אני הייתי מדברת לפני שעשיתי חזה".
היום הם כל כך נלהבים, טיראנה ובעלה, שהם לוחצים גם על שאר החברות להצטרף. "זה לחץ חברתי", היא מודה, "אנחנו ארבע חברות. אחת מהן כבר עשתה, עוד לפניי. היא גרה במקום כזה שכולן עושות, והיא כל הזמן רצתה ובעלה לא הסכים, אבל בסוף הוא נשבר. ויש עוד שתי חברות שממש צריכות, אז הבעלים שלהן דיברו עם בעלי ושאל מה זה עשה לו: והוא הסביר שזה יעשה להן ממש טוב, ושזה משפר את חיי הסקס ושזה משנה את הביטחון העצמי. והוא משכנע אותם".
אולי חבל, בעצם, שלא עשית את זה קודם.
"לא. אני לא מצטערת. עובדה שגם את הניתוח אף עשיתי רק אחרי שהילדים גדלו. דברים קורים כשמגיע הזמן שלהם. התחתנתי בגיל 19, ילדתי את האחרון בגיל 27, עכשיו הגיע הזמן להשקיע בעצמי".
לפני כמה חודשים קיבלתי, במסגרת כתבה, שני שתלי סיליקון בגודל 300 סי-סי שעמם התבקשתי להסתובב בחזייה מיוחדת במשך שבוע. זה היה אמור להיות פרויקט קליל ומשעשע לעיתון, אבל אז קרה משהו מפתיע. הוקסמתי באופן מטריד. ראשית, הלוק המלא יותר באזור החזה התאים לי - לטעמי ולטעמם הגורף של כל מקורביי - יותר ממה שהעזתי לדמיין. ושנית - אף אחד לא שם לב. כלומר, התוספת התקבלה באופן כל כך אינטגרלי וטבעי, שהיא אפילו לא חרגה בנוף. מה שכן, משכתי הרבה יותר מבטים מגברים. תגידו שזה בגלל החזה, אבל אולי זה בגלל שנשאתי את גופי בצורה אחרת לגמרי - זקוף, מצהיר על קיומו, לא מתנצל?
כך או כך, אני לא מודיעה כאן שאני הולכת לעשות חזה, אני רק אומרת שזה חיסל סופית כל טיפת התנשאות שהייתה בלבי כלפי משתילות הסיליקון. יש הבדל גדול בין להגיד שאת מבינה את זה, ובין באמת להבין את זה. לשינוי החיצוני הזה יש עוצמה אדירה. אולי לא כל הנשים מרגישות אותה, אבל אלו שכן, מרגישות אותה היטב. אפילו אם הן בכלל לא מגיעות מהצד המגדיל, כמו מילי אפיה.
אפיה, 40, בניגוד לרוב הישראליות, רק רצתה קטן. וכמה שיותר קטן, יותר טוב. תהרגו אותה אם היא מבינה את אלה שדוחפות סיליקון. "מבחינתי, לקייט מוס יש חזה מושלם", היא פוסקת. "אני זוכרת שכמה ימים אחרי הניתוח, קמתי באמצע הלילה ופשוט מתתי לראות איך הם נראים. בחיים לא היה לי חזה קטן כזה, של קוזינות. לבשתי חזיית ספורט כזו, ופתחתי אותה לאט, ופתאום ראיתי שני אפרסקים כאלה. הם היו מכוסים עוד בנוזל חיטוי צהוב כזה, כולה ארבעה ימים אחרי, ופשוט התחלתי לבכות. שלומי, שהיה אז בעלי, ישר נבהל והתחיל לשאול: מה כואב לך? להביא את הכדורים? ואני אמרתי: לא, אני בוכה מאושר. הם בחיים לא היו כל כך יפים".
גם היא, כמו טיראנה, עברה את הניתוח בגיל 35 - כנראה גיל של החלטות דרמטיות - "למרות שמאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני אעשה את זה. חסכתי מהצבא, מגיל 18, היה חיסכון מיוחד בשביל זה, וידעתי שיגיע היום".
למה בעצם חיכית עד עכשיו?
"אין לי תשובה ברורה בשבילך. אולי לא היה מספיק כסף, אולי רציתי לסיים עם הלידות. גם כל הזמן אמרו שאולי תהיה בעיה, כי עם ההריון החזה גדל, היום בדיעבד אני יודעת שיכולתי לעשות את זה כבר בגיל 18. גם לא ממש מעניין אותי עומד לא עומד. הרי כמה אנשים כבר רואים אותך עירומה? כמה כבר מודדים אם את 60-90-60? ".
אז איפה זה בעצם הפריע לך?
"במקומות הכי בסיסיים. בחיים לא קניתי בגד ים. כי הייתי תמיד צריכה חלק תחתון במידה 38 ובחזייה, אף פעם לא מצאתי אחת במידה שלי, כי גם המידה הכי גדולה לא הייתה עולה עליי. וגם אם מצאתי, אז מה בים? תורידי? כולם יסתכלו. אפילו אם מישהו מסתכל עלייך בעין טובה, ישר את מתכווצת".
מה כל כך שנאת בזה?
"קודם כל, יש בזה המון תשומת לב, ואני לא רציתי אותה. הייתי שמה סביב עצמי מין תחבושת אלסטית, ומעליה שמה כמה גופיות, כדי להקטין את הנפח של החזה, כמו שקושרים את כפות הרגליים לילדות הסיניות. ומה שמצחיק, זה שאיך שהחזה הלך, עשיתי בלונד קצוץ. כאילו, אני כאן ובאתי כדי להישאר-אבל לא בגלל החזה. בשורה התחתונה, פשוט הפכתי לברבור. וזה לא שהפנים שלי השתנו, הרי הפרצוף שלך לא משתנה, אבל אפילו אם את יפה - את לא רואה את זה כשיש לך פגם, וזה פגם".
זו לא היסחפות?
"תביני, הורידו לי שלושה קילו מכל צד. זה שישה קילו משקל עודף. יש לך פס מכל צד מהחזייה, פשוט חור בכתף, מהכובד. ויש לך אקזמות, פטריות מתחת לשד. זה פשוט שוכב לך שם, וזה נורא. את מתקלחת, את מרימה כדי לשטוף את זה. את לא מרגישה אישה, את מרגישה פרה".
גם היום, אחרי ההקטנה, החזה שלה גדול מדי לטעמה. לכן היא לעולם לא תלבש בגדים צמודים, רק אוורירי ומתנפנף, תמיד תטשטש קווי מתאר מרשיעים. "בפעם השנייה שהצטלמתי לסדרה, הרגשתי כבר יותר נוח עם הצוות אז לבשתי ג'ינס וגופייה והם נדהמו לראות שאני בעצם רזה. כי אני תמיד נראית שמנה, בגלל חליפת ההגנה: גופייה עם ז'קט מלמעלה, שאותו אני לובשת לכל מקום חדש שאני לא מכירה ולא מרגישה בנוח. יש לי בכל הצבעים, וזה נראה כאילו קר לי ואני רוצה להיראות מכובדת". את לובשת אותה גם עכשיו, אחרי ההקטנה? "כן, כי הם גדלו. עליתי חמישה קילו מאז הניתוח".
עלית חמישה, לא חמישים.
"החזה זה הדבר הראשון שעולה. בזמנו, כשעשיתי את הניתוח, שלומי, בעלי דאז, התעקש שאני אעשה סי ולא בי. והיום זה גדל לדי. אני חושבת להקטין עוד, זה מתבשל אצלי, אבל אני עדיין לא יודעת".
התשוקה ל"עוד יותר" עובדת, אם כן, גם הפוך: אם את מגדילה, מתחשק לך להגדיל עוד יותר. אם את מקטינה, מתחשק לך להקטין עוד יותר. ברוב המקרים, החשק הזה מתאזן מעצמו כמה חודשים אחרי הניתוח, כשהאופוריה הראשונית נרגעת והמנותחת לומדת להכיל מחדש את הגוף שלה.
עד שזה קורה, עוברים עליה כמה חודשים סוערים רגשית, במהלכם היא בעיקר קונה וקונה וקונה. בשלב ראשון - חזיות. אצל המגדילות, אלו בדרך כלל חזיות שופעות עם תחרות ושלל שוונצים. אצל מילי זה היה דווקא ההפך: היא חלמה על חזיות פושטיות משוק הכרמל, כאלה שקונים בעשרה שקלים בלי למדוד.
"תמיד הייתי צריכה לקנות חזיות בחנות הזאת ברמת אביב, שמכרו רק אוהלים מכוערים בצבע בז' ב-800 שקל לחזייה", היא מתרעמת, "זה תמיד הרגיש כמו עונש כפול: גם נתקעת עם החזה הענק הזה, וגם תלבשי את החזיות הכי מכוערות שיש. עד היום אין לי שום דבר בצבע בז', מתוך עיקרון".
על שוק הכרמל היא ויתרה, אבל במקום זה היא השתוללה עם עשרות חזיות אחרות, ש"לא לבשתי אותן בכלל, הן עדיין בארון. זה כמו הג'ינסים שאני קונה כי פעם זה יעלה ופעם זה יהיה יפה. אני כזו, אוהבת לקנות, אבל בשנה האחרונה הפסקתי את זה, כי בניתי בית. והוא מהמם, אגב. הכי מדוגם".
אז האובססיה פשוט עברה לבית.
"תראי, אני צריכה פרפקציוניזם, שהכל יהיה שלם ועגול ופרופורציונלי. אני צריכה שהכל יהיה לי מסודר, ככה גם הראש שלי מסודר. יש לי היפראקטיביות, ואני צריכה שהכול יהיה רגוע וברור, כי אם זה לא - נהיה לי בלגן. בקאנטרי, אם תופסים לי את החניה, אני אומרת: רגע, איפה אני אחנה? וזה לא שהיא שלי, אני פשוט החלטתי לפני שמונה שנים שהיא שלי, וזהו. ואנשים יודעים שהיא שלי, ולא תגידי שאין מקומות אחרים. אבל לא, אני רוצה את זו. מישהו תפס לי פעם את המקום, אני עמדתי כמו ילדה ולא ידעתי מה לעשות".
כבר 15 שנה היא קוסמטיקאית, ובבעלותה מכון משלה בכפר יונה. בין לבין היא הייתה מנהלת משאבי אנוש, למדה כלכלה ומינהל עסקים לתואר ראשון, עבדה שמונה שנים בגרמניה, גידלה את שני הבנים שלה, בני 14 ו-17, שמרה על יחסים חמים עם הגרוש שלה, טיפחה את המכון שלה. בכל פעם מצאה לעצמה פרויקט חדש להסתער עליו בשרוולים מופשלים.
אז מה עכשיו, בעצם? הבית כבר מוכן, הציצי כבר בסדר.
"מאהב, אה? ".
אולי .
"בעעעעע. אני רק חושבת שאני צריכה להכיר מישהו או להתחיל עם מישהו? כל ההכרויות האלה באינטרנט? פחד אלוהים. לכי תדעי מי נכנס לחיים שלך. אני בת 40, זה גיל להתחיל עם זה בכלל? ".
כל גיל מתאים. אני לא בטוחה שבא לי בכלל לצאת עכשיו עם מישהו. טוב לי לבד. עם הספרים. יודעת מה? אולי אחרי הקטנת החזה, נראה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם