האמא האובדת שלי: ראיון עם ריקי כהן
לריקי כהן נמאס שכולן מדברות על כמה נפלא להיות אמא. בבלוג הפופולרי שלה היא קובעת: אמהות היא גם מצוקה, אכילה כאמצעי פיצוי וקריסת הליבידו. עכשיו היא מספרת על האמא הפרטית שלה, שאובחנה כסכיזופרנית כשהייתה בת שמונה
אינטרנטית, שבאמריקה מכנים אותה "מאמי בלוגס" - אמהות שכותבות בלוגים
על הווייתן כאמהות. באמריקה כמו באמריקה, ישנן יותר ויותר אמהות שמרוויחות
מזה כסף: אם לא במזומן, אז במתנות שוות מתאגידי הענק שפורשים עליהן
חסות. הבלוגריות האמריקאיות המצליחות הן סלבריטאיות בהתהוות, שאוחזות
בכוח צרכני מרשים. בישראל השיח האמהי עדיין עושה את צעדיו הראשונים,
והתרומה הממשית ביותר לקיומו היא האתר "אמהות אובדות," שאותו הקימה
ועורכת ריקי כהן, בלוגרית ועורכת אתרים ותיקה. כהן מממנת את האתר מכיסה,
והוא מהווה התפתחות ישירה לבלוג שהחזיקה במשך שבע שנים באתר
"רשימות," בשם "קורותיה של האם האובדת."
"פתחתי את האתר כי רציתי לשמוע אמהות אחרות, הרגשתי שזו שליחות לתת
לעוד נשים לספר את הסיפור שלהן, שלא יחשבו שאני המשוגעת היחידה,
במרכאות," היא מסבירה וצוחקת. "כשהבן שלי נולד הייתי חסרת אונים, לא
ידעתי מה לעשות עם מה שאני מרגישה, היו לי תחושות נורא קשות, ולא ידעתי
איך להתמודד עם זה בכלל. הרגשתי שאני בעונש, בכלא, ובעיקר הרגשתי שאני
לא מתאימה להיות אמא, וזו הייתה הרגשה נוראית. אני זוכרת שכשהייתי
מתארת את החוויה הזו לאנשים הם היו אומרים לי 'דיכאון אחרי לידה,' אבל זה
לא היה דיכאון, זו הייתה המציאות שלי."
- אז מה עשית?
"נכנסתי לפורום של אמהות באינטרנט, וכולן כתבו 'איזה כיף,' 'איזה מאמי,'
'איזה אושר,' ולא הבנתי על מה הן מדברות. אחרי זה גיליתי שהן פשוט
שקרניות, וזעמתי נורא על השקרים האלה ועל זה שאנשים לא מספרים כמה זה
קשה ואיזו הקרבה זו, ואלו התמודדויות זה מביא." הייתי בתוך בור שחור.
בעיני אמהות רבות כהן היא סוג של גיבורה אינטרנטית. בשפתה הסמיכה
והישירה,
שהעזה לחשוף את כל השקרים הקטנים והגדולים שאמהות מספרות לעצמן
ושומעות כמנטרה מהסביבה על אודות האמהות כחוויה עילאית, מעצימה
ומרוממת. "עד אז עוד לא פגשתי אמהות שמרגישות כמוני. אז בגלל שאני אדם
שכותב התחלתי עם הבלוג, ואנשים פתאום הגיבו, כתבו לי 'איזה אומץ יש לך,'
ו'גם אני הרגשתי ככה."'
- מה גרם לך להרגיש שאת לא מתאימה להיות אמא? חשבת שזה אמור לבוא
באופן "טבעי," כמו שאומרים?
"בן הזוג שלי חזר לעבודה כמה ימים אחרי שהבן הבכור שלנו נולד. מסכן, הוא
גם כן לא ידע איך להתמודד עם הדבר החדש הזה. הוא עבד ימים ארוכים כי הוא
עצמאי, והייתי לבד המון, והתינוק בכה בלי הפסקה ולא הצלחתי להיניק, וכולם
אמרו לי שאני חייבת להיניק, שאם לא איניק אז הוא יהיה חולה, ומסביב כל הזמן
שמעתי שמי שלא מיניקה היא אמא נוראית. הייתי אחרי ניתוח קיסרי ושנאתי את
ההנקה, הרגשתי שהיא שואבת לי את הנשמה. הייתי בתוך בור שחור שלא
הצלחתי לצאת ממנו, וזה עמד בניגוד מוחלט לאיך שהייתי בעבודה, ששם
תיקתקתי אותה והייתי מוצלחת ומוערכת.
"אני זוכרת שהוא בכה כל הזמן - לא יודעת למה, והייתי רעבה בטירוף מההנקה,
והתחלתי לאכול מהר לפני שהוא יתחיל לבכות שוב, כי ממש פחדתי מהבכי שלו,
כי כל בכי שלו הזכיר לי איזו אמא איומה אני, והתחלתי לאכול ומהפחד שהוא יבכה
התחלתי להיחנק, ואז הבנתי שזהו - אני הולכת למות, ואין מי שיעזור לי ואין מי
שיעזור לו. איכשהו הצלחתי להתעשת ולהציל את עצמי, אבל התחושה הזו שאני
לא יכולה לאכול כי אני אמא ואני לא יכולה להתקלח כי אני אמא - קועקעה בי.
כאילו האמהות הביאה למחיקה שלמה של האני."
- ויש את המרגיזות האלה שלא רק שהן מיניקות כל רבע שעה ותחת כל עץ
רענן, הן גם נהיות מזה כל כך רזות שהן נכנסות לג'ינס מכיתה י,' והן מתרברבות
בזה בגינה בפני כל האמהות האומללות שעוד מסתובבות עם הג'ינס של ההריון.
"נכון, והן כל כך מרוצות מעצמן! הייתי קצת מזוכיסטית בקטע הזה באותה
תקופה, היה לי דחף בלתי נשלט להיכנס לפורומים של אמהות פנאטיות ברשת ולריב איתן. הייתי
קוראת להן שקרניות."
- תחרות בין נשים היא דבר שאינו נגמר לעולם. אחרי שמסיימים עם זה בשלב
בית ספר, זה חוזר להכות בנו במלוא העוצמה כאמהות. את גם חווית את זה?
"לגמרי, אני כל הזמן מדברת על התחרות הגלויה והסמויה בין אמהות: מי יותר
משקיענית, מי יותר בבית, מי יותר נוכחת, מי יותר טובה. מהרגע שאת אמא, את
בתחרות האמא המצטיינת. רואים את זה בהתחלה בגינה - מי מיניקה, מי
נשארה בבית ולא חזרה לעבוד, ואחר כך בגיל בית ספר, מי משקיעה יותר
בחגיגות ובחוגים."
- מתי את חזרת לעבוד, אגב?
"עם הבן הבכור אחרי שלושה חודשים. זה הציל אותי. זה החזיר לי את השפיות.
זה נתן לי תחושה של עוגן אחר בחיים, שהנה, אני יוצאת לעבודה, אני מתלבשת
ואני נעזרת במטפלת ופנויה לעשות את מה שאני מתוגמלת עליו בהצלחה. אבל
היום אני כמובן מסתכלת על זה אחרת. אני חושבת שזה לא היה הוגן כלפיו וגם
לא כלפי. אני קצת מרחמת על הבן שלי, אני לא שלמה עם זה. עם הבת שלי,
שנולדה לפני ארבע שנים, כבר חזרתי רק אחרי חצי שנה לעבודה."
- את מאפשרת גם לאמהות לא עובדות ו"אובדות" לפרסם באתר?
"בוודאי שכן. כל מה שרציתי זה לתת במה לאמהות שמרגישות ככה, כדי ליצור
סך הכל כזה שיגיד שאמהות היא גם קושי, שיכולה להתעורר מצוקה איומה,
שגברים צריכים יותר להשתתף במטלות, להיות שוויוניים יותר, שאמהות צריכות
להודות בזה שזה קשה, כדי שתהיה לזה לגיטימציה, ושהן צריכות לעשות לעצמן
הנחות. להפסיק עם התחרות של האם המצטיינת, וזה לא אומר להזניח."
כהן, ,41 נמצאת בזוגיות בת עשר שנים עם אורי, פרסומאי, שהכירה דרך
חברה. היא התחילה את דרכה בעיתונות הכתובה, ובהמשך הייתה בצוות
ההקמה של האתר ,YNET שם ניהלה את פורום הקהילות. לאתר העצמאי
הראשון שלה קראה "אמהות אובדות," כמובן מתוך כפל המשמעות של "עובדות"
ו"אובדות עצות." "השילוב של אמהות וקריירה מאוד שוחק ותובעני, ויש בתוכו
אבדון מסוים. וישנה גם הפנטזיה הזו, שצצה ברגעים מאוד קשים בהורות, שיתנו
לנו ללכת לאיבוד לרגע, שלא יבקשו מאיתנו משהו, שלא ירצו מאיתנו בכלל," היא מסבירה, ואז מציינת בנימה שקטה יותר, "אבל זה יותר מורכב מזה. בשבילי זה שם מלא משמעות, כי הוא מתייחס
גם לאמא האובדת שלי."
אף לא אחת מקוראותיה הנאמנות של כהן יודעת על אמה, שאבדה לה
כשהייתה בת חמש. כהן דאגה להסתיר מפני הסביבה את העבר הטעון והכואב
שלה. "אמא שלי חלתה במאניה דפרסיה אחרי שהיא ילדה את אחי הקטן. היא
פשוט קיבלה התמוטטות עצבים ואושפזה," היא מתארת בזהירות. "תהליך
ההידרדרות שלה היה הדרגתי, וכשהייתי בת שמונה היא אושפזה במחלקה
סגורה ואובחנה כסכיזופרנית."
המשפחה גרה אז במושב בורגתא שבעמק חפר. "מאז שהייתי קטנה רציתי
לצאת משם. לא אהבתי את הפרובינציאליות, הקרתנות, זה שהאנשים נורא
קטנוניים אחד לשני ועם דיעות מאוד שמרניות וחשוכות, מלאות סטיגמות.
כשאמא שלי חלתה זה היה נורא, כי כולנו נדבקנו בסטיגמה הזו, ובתוך מקום קטן
שכולם מכירים את כולם הכתם הוא עוד יותר משמעותי. אני זוכרת את עצמי
מגיל חמש-שש חולמת להגיע לתל-אביב."
אמה של כהן ילדה אותה בגיל .19 "רק כדי לברוח ממשפחתה המתעללת," היא מספרת. "ההורים שלה עלו לארץ מטוניס, והם היו מאוד פרימיטיביים. היא רצתה שתהיה לה משפחה וחיים אחרים,
ואז היא הכירה את אבא שלי ונכנסה להריון, ונורא מהר היא הרתה אותי ואז את
אחותי ואז את אחי, והיא פשוט לא עמדה בזה. המשפחה שלי הייתה מאוד ענייה,
ואבא שלי עבד מהבוקר עד הלילה במשק החקלאי. לא היה לה את מה שיש לי,
שזה מכונת כביסה ומדיח, והאינטרנט שמשמש לי כתמיכה, והיא לא יצאה לבתי
קפה או נסעה לברלין לשבוע כדי לנוח. אין מה לעשות, כסף משפר את החיים."
כשהובהר שאמה לא תוכל להשתקם ולחזור הביתה, אביה של כהן נאלץ לשלוח
את ילדיו לפנימיות. "הוא לא יכול היה לגדל אותנו, אז בהתחלה רק אני ואחותי
היינו יחד בפנימייה בכפר הילדים בכרמיאל, ומאוחר יותר, כשאחי היה בן שש, גם
הוא הגיע לפנימייה. אחר כך הייתי מבוגרת מדי לפנימייה והעבירו אותי לקיבוץ
כילדת חוץ, וזה היה נורא. הייתי שם שנה, ואז אבא שלי העביר אותי לפנימייה
ליד פרדס חנה, ואחרי שלושה חודשים ברחתי משם. באתי הביתה ואמרתי
לאבא שלי 'אני לפנימייה לא חוזרת,' וזהו, גידלתי את עצמי לבד מכיתה ט.'
האחים שלי נשארו בפנימייה עד הסוף."
- הייתם בקשר עם אמא שלכם, ראיתם אותה?
"לצערי, לקחו אותנו לבקר אותה במקומות האיומים האלה. במשך הרבה שנים
היא יצאה ונכנסה מבתי חולים." כהן, שנאלצה לגדל את עצמה, הייתה כצפוי
ילדה בוגרת ופעלתנית לגילה. בגיל 11 החלה לכתוב שירים. "כל השירים
שכתבתי עסקו באמא שלי. התחלתי לקרוא לפני גיל חמש, והאנשים במושב ראו
בי ילדת פלא. הם היו מבקשים ממני לקרוא בפניהם. בכלל, הספרים ממש הצילו
לי את החיים. זה נתן לי את ההבנה שיש עולם, שדברים יכולים להיות אחרת."
- יש לך גם זיכרונות טובים מאמא שלך, אולי מלפני המחלה?
"אני יודעת שהיא מאוד דאגה לנו, שהיא הייתה אחת כזו שמוכנה להוריד את
הירח בשבילנו. אני זוכרת שהיא הייתה נורא יפה כשהייתי ילדה, שהיא הייתה
טיפוס סוער. אני זוכרת את המוזיקה שהיא אהבה, שהייתי לובשת את הבגדים
שלה כשהיא לא ראתה."
- כילדה, התפללת שהיא תבריא?
"רציתי שהיא תצא מזה, אפילו כעסתי עליה שהיא לא יצאה מזה. זה הקשה עלי
לבנות את הזהות שלי וזה מאוד ערער את הביטחון שלי. היו תקופות שחשבתי
שהיא ברחה לתוך המחלה שלה, שהחיים שלה היו כל כך קשים שהמחלה הייתה
יותר נוחה. אני לא יודעת לענות על זה עד היום. מאז שאני אמא, ככל שאני
מתבגרת לתוך זה, אני מבינה כמה התנאים שלה היו פי מאה יותר קשים משלי
ושלא בטוח שאפשר היה, עם כל ההיסטוריה שהיא באה ממנה, להתמודד עם
זה. אני מנסה לגייס כלפיה חמלה, להבין שהיא לא אשמה."
אביה של כהן סעד את באמה וטיפל בה כל השנים. "הוא איש אציל," כהן
אומרת, "הוא לא רצה להפקיר אותה ולכן נשאר איתה, וגם בגללנו. גם כלפיו
הרגשות שלי התחלפו ברבות השנים."
- כלומר?
"במשך שנים כעסתי עליו על זה שהוא הוציא אותנו מהבית, וחשבתי שאולי יש לו
חלק במחלה שלה בגלל האופי שלו. אבל עם השנים, בעיקר מאז שהפכתי
לאמא, הבנתי שהוא קורבן של המחלה שלה בדיוק כמוה, ונמלאתי כלפיו רחמים,
על זה שהוא הקריב את חייו למענה ולמעננו."
בשנה האחרונה אמה של כהן מתגוררת בדיור מוגן לחולי נפש. היא וכהן מנסות
לאחות את השברים שנוצרו בשנים שהיו בנתקים חוזרים ונשנים. "אנחנו בקשר,
אני עושה כל מה שאני יכולה כדי שזה יצליח. היא מאוד אוהבת את הילדים שלי
ושל אחותי ורוצה להיות איתנו כמה שיותר, אבל אני לא יכולה להשאיר אותם
איתה הרבה, כי היא לא בסדר. היא לעולם לא תהיה בסדר."
כהן החליטה לחשוף את היותה בת לאם חולת נפש לאחר שמונתה לעורכת
"אביליקו," אתר שהוא רשת חברתית לאנשים בעלי מוגבלויות ולמומחים בנושאי
מחלות נפש, ליקויי למידה, אוטיזם, פיגור והפרעות קשב.
"לפני שבוע הוספתי לקרדיט שלי כעורכת האתר את המשפט 'ויש לי אמא חולת נפש.' זה לא היה לי
קל, אני עושה את הצעדים הראשונים שלי בלצאת מהארון בסיפור הזה, כי אני
לא רוצה להסתיר את זה יותר, אבל אני גם לא רוצה שזה יהפך לטייטל שלי."
- למה בעצם הסתרת את זה כל השנים?
"הייתי צריכה לברוח מזה, להיות אני. וגם כי העיסוק בזה היה מוריד אותי
למטה."
- ואני מניחה שגם יש פחד מהסטיגמה.
"נכון, יש סטיגמה. אני רואה את זה כל הזמן, וחלק ממה שאני רוצה לעשות
באתר זה לקדם את המאבק בסטיגמה."
הפיוס עם העבר הוביל את כהן גם להתבגרות כאם. "אני חושבת שיש הבדל בין
איך שהאנשים שקוראים אותי רואים אותי, לבין איך שאני באמהות המעשית
שלי," היא מפתיעה. "כאמא אני משקיענית ואני מגוננת כי אני רוצה להיות כזו,
חשוב לי שהילדים שלי יקבלו את מה שאני לא קיבלתי. אבל אני לא רוצה
להרגיש שאני נמדדת מול האמהות האחרות, כמו כאלה שכן יכולות להישאר בבית כל היום עם הילדים ולעשות הום סקולינג, שזה מבחינתי ה-סיוט. אני רוצה את החיים שלי ואת העבודה שלי."
- איך את שורדת את השילוב הקטלני הזה?
"כשעבדתי בYNET- ניסיתי להיות העובדת המצטיינת, וכשחזרתי לעבודה,
שלושה חודשים אחרי שהבן שלי נולד, כל כך רציתי שלא יחשבו שאני פחות
טובה - אז נשארתי פעמיים בשבוע לעבוד עד שבע, ובימים שלא נשארתי, אז
אחרי שהוא היה הולך לישון הייתי נוסעת למערכת האתר כדי לעבוד בערב. היה
לי חשוב מאוד לשמור על המעמד שלי ועל המקום שלי, אבל בשלב מסוים
קרסתי. לא הייתי צריכה את זה באמת, זה הלך ושחק אותי וגרם להמון בעיות
ביני לבין בן זוגי."
- אז למה עשית את זה בעצם, פחדת לאבד את מקומך?
"כי החזקתי אז בעיקרון כזה של 'למה שאני אוותר על הקריירה שלי כי אני
אמא'? או 'למה שאני אהיה פחות טובה בקריירה שלי כי אני אמא'? אבל זו המציאות.
והתחלתי להסתכל על דברים אחרת, והיום אני עובדת מהבית, כי אני מעדיפה
ככה. כן, אני כל יום מוציאה את הילדים שלי בארבע וחצי, כן, אני משלימה עבודה
בערב אחרי שהם ישנים, וכן, פעם בשבוע אבא שלהם מוציא אותם, ולי יש יותר
זמן למשוך בעבודה. אני לא רוצה שבייביסיטר תוציא אותם, חשוב לי להיות איתם
ובשבילם."
- את לא חושבת שהאמהות פגעה, עצרה או לפחות עיכבה את הקריירה שלך?
"בוודאי שכן, נשים משלמות מחיר בקריירה, הקידום שלי נעצר. ברור. אבל
הדברים שיכולתי להגיע אליהם אלמלא האמהות כבר לא מעניינים אותי.
השתניתי."
כהן היא מכותבת בטוויטר של הסופרת האמריקאית איילת ולדמן, גיבורת מאמי
בלוגס בפני עצמה, שהתפרסמה בזכות או בגנות האמירה שאם הייתה צריכה
לבחור את מי לאבד, הייתה מעדיפה לאבד את ילדיה ולא את בעלה (הסופר
מייקל שייבון.( האמירה הזו גרמה למיליוני אמריקאים לתקוף ולקעקע את ולדמן,
עד שענתה להם בספר "אמא רעה," שבו שטחה את האני מאמין שלה בנוגע
לצביעות שעוטפת את האמהות בת דורנו.
"נורא מצחיק, היא קוראת עברית כי היא ישראלית לשעבר," כהן מספרת, "ובדומה לי גם היא מנסה לקעקע את הצביעות והשקרים שיש בקשר לשאלה 'מה זו אמהות,' אבל הסגנון שלה שונה
משלי. ומה שהיא אמרה על בעלה וילדיה מאוד הרגיז אותי. אני מאמינה בכנות
שהייתי מעדיפה לאבד גם אותי וגם את בעלי למען הילדים שלנו. אבל יש דברים
יפים בספר, ומה שהיא עושה הוא בסופו של דבר חשוב."
"זה בעיקר רצון לקבל אישור מהעולם על האמהות, בגלל שהשבט של פעם
איננו יותר. הבלוגים הם במידה רבה תחליף לשיחה על הספסל בגינה או במטבח
של השכנה, כי היום הכל יותר מנוכר, וקשה לפתח אינטימיות, יש המון תחרות.
הבלוג זה סוג של פורקן, אמצעי עזר להתמודדות."
- מנקודת ראותך כעורכת אתר שעוסק באמהות ובהורות, מה הכי מעסיק
אמהות?
"אמהות חיות כל הזמן עם שוטר פנימי ושופט פנימי שאומר: למה את לא מספיק,
שלוש נקודות, כל דבר. אני לא זוכרת שבילדותי זה היה ככה. בואי נגיד ככה,
שבתקופתנו אם את אמא לא טובה, זה הרבה יותר גרוע מאשר שאת עובדת
בינונית."
בן הזוג של כהן מגלה כלפיה סובלנות אין קץ, שכן כהן, מלבד היותה אשה
שכותבת וחושפת את נימי נפשה ברבים, גם לוקה בהפרעת קשב. "הוא הגבר
הראשון שראה אותי באמת," היא מציינת בנימה נרגשת, "ועברנו דרך ביחד כזוג
וכהורים. לקח לנו כמה שנים להבין אחד את השני. היו תקופות קשות. היום,
כשהוא רואה שאני נטרפת, הוא אומר לי 'אין בעיה, צאי החוצה, לכי לך לקפה,
תירגעי ותחזרי.' הוא אדם יותר מאורגן ומסודר ממני. למשל, שיעורים רק הוא
עושה עם יונתן, כי לי אין סבלנות לזה בכלל, אבל אני זו שיותר לוקחת אותם
להפעלות ועושה איתם שיגועים."
אחד הנושאים שמעסיקים את כהן הוא הקשר הלקוי, אפילו המנוגד, שבין ליבידו
לאמהות. "שמתי לב שאצלי - שאני עדיין לא רזה כפי שהייתי לפני האמהות - וגם אצל אמהות אחרות, האוכל בא כנחמה לקושי. את אוכלת כי את כועסת, ואת כועסת כי נורא קשה ומתיש להיות אמא, וגם מתוך פחד שאם אהיה גם אמא וגם יצור מיני אז זה פשוט ימוטט אותי."
- עד כדי כך?
"בגלל שכל כך רציתי להיות אמא, היה לי קשה לראות את עצמי כיצור מיני, כי
הזהות שלי מלפני האמהות, מהרווקות, התערבבה לי ונורא הפריעה לי להשתלט
על הזהות החדשה שלי כאמא. אני זוכרת שכשהבן הבכור שלי היה בן שנה,
הלכתי למסיבה ונתקלתי שם באקס הכי נורא שלי, ונורא שמחתי שאני שמנה
בהרבה מאיך שהוא זכר אותי, הוקל לי שהוא לא יכול לראות בי יצור מיני יותר.
ממש שמחתי שעכשיו הוא רואה בי אמא, ורק דיברתי איתו על הבן שלי, לא על
שום דבר אחר."
- ועכשיו זה עדיין ככה?
"עכשיו זה משתפר, אני מתחילה לחבר את שתי הזהויות. אני לא מנסה להיות
יותר מגניבה ולהסתובב במסיבות, כי זה כבר באמת לא מעניין אותי, אבל אני
ממשיכה ללכת להופעות."
- זה גם משפיע לרעה על היצירה.
"האמהות מתישה, וזה גומר על הליבידו שלך, כי כל האנרגיות שלך הולכות
לשם, וזה נראה נורא מותרות לכתוב ספרים. עכשיו הילדים שלי גדולים, אז
מקווה שאני אצליח לסיים את הספר הראשון שלי."
momjob.co.il "אמהות אובדות," האתר להורים חושבים.
אתר הקהילות והמומחים לאנשים בעלי מוגבלויות בעריכתה של כהן
www.abiliko.co.il "משהו מתרחש במחסן הפסנתרים." בלוג על ספרות ואמנות, "מאוד אינטלקטואלי, של מירי שחם המעולה"
חפשו בhttp://israblog.nana10.co.il- "חורים ברשת," בלוג טכנולוגיה של גל מור
www.holesinthenet.co.il "הפנקס," כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים
http://ha-pinkas.co.il "הרפובליקה הספרותית," בלוג על ספרות של עדנה
אברמסון
www.lit-republic.co.il דף הפייסבוק של תוכנית הרדיו "ציפורי לילה מתפייטות"
של דורי מנור ורונה קינן. "אפשר לשמוע שם הקלטות"
"דה אאוטנט," האאוטלט של אתר המעצבים נט א פורטר. "אני משוטטת המון באתרי מעצבים בחו"ל, מפנטזת. לפעמים כמעט קונה. יודעת שזה אידיוטי, אני לא חיה חיים כאל ו."www.theoutnet.com
הבלוג "ישלה." "רעיונות מה לעשות עם ילדים. מאוד פשוט בעיצוב, אבל מלא רעיונות טובים."www.yeshla.co.il
"ביסים." "מדריך הבישול והמתכונים המתחשב באמהות קלולסיות כמוני."http://bissim.com
"פריזאית." "כנרת רוזנבלום ברשימות יפות מפריז http://parisait.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם