אפקט המרשמלו: הדרך האפקטיבית ללמד ילדים לדחות סיפוקים
האם ילד בן ארבע שמצליח לעמוד בפיתוי ולא לאכול מרשמלו שמוגש לו, יצליח יותר בחיים בהשוואה לחברו, שלא גילה איפוק? מתברר שכן. כך טוען מחקר שבדק את הנושא במשך עשרות שנים
ההמשך, שתועד במצלמות וידיאו, היה כצפוי מאוד משעשע. ניתן היה לראות כיצד הילדים משתדלים להתאפק ולעמוד בפני הפיתוי הגדול. 15 דקות, שנראו כמו נצח עבורם, נעדר הבוחן מהחדר. הקטנים נגעו, הריחו, מיששו, ליקקו, קמו, התהלכו בחדר, זמזמו, הסיטו מבטם, עצמו עיניים, וכל זאת בזמן שבלוטות הטעם שלהם זעקו למרשמלו. שני שלישים מהם נכנעו בשלב זה או אחר. השליש הנותר הצליח לעמוד בפיתוי וזכה במרשמלו נוסף. במשך שנים המשיכו הבוחנים לעקוב אחר התפתחותם של אותם ילדים. מסקנת החוקרים הייתה, שהילדים אשר הצליחו לעמוד בפיתוי, הצליחו יותר הן מבחינה חברתית והן מבחינת לימודים, השיגו ציונים גבוהים והפגינו שליטה עצמית גבוהה יותר בחיים, בהשוואה לאלה שלא עמדו בפיתוי, והוכיחו בהמשך חייהם קשיי הסתגלות והתנהגות בעייתית בבית ובבית הספר.
האם באמת היכולת של ילד בן ארבע לעמוד בפיתוי המרשמלו מנבאה את הצלחתו בחיים? כדי להבין את התעצומות הרגשיות הנדרשות מילד בסיטואציה כזו, החליפו את המרשמלו והציבו במקומו סיגריה אל מול עיני מעשן שהרגע גמלה בלבו ההחלטה להפסיק לעשן, או עוגת מוס שוקולד בקבוצה של שומרי משקל או כוס מים צוננים אחרי זלילת גביע ענק של פופקורן מלוח. כך שההתמודדות היא לא רק עם גירוי אבסטרקטי אלא מדובר בגירוי קונקרטי, שנמצא בטווח הראייה, עובדה שמגבירה את הקושי.
"אפשר לראות במחקר הזה איך הילדים עושים פעולות הסחה שיסייעו להם להתאפק ולהתעלם מהמרשמלו, כאילו הוא לא נמצא שם," מתייחסת אביטל יעקובי, פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית מומחית, לצילומי המחקר. "זו דרישה מאוד קשה מילד בן ארבע, משום שהיא דורשת ממנו לא לפעול מהבטן אלא מהראש, ולראות את התמורה העתידית: ’משתלם לי לחכות כי אז אני ארוויח’ - יכולת שטומנת בחובה הצבת גבולות, ריסון, שליטה וראייה רחבה. ועל זה נוסף גם מימד הזמן. שכן, הבוחן לא מציב בפני הילד זמן מוגדר ומוחשי, והעדרותו מורגשת כמו נצח ודורשת המון אורך רוח מצד הילד. אם היו מסמנים לילד זמן מוגדר בעזרת שעון חול למשל, זה היה מסייע להמתנה, שנתפסה בחוויה שלו כאינסופית."
נעמי פרצ’יק, פסיכולוגית חינוכית טיפולית מומחית, ומרצה במכללת לוינסקי, מדגישה
דחיית סיפוקים משמעה לעמוד בפני מצב שבו אתה רוצה להשיג משהו שאינך יכול להשיג כרגע, מסבירה פרצ’יק. "למבוגר יש יכולת לראות קדימה, לתכנן התנהגויות ולווסת אותן בהתאם לחזון, לומר לעצמו: ’אני יכול לא לעשות את מה שאני רוצה, כי אני רואה את המטרה הסופית. ויש לי דרכים להרגיע את עצמי בהווה על מנת להשיג את המטרה בעתיד.’ כמו למשל, בדיאטה. לילדים, לעומת זאת, בעיקר בגילי שנתיים עד חמש, מאוד קשה קוגניטיבית להתייחס למה שעתיד לקרות, ולכן הם פחות מסוגלים לתכנן את ההתנהגות שלהם. בנוסף, בגיל זה הם רגילים שהמבוגר הוא זה שמווסת את התנהגותם ומכוון אותה על ידי הבהרה של מה מותר ומה אסור."
"כל הילדים נולדים כיצורים הדוניסטים," מחזקת יעקובי. "ותפקידנו לספק עבורם את הדחפים ’נטולי הרסן’ הכי בסיסיים. ממש כמו גורים של חיות. כך שלצד תינוק רעב, צמא ועייף, יהיה תמיד מבוגר שמספק את צרכיו שלו."
עם הזמן, בערך סביב גיל שנה, מוטל עלינו, ההורים, תפקיד חשוב - לתווך להם את התסכול שמתחיל לחדור לתודעתם. אז הם מתחילים להבין שיש עוד דברים מלבד הצרכים שלהם ושלעתים צריך לחכות - לאוכל שמתחמם, לתשומת הלב של אבא ואמא ועוד. לדברי יעקובי, כל זמן שהמינון סביר, כלומר הקטנצ’יק לא מפתח יתר על המידה את ריאותיו הקטנות בגלל בכי, מדובר בתסכול אופטימלי. כזה שיעזור לו לרסן את עצמו, להתאפק.
התמורה העתידית תבוא לידי ביטוי במעגלים השונים בחייו. בהיבט החברתי, למשל, היכולת להתפשר, היכולת לחכות בתור. או בשלב מאוחר יותר כשהוא יצטרך לרסן את הדחף לשחק עכשיו, כי צריך לסיים קודם שיעורי בית ועוד.
"היכולת של ילד לשאת תסכול תקבע עד כמה הוא יצליח בעתיד להתנהל במעגלים החברתיים, המשפחתיים והתעסוקתיים," מדגישה יעקובי. "לילד כזה יהיה הרבה יותר קל בחיים." המפגש הראשוני המשמעותי שבו מתחיל החינוך לאיפוק הוא בתהליך הגמילה מחיתולים, אומרת פרצ’יק. התהליך דורש יכולת להתאפק, לשלוט בצרכים, להתמודד עם תסכול "כי לפעמים זה לא מצליח."
הפעוט מתמודד עם דרישות הסביבה והמציאות, שמאלצות אותו להתעמת אל מול הרצון המיידי שלו. שכן, אם עד עכשיו הדברים נעשו לפי הדרישות שלו, עכשיו הוא מתבקש להתאים את סיפוק צרכיו לדרישות הסביבה והכללים הנהוגים בסביבתו. כלומר, לא כל מה שאתה רוצה אפשר כרגע, מיד. יש דברים שצריך לחכות להם - להתאפק.
אלא שבעידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים, אשר מספק מענה מיידי כמעט לכל צורך, ובו אפשר להשיג הכל בלחיצה אחת על העכבר - חשוב ללמד את הילדים שיש דברים המושגים בתהליך שאורך זמן. שלא הכל קורה הרגע. כך, למשל, אם ילד רוצה ללכת בחמש בבוקר לגן אבל הגן נפתח בשבע וחצי, או רוצה מחר לחגוג יום הולדת, כשהתאריך הלידה שלו בכלל עוד חצי שנה - עליו להבין שיש מציאות שמחייבת אותו להתמודדות עם הדרישות שלה.
"מי שמצליח לראות את המציאות," מדגישה פרצ’יק, "רואה אנשים אחרים. לא רק את עצמו ואת רצונו המיידי, ומסוגל לגלות אמפתיה ולהתחשב בצרכים ורגשות של אחרים." דחיית סיפוקים היא אחת מהיכולות החשובות להתמודדות במצבים חברתיים ולהסתגלות חברתית טובה, כיוון שהיא מאפשרת לילד לווסת את צרכיו מול צורכיהם של אחרים: לחכות לתורו על הנדנדה, לא להתפרץ לדברי חבר וכדומה. אבל אל תטעו. פרצ’יק אינה מעודדת לגדל ילדים אשר דוחים את הסיפוקים שלהם באופן קבוע, ילדים שיגדלו להיות "רובוטים של החברה."
להפך, חשוב לגדל ילדים שרוצים דברים, שמביעים את רצונותיהם, שיוזמים, שיהיו בעלי מוטיבציה להשיג דברים ולנתב את הדרך להשגתם. ילדים שלא נבהלים כשהם נתקלים בקושי ולא מרימים ידיים. טוב הרבה יותר לגדל ילדים שיודעים שעומד בפניהם מגוון אפשרויות בפתרון בעיות. "אלו מיומנויות שאנחנו, כהורים, יכולים לעודד," טוענת פרצ’יק. "זה גם היופי ב’מבחן המרשמלו,’ לראות את המאמץ שהילדים השקיעו בחיפוש רעיון שיעזור להם להתמודד עם הבעיה, שיסייע בידם להתגבר על הדחף המיידי למען השגת הפתרון הרצוי."
אביטל יעקובי ונעמי פרצ’יק מסבירות איך מלמדים את הילדים שאי אפשר לקבל כל מה שהם רוצים כאן ועכשיו:
.1עשו זאת בהדרגה. בחודשים הראשונים לחייו, עליכם לספק את צורכי התינוק, שהם בעיקר פיזיים ומבוססים על דחפים ראשוניים כמו אוכל ושינה, כיוון שבשלב זה הוא חסר אונים ואנו רוצים שילמד לתת אמון במבוגר ובעולם. רק בשלב הבא, כשהוא כבר פחות חסר אונים, למדו אותו להתמודד עם תסכול, בתנאי, כמובן, שזה לא מציף אותו ומכניס אותו לתחושות קשות של חוסר אונים. אתם יכולים להתחיל מלהניח את המשחק שהוא רוצה מעט רחוק ממנו, זה הגבול הדק בין לא לגרום לתסכול עמוק לבין לתת לו קצת להתאמץ.
.2 הימנעו מלהפעיל חסות יתר. הורים מגוננים מדי לא מאפשרים לילד להתמודד עם תסכולים אלא מתמודדים במקומם ולא נותנים לילד שלהם כלים לחיים.
.3 הבהירו דברים מראש. הבהרת הדברים תבנה רצף הגיוני עם יעד מוגדר, תסייע לו להבין מה נדרש ממנו לעשות ותקל על הביצוע. לדוגמה: "עכשיו נלך לסופר, יש שם המון דברים שבטח תרצה, תוכל לבחור רק ממתק אחד".
4. גלו אמפתיה לקושי שלו. פעמים רבות הורים כועסים ומענישים על חוסר היכולת של הילד להתאפק, ולעתים אפילו מקטינים עד ביטול את התסכול: "נו, מה אתה בוכה, זה לא ממש חשוב." אלה לא דרכים שיסייעו לילד ללמוד להתאפק, אלא רק יתרמו לתחושה הסובייקטיבית שלו שלא מבינים אותו.
.5 חזקו אותו. אם אתם מזהים שהילד מתאפק, חזקו את יכולות הוויסות שלו. תנו הד לכך: "כל הכבוד שהצלחת להתגבר על הרצון לקחת כמה ממתקים והצלחת לבחור." אם הוא לא מצליח, תנו לו כלים להתמודד: "אני מבינה שאתה רוצה כמה ממתקים, בוא נשים בעגלה שלושה ומהם תבחר אחד".
6. שמשו מודל לדחיית סיפוקים. מדובר בתכונה שהיא גם מולדת אך גם נרכשת. הורה אימפולסיבי יתקשה ללמד את ילדיו איפוק מהו. זכרו, להתנהלות שלכם מול ילדכם יש משקל הרבה יותר גדול מכל מה שתטיפו לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם