נפל לי האסימון ועוד כאלה בסגנון: נילי לנדסמן חוזרת מסדנת יוגה
היה מרומם רוח, התחברתי, התגברתי, מצאתי, גיליתי וגם למדתי מחדש את האל"ף-בי"ת. זה יופי, אבל מה עושים עם כל תובנות סדנאות היוגה כשחוזרים לימים היומיומיים?
ברוכים השבים מסדנת היוגה שהתקיימה אי שם במדבר, בסמוך לים, גם במדבר וגם בסמוך לים, על ההרים הכי גבוהים, בעמק הכי ירוק, עם ציוצי ציפורים, רחשי הגלים, נשיפת הרוח וחופה של כוכבים שתחתיהם זה עתה התקדשנו באהבתנו לעצמנו. כן, כן, לכולנו (כמעט) כבר יצא להיות שם. לחזור אנשים אחרים, יותר נקיים וצלולים, פחות עצבניים, מלאים באמונה מידבקת בעבודת הגוף והנפש ובהכרזות שהיוגה, רק היוגה, אין על היוגה, ובעיקר כשמתרגלים אותה בתנאי ריטריט.
כל כך כיף לחזור מסדנת יוגה שבה לא היה צריך לעשות שום דבר מיוחד חוץ מאימונים ומנוחה. שאפשר היה לאכול בשתיקה או בשיחת שבת רעים גם יחד, שהאוכל שהוגש בה היה טעים להפליא או קצת על יד הדבר האמיתי, אבל זה לא באמת שינה משהו, כי מה שבטוח הוא הזין. שהקפה, הו הקפה, התגלה כמצרך לא מי יודע הכרחי, בטח לא בפורמט החלב המוקצף הניגר לתוך האספרסו, ודווקא איזה ארטיק, תארו לכם, סתם אחד מהמקרר בפונדק הערבה, שבימים כתיקונם היה נחשב לחטא - הביא עלינו חתיכת הארה.
הזריחה תמיד מרהיבה יותר כשהיא נותנת את המופע שלה מחוץ לשגרה. מה גם שבמילא, בימים של חולין, מי בכלל זוכה להתבונן בספקטקל הזה בניחותא ועל גבי המסך הענק של היקום, בלי שעצים או בניינים או סתם איזה הר לא יחסמו לו את שדה הראיה? גם התנוחה כל כך מעניינת, לפתע אחרי שנראתה לנו מה זה נדושה. מה כבר יש למצוא בה שעוד לא דלינו מתוכה? ובכן, מי היה מאמין שזה מרגיש לגמרי אחרת להתייצב על שתי ידיים והרגליים מונפות אל על, אל הלבנה.
והתובנות, האח, אילו תובנות. עמוקות כל כך ומחכימות. החיים כל כך גדושים, המתח הזה מה זה מיותר. אפשר להסתפק בכל כך מעט, והפשטות, היא ממש - כמו שנהוג להגיד בתחום האופנה – לגמרי השחור החדש. רק נלמד את רזי ההתנהלות שלה, ובעצם כבר למדנו מזמן שהפשטות מנצחת, אז להפנים, זה הסיפור! אם כן, רק נפנים אחת ולתמיד שמה שיש הוא הדבר האמיתי ונוכל סוף סוף להתפנות לחיות את החיים האלה שכל כך איחלנו לעצמנו.
כי כן, כמה שקשה לחזור מסדנאות יוגה בתנאי ריטריט ככה קל להבטיח לעצמנו שלא באמת נחזור משם לחיינו כאן. שנשמור משהו, כלשהו, שימשיך לפעם בנו כתזכורת למה שהבנו שם. שניקח את החיים באיזי ולא נתברבר כל כך. שנאכל בתשומת לב ונישן רק כמה שבאמת נחוץ. שניגש אל האימון בחדווה וסקרנות ובמלוא הסבלנות. וכמה, כמה מהר הכול מתפזר? ההרגלים הקבועים, הישנים, אלה שכבר מתנחלים בתוכנו שנים, שולפים צ'יק צ'ק עוד גבעול, שעליו כבר צצים ניצנים מלבלבים, ובאשר לשורשים – תסמכו עליהם שהם שוב מסתעפים להם ומתחפרים.
נראה שזה מה שטוב בסדנת יוגה ששולפת אותנו מחיינו לזמן מה ואחר מניחה אותנו בחיקם בחזרה, ברכות, תוך שסחררה אותנו יפה יפה וסידרה לנו כמה שיעורים על הדרך. היא מדגישה לנו את הארעי, את הקסם שבהתבוננות מבחוץ על מנת להבין טוב יותר את מה ששם בפנים, קרוב מדי מכדי להבחין בו. היא מרחיבה את הפרספקטיבה, מסדרת זווית אחרת שניתן להשקיף ממנה.
מי זה שם שעושה כל כך הרבה רעש והמולה? האין אלה החיים שלנו, שפעם הם נדמים כנחשקים ומלהיבים ולעיתים אחרות מעוררים את הרושם שלפנינו מגרש משחקים שאליו נקלענו בטעות, כשהיינו בדרכנו למצוא את הדרך שלנו? או, במילים
בשובנו מסדנת היוגה בסיני, ישובות במכונית – האחת נוהגת אותנו במומחיות בדרך חזרה למציאות, השנייה בעיקר נואמת את התובנות שלה והשלישית, במושב האחורי, מעלה שאלות רבות טעם שצפו כמו בועות סבון זוהרות בחשיכה – עלה בדעתי כמה משמח הוא הקו הנמתח בין הנקודות שמסמנת כל סדנת יוגה שכזאת שלקחתי.
ההיא שהיתה בקיבוץ ענבר וזו שבמצוקי דרגות והמדליקה באולם הכדורסל באחת מערי השרון, זו שהרחקנו בה עד פארוס והמעמיקה שהציעה מרתון של שבירת ציפיות, ההיא הבלתי נשכחת במרומי הכרמל והנחמודת במנזר בעין כרם, ואיפה לא? כולן חוללו, כל אחת בדרכה, נפלאות.
ואף על פי כן, בכל פעם שחזרתי מאחת כזאת, מצוידת ברשימה מסודרת ונוקבת של כל מה שנחוץ לשנות ולהיגמל ממנו, לא נדרש הרבה זמן וחיש קל ותיכף חזרתי לעצמי. לזאתי שהבטחתי להיפרד ממנה. רק התחלתי לעשות "וי" על המשימות, וכבר נואשתי. אפילו להבטחה להרבות בסדנאות כאלה לא שמרתי אמונים. אם ייצא, כשייצא - ובדרך כלל לא יוצא. אבל זה לא בדיוק שלא נותרים רישומים מהסדנאות הללו, אני חושבת לעצמי, הם רק קצת סמויים מהעין, מעט יותר מרומזים.
אם, נניח, הייתי משחילה שרשרת ובה חרוזים שמסמנים את הימים היומיומיים, שיהיו, לצורך ההמחשה, ירוקים, וביניהם, ברווחים גדולים, חרוזים אחרים, נאמר ענבריים, שמסמנים את הסדנאות, אולי הייתי מתעצבת מעט על בדידותם של הענבריים שכה רחוקים המה איש מאחיו, אבל הייתי רואה את מה שאני מרגישה: שכל סדנה כזאת, כל חרוז ענברי, הוביל אותו אל הבא אחריו. שהרצון לעשות קצת שקט בחיים, שעלה בסדנה הראשונה, הוא שהביא את החרוז הבא - להתמסר ליוגה, שהביא את הגילוי של פירות ההתמדה וכך הלאה והלאה, עד החרוז הנוכחי, שהזכיר לי כמה הכרת תודה אפשר לחוש כלפי עצמך. והיא ממש אינסופית (וזה אפילו לא מבהיל או מגוחך) - רק בזכות הדבקות בתרגול היוגה.
שאני אעזור פה, לפני שמישהו ייאלץ להזכיר לי את הערת האזהרה ההיא, שמופיעה בתחילת הפוסט הזה, בקשר לטקסטים שיוצאים מהפה של אלה שחוזרים מסדנת יוגה? אז לא בטוח שהבועות המרחפות של התובנות הללו אכן יפקדו אותי בפעם הבאה שיתחיל הדיון הקבוע של האם לתרגל עכשיו או אחר כך. אבל כן בטוח שהחוויה הזאת, של הכרה באושר שהיוגה מביאה איתה לחיי היומיום (או שמא האימון הוא זה שמאפשר לנו להשגיח בו?) - לא תהיה החרוז הענברי האחרון בשרשרת.
ליוגה בגן החשמל
לפורטל היוגה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם