חנוכה של דייטינג: בני האור מול בני החושך
מי שמחפש את בן הזוג המושלם, כנראה לא ימצא ויישאר לבד בחושך. מי שפתוח לחוויות חדשות, ישמח למצוא הרבה הפתעות באור
והשינוי הזה, שבו ממצב של המתנה של כמה שנים לקו בזק, ואז ניהול החיים בישיבת המתנה "על יד הטלפון", למצב שבו רובנו ניתנים להשגה כמעט בכל שעות היום, מקבלים מידע מסביב לשעון, ומנהלים חיים חברתיים מלאים (לכאורה! הכל לכאורה!) באמצעות האינטרנט.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, לא נרשמת, כמובן, עלייה מקבילה בתחושת הסיפוק של בני האדם.
סיפוק, למי שלא יודע, היא התחושה כשאנחנו מגיעים לאיזשהו הישג, מלטפים לעצמנו קצת את האגו ואומרים, יופי, כל הכבוד. אפשר קצת לנוח.
אבל מה שקורה זה בדיוק הפוך: אנשים מקבלים יותר ויותר מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון, ומדווחים יותר ויותר על תחושת בדידות וניכור. חושך.
האנשים האלו מתאפיינים במגוון רחב של פרמטרים, כמו גם כפי הנראה בגנטיקה לא רעה, אבל הפרמטר העיקרי המשותף להם הוא, תתפלאו, חוסר ההסתכלות על העולם כעל מוצר צרכני. למשל, תלונות שחוזרות על עצמן מלקוחות רבים, נוגעות בנושא החיפוש – ואי המציאה. הם מלינים על אתרי ההיכרויות באינטרנט, על הבארים, על כל מקום שאפשר היה לחשוב
ולמה? היום אנחנו רואים את עצמנו בעיקר כצרכנים, שרגילים לקבל מה שהם רוצים, איפה שהם רוצים, מתי וכמה, ושכחנו לחלוטין את כל האלמנטים האנושיים הבסיסיים שעליהם בנויה חברה: משא ומתן חברתי, הטבות וחיזוקים, משחק חברתי, התחברות.
וכששוכחים את אלה, באופן טבעי מתחילים להדגיש את האלמנטים האינדיבידואליים יותר באופי, ואז הדרך קצרה למצב אחד: בדידות.
וכמו איקרוס, שרצה לגעת בשמש אבל גילה שחומה העז ממס את כנפי הדונג שלו, כך אנחנו נוכחים שהצרכנות והאינדיבידואליות, לכאורה מביטויי הקידמה, בעצם הורסות אותנו: אחוז הרווקים נמצא כל הזמן בעלייה.
אותם אלה שלא רואים בעצמם רק צרכנים עושים דבר מאוד חשוב: הם ממשיכים להתאמן באינטראקציות חברתיות. יש להם חברים או חבר'ה, הם מסתובבים בחוגים ומעגלים ויודעים לשמר אינטראקציות חברתיות, הם יודעים להיות חברותיים, ליצור קשר עין, ולנהל משא ומתן חברתי ותומך, תוך מתן דגש גבוה יותר על קבלה מאשר על ביקורתיות.
ה"בודדים" על פי רוב יתנהלו או עם חבר אחד או עם כמה חברים מאותו מין, שלא ממש יאפשרו פיתוח של אותם כישורים חברתיים שנדרשים בשביל לנצח את הבדידות.
וכשהם מתחילים להתעסק ברצינות בחיפוש אחרי בני זוג, ה"בודדים", כמעט תמיד יתלוננו שאין מצאי. הם יספרו שהם פשוט כנראה בררנים, ולא מוכנים לצאת עם כל אחד, שהם מחפשים מישהו שחולק איתם את ערכיהם (נכון כשלעצמו, אך בעייתי מאוד כתירוץ לבדידות), ושיש להם בראש טיפוס מסוים שהם עוד לא מצאו כאן (כן, כי הוא בהוליווד, וכותבים לו כרגע את השורות הבאות שלו).
אבל, האמת היא, שכנראה גם כדי למצוא פרטנרים פוטנציאליים לבדיקה, צריך לשייף קצת את הכישורים החברתיים. כי למצוא אותם, אפילו אם זה באתרי היכרויות באינטרנט, דורש תמהיל שנמצא באופן טבעי אצל החזקים חברתית: קצת אופטימיות, הבנה וידיעה שיותר משתלם לבדוק את הסחורה לפני שפוסלים אותה, יכולת להתמודד עם אינטראקציות מפתיעות ולזרום לכיוונים מפתיעים (ולא – "היא לא הציעה לבוא לאסוף אותי אז חתכתי", או "הוא העדיף טיול בפארק ולא קפה אז חתכתי"), והכי חשוב: לשמור על עיניים פקוחות, ולחפש את האור. בעיקר אם הוא מגיע מהדלקת נרות אצל חברים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם