ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

חסד מופלא: על סרטו של עמוס גוטמן "סיפורי בדים"

הוא הוקרן רק פעם אחת, בערוץ הראשון, באמצע מונדיאל 78'. הביקורות קטלו, העושים במלאכה הדחיקו את החוויה ואפילו הבמאי, עמוס גוטמן, התכחש במשך שנים ליצירתו המוקדמת - סרט אופנה שכבר בו הונחו היסודות לאסתטיקה ולשפה הקולנועית שהפכו לכך כך מזוהות עמו. סיפורו של הסרט הגנוז

מעטים הרגעים בחייו של אדם בו הוא מניח ידיו על אוצר גנוז. לא כל שכן אוצר מעשה ידיו של אמן שליווה אותו כל חייו, ניסח את טעמו הקולנועי, אורחות חייו, גינוניו וטעמו האסתטי. במאי הקולנוע המנוח עמוס גוטמן היה עבורי לא רק קולנוען נגוע בעל שפה אסתטית נדירה ואישית, אלא גם מלאך חבלה, העומד עם חרבו השלופה בשערי גן העדן. "מעשי כשפים על ידי מלאכי חבלה הם נעשים", כתב הרמב"ן בזמנו. גוטמן היה מכשף מסוג אחר, קוסם קולנועי המערבל בין דימויים ויזואליים בלתי נשכחים לצלילים אלקטרוניים חלולים, בין גרנדיוזיות גדולה מן החיים לעליבות נוגעת ללב. "אמן דקדנס", כפי שהוכתר בתקשורת הישראלית בשנות השמונים, מנתח מדופלם של חיטוט נפשי עמוק פנימה.

קבור במצולות ארכיון רשות השידור של הטלוויזיה הישראלית, ומעלה אבק במדפים ארוכים הניצבים בשורות כחיילי בדיל, איתרתי השנה את "סיפורי בדים", יצירתו המוקדמת של גוטמן משנת 1978. על דבר קיומו של הסרט שמעתי במקרה לפני כשנתיים. המידע הוצפן בראשי אך נותר שם כבוי. בעיקר כיוון שידעתי כי כצופה יחיד, ההתנהלות מול ארכיון הערוץ הראשון תהיה מסורבלת ויקרה. לפני כחודשיים פנה אליי אייל דה ליאו, מנהל קשרי החוץ של המדיטק ומוזיאון העיצוב בחולון, לרגל פסטיבל של סרטי אופנה וקולנוע המתקיים בימים אלו בסינמטק חולון. לצד דמויות נוספות מתעשיית האופנה, הוזמנתי להציג במהלך הפסטיבל סרט הקשור לאופנה, לפי בחירתי. זה הזמן, אמרתי ביני לבין עצמי, לצאת למסע אחר סרטו הנשכח של גוטמן, לגאול את סלילי הפילם מתהום השכחה, ולחשוף אותו בהקרנה ציבורית.

תהליך איתור הסרט התגלה כמשימה סבוכה אך אפשרית. מעבר לדה ליאו נעזרתי במנהלת הסינמטק שירה כרמי, מנהלת הפרויקטים שמרית גיל, ובמירי גוטמן, אחותו הצעירה של עמוס ומי שאחראית לשימור מורשתו. יחד עם מעצבת האופנה דורין פרנקפורט ניסחנו מכתב אל ארכיון הערוץ הראשון, ושמחנו לקבל ממנהלת הארכיון, בילי סגל, תגובה מיידית וחיובית. ביום חמישי הקרוב, בשעה 20:00, יוקרן בהקרנה נדירה וחד פעמית "סיפורי בדים" של גוטמן בסינמטק חולון, 32 שנים לאחר הקרנתו היחידה בערוץ הראשון. הקסם הגוטמני יקום לחיים.

"סיפורי בדים" הוקרן בערוץ הראשון, והיחיד אז, ב-8 ביוני 1978, בשעה 21:30, לכוד בין "מבט" לשידורי המונדיאל שהתקיימו באותו חודש בארגנטינה. למרות שחלקים מהסרט צולמו בצבע, הוא הוקרן בשחור-לבן, חודשים ספורים בטרם עברה הטלוויזיה הישראלית לשידורים מלאים בצבע. בעמודי הבידור של היומון "דבר" נכתב בבוקר השידור: "'סיפורי בדים' הוא היבט אישי של הבמאי עמוס גוטמן על האופנה בישראל - יוצריה ויצירותיה. תוך התבוננות בעבודתם של שבעה מעצבי אופנה, מנסה הסרט לעמוד גם על אופייה של תעשיית האופנה שחלקה מתיימר להיות אוניברסלי או 'בינלאומי' וחלקה מנסה ליצור אופנה ישראלית המושפעת מהגוף, האקלים והסביבה. פרקי הסרט השונים ממחישים בעזרת כוריאוגרפיה או סיפור סמלי את הסגנונות השונים באופנה הישראלית".

הסרט, שהופק על ידי "סרטי קסטל" והערוץ הראשון, הוא יצור כלאיים נדיר גם במונחים של היום. הוא הורכב מקטעי כוריאוגרפיה ניסיוניים וסוריאליסטיים בכיכובן של דוגמניות לבושות בגדי קולקציות של אופנאים מקומיים, לצד ראיונות עילגים בחלקם עם אותם מעצבים: מדור המייסדים של האופנה הישראלית, כמו מעצבת "משכית" המנוחה פיני לייטרסדורף, מעצבת "גוטקס" לאה גוטליב, היום בת 92, ומעצבת מותג "רקמה" רוז'י בן-יוסף, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים; ועד הקולות הצעירים שפעלו באותם ימים, בהם גדעון אוברזון, תמרה יובל-ג'ונס

ואבי שנצר.

חייבים להודות, הסרט קשה לעיכול. הוא אקספרסיוניסטי, ערוך בגסות, ומנסה להביע בשפה קולנועית והעמדה של מיזנסצנה, אמירה עמוקה על היחס בין גוף לבגד ובין בגד לחלל. דוגמה לכך ניתן למצוא באחד מהקליפים המשובצים בין הראיונות, בו מופיע להק דוגמניות - ביניהן המיתולוגיות חניתה צנטנר וקארין דנסקי - בחצר בית הספר התיכון "ליידי דיוויס" שבאפקה, שתוכנן בשנת 1966 על ידי האדריכל רם כרמי. נדמה כי גוטמן ניסה להציע חיבור בין הבגדים של האופנאי גדעון אוברזון ובין סגנון האדריכלות המודרנית ברוטליזם שרווח בעולם באותם שנים, ואופיין במונומנטליות ובשימוש בבטון חשוף.

בקטע אחר קבוצת רקדנים צעירים במועדון לילה שקירותיו מחופים מראות, מציגה את "האופנה לצעירים" של מעצבת אנונימית. הדוגמנית חלי גולדנברג, אז בת 24, מגלמת גם שם את הצפונית הבלונדינית התמירה שמתקוטטת עם בחורה אחרת על לבו של גבר. שמלות הכאפייה הצבעוניות שיצרה רוז'י בן-יוסף בין השנים 1976-1967 צולמו לצלילי מוזיקה אלקטרונית מתובלת במאוואלים ערביים, במבנה אבן נטוש בדרום תל אביב, שנראה לעין בלתי מזוינת כמתקן ללחימה בשטח בנוי. השמלות אשר כונו על ידי בן-יוסף "פטרודולרים" (כיוון שלדבריה, קיוותה שדוגמת הכאפייה תכניס לישראל דולרים רבים בדומה לנפט הערבי), היו בעיניה הושטת יד לשלום בין הישראלים לפלסטינים.

בין קטעי הווידאו שובצו ראיונות עם מעצבי אופנה שניסו לעמוד על טיבה וייחודה של האופנה הישראלית, אבל נכשלו בניסיון לפצח את מה שעד היום מנסים חוקרי אופנה לבחון - האם בכלל יש דבר כזה, אופנה ישראלית? ויתרה מכך: האם נחוצה לנו אופנה בעלת מוטיבים ישראליים? למעצב הצעיר אבי שנצר, בעל רעמת שיער סבוכה ואסופת ציטוטים נרקיסיסטיים ("אני מעצב עם טעם טוב"), הייתה תשובה חותכת: "הצרפתיות זה לא הישראליות. הצרפתייה הכי הכי פשוטה, הפקידה הכי הכי הכי קטנה, במשרד הכי אומלל - יש לה שיק! דבר שאין להרבה מאוד ישראליות".

 
מעצבת "משכית" פיני לייטרסדורף הייתה פיוטית הרבה יותר. בפתח הסרט היא שואלת במבטא גלותי כבד: "דיזיין בישראל אופנה התחיל? באפס, כמו הרבה דברים. קיבלתי את כוח ההשראה מצבעי הארץ, החול, הכבש, האוף-ווייט, האוף-בלק. אהבתי את המדבר, מפני שאצלנו אקלים אחר. יש פה שמונה חודשי קיץ. הקניין שמגיע לישראל עובר את פריז, לונדון ורומא לפני יזראל. הוא לא רוצה משהו שראה שם, אלא משהו מקורי מכאן".

העותק המצוי בארכיב הערוץ הראשון הגיע לידיי נטול קרדיטים: החל משם הסרט ועד לרשימת הקרדיטים בסופו. לך תזהה עכשיו את המעצב בעל רעמת האפרו המלא בעצמו, שמספר למצלמה כי הישראליות לא יודעות להתלבש ושהוא "לא מעתיק ממילאנו ופריז, אבל מושפע ממה שקורה בחו"ל", או אפילו את שם הצלם. אבל צופים מתקדמים יזהו את שפתו הקולנועית של עמוס גוטמן בכל פריים בסרט: החל מהמוזיקה האלקטרונית המסונתזת שעולה מתחילתו, דרך הכוריאוגרפיה הארטיסטית שעליה הופקדה הכוריאוגרפית הצעירה אלמה פרנקפורט, ועד למתח המיני בין הגברים שנראה כמחול שדים עבור צופי הערוץ הראשון, הרבה לפני שידעו לאיית כאן הומוסקסואליות.

ההגיג הקולנועי של גוטמן על האופנה הישראלית לא ממש הרשים את מבקרי האופנה והטלוויזיה כאחד, והביקורות הנשכניות לא איחרו לבוא. מבקר הטלוויזיה הצעיר אמנון דנקנר, כתב ב"הארץ" תחת הכותרת "ושוב יומרות": "האם מתאימה האופנה הישראלית לתנאי הארץ? אילו היה עמוס גוטמן שואל אותי שאלה זו הייתי עונה לו: מובן שכן! הרי אינך יכול למכור חצאית פרווה לנשים הישראליות. אולם, מר גוטמן לא שאל אותי", הלין דנקנר, שנדמה כי הבנתו באופנה הייתה אז מוגבלת לא פחות מהיום. "הוא קם ועשה סרט על הנושא, ולמרבה הפלא היה מי שאישר אותו להקרנה בטלוויזיה. זו תקלה הטעונה בדיקה".

בהמשך כתב: "לעדר זה של מתוסכלים (במאי הקולנוע התיעודיים בישראל - א"י) מר גוטמן הוא משכוכית של ממש. הוא נחת עלינו בחבטה עם כל יומרותיו האמנותיות, ולזכותו ייאמר כי לא היתה לו ברירה: לאחר שמוצה הנושא הטריוויאלי בתוך שלוש דקות (אמנם יש השפעה לאופנה המערבית על אופנתו, אך גם האקלים, האור והצבעים משפיעים), הוא נותר עם 27 דקות שידור, שבהן היה עליו לעשות משהו".

עורכת מדור האופנה של "דבר", עליזה ולך, נעצה בגוטמן סיכות מחודדות עוד יותר. בלשונה הארסית פתחה את ביקורתה במילים: "היה לי סיוט בלילה שאחרי 'סיפורי בדים'. בדיוק חלמתי שאני צריכה לקחת שמלה אצל אבי שנצר, הבחור שהעיד על עצמו שהוא מוכשר ושאינו מחקה, אלא מושפע. שביעות הרצון העצמית שלו כנראה טשטשה את מושגיו על חיקוי והשפעה. הדוגמנית בכובע שנלוותה אליו הדגימה היטב עד כמה הוא מושפע. למי שלא ידע, הייתה זו העתקה אופנתית מקנזו, אבל בלי חוש ההומור של המעצב היפני-צרפתי רב המוניטין".

את הביקורת הארוכה חתמה בהתייחסות לנושא ההומוסקסואלי המציץ מן הסרט במספר דימויים: "אלמלא התרכז ברמזים מיניים מן הסוג השלישי (המין השלישי היה תאוריה שפיתח הסקסולוג היהודי גרמני מגנוס הירשפלד הכולל הומוסקסואלים, טרנסקסואלים ואינטרסקסואלים - א"י) והתאמץ יותר לראות את החולף באופנה (מעצם הגדרתו) ולפיכך את הקריצה וההומור המלווים אותה, היה עמוס גוטמן משרת את הנושא נאמנה יותר". בשיחת טלפון עמה בשבוע שעבר ולך לא זוכרת את הביקורת, כל שכן את הסרט. "ואני דווקא אדם עם זיכרון מצוין", היא שבה ומודיעה במהלך השיחה.

 
"הסרט היה מאוד חדשני וקשה לעיכול בזמנו", טוענת רונית מולה, המפיקה בפועל של "סיפורי בדים", וכיום מפיקת פרסומות. "גם היום הוא לא טקסט קולנועי קומוניקטיבי, אז תאר לעצמך את התגובות שהוא קיבל אז", היא משחזרת. "אף אחד לא הבין מה עמוס רצה לומר. בזמן הצילומים ידענו שאנחנו עושים סרט אמנותי. העבודה אז על סרטים בכלל, ודאי דוקומנטריים, הייתה ספונטנית מאוד. זה לא כמו היום שאתה צריך להגיש תסריט ומישהו עוקב אחר העבודה שלך. זו הייתה יותר עבודה מהבטן, העמדה מאוד מיוחדת של המצלמה והדמויות".

"סיפורי בדים" היה חלק מסדרת הסרטים התיעודיים "יום של חול" שהקימה מנהלת המחלקה התיעודית בערוץ הראשון, כלת פרס סוקולוב, ג'ודי (יהודית) לוץ, בשיתוף המפיק מיכה שגריר שניהל בין השנים 1968 עד 1988 את חברת ההפקות "קסטל תקשורת" שהתמקדה בתחום התיעודי. במסגרת הרצועה ניתנה במה ליוצרים צעירים כמו גדעון גנני, כיום מנהל "קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה", הבמאים אורי ברבש, אשר טללים ואחרים ליצירת סרטים תיעודיים. המהפכה הטכנולוגית שהתרחשה בתחום הקולנוע תרמה למהפכה בתכנים הקולנועיים. עד לאותה תקופה היו מצלמים את הסרטים בנגטיב שהיה נשלח לפיתוח, אך באותם ימים החלו לצלם ברוורסל (Reversal Film, צילום פוזיטיבי - א"י) שניתן לחתוך ולערוך באופן כזה שהוזיל את העלויות. לוץ בחרה לחלק את התקציב בין הבמאים הצעירים ובכך לפתח מגוון רחב של סרטים לרצועה. כל במאי הוזמן להציע נושא לסרט. גוטמן בחר באופנה ישראלית.

"מוטי קירשנבאום היה אז מנהל התוכניות בערוץ הראשון ואני מנהלת המחלקה הדוקומנטרית", מגוללת לוץ את סיפור היכרותה עם גוטמן בן ה-24. "אביו של עמוס הכיר את מוטי ופנה אלינו שנפגש עם בנו, שרצה לעשות סרטים. אני זוכרת שכשראינו את "מקום בטוח" (סרטו של גוטמן משנת 1977 בכיכובו של דורון נשר - א"י), גילינו יוצר שמבין קולנוע. היה בו משהו עדין ומתוחכם, בניגוד לדיאלוגים המטומטמים שהיו אז בקולנוע הישראלי. אל תשכח שבאותה תקופה הקולנוע הישראלי היה בחיתוליו".

"לא כל כך הבנו מה יהיה בסרט, אבל מאוד רציתי שהוא יעשה אותו", היא ממשיכה. עם התוצאה הסופית היא הייתה מאושרת פחות. "זה לא סרט שעומד בפני עצמו, בניגוד לכל הסרטים האחרים של עמוס. זה היה סרט אמורפי. למיטב זיכרוני לא היה בו סיפור או דמות מרכזית".

האם התערבת בתהליך הבימוי או העריכה הסופית של הסרט?
"לא, כי ידעתי שהוא לא יתקבל טוב. בדיעבד הבנתי שמבחינת עמוס הסרט היה תרגיל בקולנוע עם התקציב שלנו. הוא לא התכוון שזה יהיה סרט שיעמוד בפני עצמו, אלא מעין תרגיל רמייה לקראת הפיצ'ר שלו. בסרטו 'בר 51' יש סצנה שמאוד מזכירה באופייה את הסרט הזה. כנראה שהוא חקר דרך ?סיפורי בדים? את השפה שלו שהתפתחה בהמשך הדרך".

התגובות הקטלניות לסרט הגיעו גם מתוך רשות השידור?
"בוודאי. חטפתי על הראש. אמרו לי: 'מה זה השטויות האלה?!' ועדיין הערכתי את הכישרון של גוטמן".

דברים דומים מספרת מולה: "כבר אז עמוס היה במאי עם ניצוץ, אבל הביקורות היו בהחלט קטלניות. עמוס סיפר לי שקיבל טלפונים זועמים, שטנה ממש. אני לא זוכרת במדויק ממי, חלקם מאנשים שהצטלמו לסרט". "עמוס מאוד נעלב ונפגע מהביקורות ובחר בגלל זה למחוק את הסרט מהפילמוגרפיה שלו", נזכר חברו הקרוב דן לחמן, שחתום עם גוטמן על התסריט ל"נגוע" הקצר ושימש כעוזר במאי ב"מקום בטוח". "זה גרם לו להפסיק לנסות ולעשות דברים אחרים וחדשניים. לא היה לו יותר עניין לצאת לעולם".

לחמן, שליווה את גוטמן בעבודה על הסרט, מספר כי הסרט נברא לאחר שגוטמן רצה לעשות סרט על אופנה בהקשרים תרבותיים וסוציולוגיים. התוצאה הסופית נקבעה לבסוף בחדרי הסטודיו של מעצבי האופנה, שלדברי לחמן דחפו לגוטמן את קולקציות קיץ 1978, ולא הצליחו לנפק עבורו תובנות מסקרנות על אופנה ישראלית. "הוא רצה שידברו על אופנה ושלא יציגו את השמאטעס שהם דחפו לו יום ולילה", הוא מספר. "עמוס רצה לדבר על ההיסטוריה של האופנה, אבל את המעצבים עניין בעיקר להציג את האופנה של המחר. גם בערוץ הראשון פרסמו את הסרט ככזה המספר על האופנה הנוכחית. אם זיכרוני אינו בוגד בי, הם גם ערכו חלקים מהסרט מחדש וקיצצו חלק מהם".

"התחושה בצילומים הייתה כל הזמן טעונה", מוסיפה מולה, שזיכרונה מהסרט מורכב מרסיסי מידע מתקופת הצילומים. "היו הרבה משחקי אגו בין הדמויות של תעשיית האופנה: הדוגמניות, המעצבים. זה לא היה פשוט, בטח לא לעמוס, שהיה מעורב באופן אמוציונלי בפרויקט". בשיחות שניהלתי בשבועות האחרונים עם מרבית משתתפי הסרט, עולה תמונת מצב עגומה של הזיכרון הישראלי, ושל תעשיית האופנה הסובלת מאמנזיה מעונה לעונה.

 
הדוגמנית חלי גולדנברג שהופיעה בסרט זוכרת במעומעם שהתקיימו צילומים בסטודיו של דורין פרנקפורט, שבגרסה הערוכה הסופית נפקדת מהסרט; הרקדן ריצ'רד אורבך שהופיע גם בסרטו המאוחר של גוטמן, "בר 51", זוכר את הצילומים לסרט אך לא ראה אותו מעולם; הדוגמנית לשעבר חניתה צנטנר שמככבת מדקות הפתיחה בסרט ולכל אורכו, לא זוכרת כלל שהיה משהו כזה, ואילו קארין דנסקי מספרת שבאותם ימים הצטלמה כל כך הרבה פעמים, עד כי אינה זוכרת למי זה היה. "אף אחד לא אמר לנו שאנחנו עושות סרט של עמוס גוטמן", משחזרת דנסקי השבוע בשיחת טלפון. "המעצבים אמרו לנו: בואו, יש צילומים. היינו מגיעות, מצטלמות ומקבלות כסף. עובדה שבסרט רואים למשל את תמי בן-עמי לבושה 'גוטקס', מותג שהיא שימשה כדוגמנית הבית שלו".

מעצב האופנה ג'רי מליץ, שאיתו שוחחתי במקרה השבוע, מספר כי צולם לסרט אך לא אהב את התוצאה הסופית ובמהלך העריכה ביקש לחתוך אותו מהעותק הסופי. אולי, כפי שגורסת לוץ, "סיפורי בדים" היה תרגיל בקולנוע. הסרט היה חיצוני לפילמוגרפיה של עמוס כיוון שהיה סרט מוזמן ותיעודי, בניגוד לסרטיו העלילתיים שגוללו על מסך הבד את סיפור חייו. אבל ב"סיפורי בדים" נבנתה לראשונה האסתטיקה הגוטמנית, השפה הקולנועית, זו שתפציע לאחר מכן כקסם בסרטיו העלילתיים המאוחרים: "נגוע", "בר 51", "חימו מלך ירושלים" ו"חסד מופלא", שעליו זכה בפרס וולגין בפסטיבל הקולנוע בירושלים. גודל הפריים, איפור הדמויות, התלבושות, התאורה, היו עד אז היבטים שוליים בקולנוע הישראלי, שהתחלק בין סרטי בורקס לקולנוע שהתעסק בהרואיות של החייל הישראלי.

"התלבושות והעיצוב האמנותי היו לא פחות חשובים מהתסריט", אומרת אושיית האופנה אלימור זילברמן, שחתומה על העיצוב האמנותי והתלבושות בסרטו האחרון, "חסד מופלא". את היחס ללבוש טען גוטמן כבר בטקסט. בעיקר את הפטישיזם לנעליים. אם אלה "נעלי השרמוטה" שמהם מתמוגג אפי (בועז תורג'מן) ב"נגוע" הקצר (1979); או נעלי העקב ("עוד לא שבוע וכבר אפשר לזרוק בפח") שהתפוררו לאפולוניה גולדשטיין (עדה ולרי-טל) בחניון האוטובוסים שהופך עם רדת החשיכה לחוות מצורעים, ב"בר 51" המיתולוגי . זילברמן, שהייתה באותם ימים סטייליסטית מבוקשת ובעלת מדור האופנה "הצעקה האחרונה" במקומון התל אביבי "העיר", הייתה באותם ימים בת זוגו של דגן פרייס, מפיק הסרט. היא מספרת כי העבודה עם גוטמן הייתה צמודה, אך הוא נתן לה יד חופשית בעיצוב הסרט והדמויות.

עמוס גוטמן, אחד העומדים בראש הקולנוע האישי שהתפתח בישראל בשנות השבעים, בחר להעמיד את הפרט, היחיד, בחזית אל מול הקבוצה. לא בכדי הוצג "סיפורי בדים" בכל עיתוני התקופה כ"היבט אישי של הבמאי". כי אצל עמוס לא היה מקום להיבט כללי, חברתי, ציבורי. היה רק מקום לאישי. "איפה אני בתוך כל זה? מה יגרום לכם לשלם? מה יגרום לכם לבכות?", שואל במונולוג הפתיחה רובי (יהונתן סגל) - גיבור סרטו הארוך הראשון "נגוע" - שהוא במידה זו או אחרת השתקפות של עמוס גוטמן. "הסרט הוא על מה שנשאר", הוא אומר בקול שבור. "נשאר רק הצורך לעשות את הסרט". "סיפורי בדים" כנראה היה צעד נוסף בדרך לספר את סיפור חייו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...