ואלה תולדות: פריטים אופנתיים בראי ההיסטוריה
מתי התחילו ללבוש חולצה לבנה מכופתרת, עם מי מזוהה השמלה השחורה הקטנה, מי נהג ללכת בלי תחתונים ומה הקשר בין לואי ה-14 לפפיונים? טיול שורשים מזורז אצל חמישה פריטי אופנה שהפכו לאבני דרך
- במקור שימשה החולצה הלבנה המכופתרת כגופייה. היא נלבשה ישירות על העור והייתה מוסתרת תחת בגדים עליונים. אך מכיוון שנחשבה לפריט יקר, בערך במאה ה-14 היא הפכה לסמל סטטוס ואלה שיכלו להרשות אותה לעצמם הבליטו את הצווארון, שהפך לאלמנט עיצובי והגיע במגוון צורות - גבוה, נמוך, משולש, מעומלן, עם קפלים, מהודק בעניבה או מובלט מעל מקטורן.
- המונח "צווארון לבן" הוזכר לראשונה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בכתביו של הסופר האמריקאי אפטון סינקלר. הכוונה הייתה לבעלי מקצוע שעוסקים בעבודה משרדית. קוד הלבוש עבורם כלל חולצה לבנה מכופתרת, שהבחינה אותם מעובדים בני מעמדות אחרים.
- בשנות ה-30 הפכו החולצות הלבנות המכופתרות לפריט לבוש אופנתי גם אצל נשים, בעיקר הודות לשחקנית הגרמנייה מרלן דיטריך, אם הנשים-הסקסיות בבגדי-גברים,
- חולצות הנשים מכופתרות בצורה הפוכה מאלו של הגברים: אצל הראשונות, הכפתורים בצד ימין, ואצל השניים בשמאל. הסיבה: כפתורי גברים תפורים בצד ה"נכון" משום שהם נהגו להתלבש בעצמם. נשות המעמד הגבוה, לעומת זאת, נעזרו במשרתות, והכפתורים נתפרו על מנת להקל על האדם הימני שמולן לרכוס אותם.
- ועוד מילה על כפתורים: כבר בתקופת הברונזה בסין, בהודו וברומא העתיקה השתמשו בכפתורים, אך הם היו בעיקר אלמנט דקורטיבי שנוצר מצדפות או ממתכות ועוטר בחריטה. רק במאה ה-13 בגרמניה התחילו להשתמש בכפתורים לצורך הידוק בגדים.
- השמלה השחורה טלטלה מוסכמות עוד בתקופה הוויקטוריאנית. על פי המנהג באותה תקופה, אלמנות היו אמורות ללבוש שמלה שחורה גדולה במשך שנתיים לאחר מות הבעל, וחטפו צקצוקים אם העזו לקשט אותה בסרטים או לתפור אותה מבדים יוקרתיים, כמו משי. באותה תקופה, אישה שלבשה שחור "בשביל הכיף" לא נחשבה אלגנטית, אלא בלתי מהוגנת.
- ב-1926 פרסמה המעצבת קוקו שאנל ב"ווג" איור של שמלה שחורה באורך הברך, שצוות המגזין קרא לה "הפורד של שאנל". כמו מכונית מדגם T של פורד, השמלה הקטנה הייתה פשוטה ואיכותית מספיק כדי להתאים לנשים עם אורח חיים מגוון שמגיעות ממעמדות שונים.
- גם בתקופת הצנע בארץ ישראל ניסו הנשים להישאר אופנתיות. אומנם האופנה הפכה גם היא צנועה יותר והשמלות התארכו, אך חלק מהנשים גזרו רצועות בד שחור משמלות ישנות והאריכו את השמלות ממיני למידי מעודכן.
- השמלות השחורות הקטנות היו נפוצות גם בתעשיית הקולנוע, בעיקר מטעמים פרקטיים: כאשר הסרטים נצבעו בטכניקולור, שחור היה צבע קל לעבודה. בנוסף, השמלות הלכו וקטנו משום שבמגע עם מיקרופון, עודפי הבד השמיעו רשרושים. ההפוגה הגיעה רק בשנות ה-70, כאשר הצבע השחור יצא מן האופנה.
- הלוק האיקוני ביותר של השמלה השחורה שייך לאודרי הפבורן, בשמלה שעיצב עבורה ג'יבנשי ל"ארוחת בוקר בטיפאני", אליה נלוו שרשרת פנינים ומשקפי שמש. במהלך השנים צוותו אל השמלה סגנונות רבים ואביזרים שונים ומשונים, מכפפות תחרה ועד לנעלי עור נחש בצבע ירוק על עקבי שעם.
- העקבים הקטלניים נקראים על שם פיגיון הסטילטו, ששמו נגזר מהמילה סטילוס שפירושה "סיכה". מדובר בנשק בעל להב מעוגל וקצה חד שצורתו מאפשרת חדירה עמוקה. לא כל עקב גבוה ודק הוא סטילטו אמיתי: תו התקן מחייב גזע מתכתי שדומה ללהב של סכין וחזק מספיק כדי לעמוד במשקל שמעליו. בנוסף, בסיס העקב צריך להיות בקוטר של פחות מס"מ.
- הסטילטו הומצא בשנת 1954 על ידי המעצב הצרפתי רוג'ר ויווייה, שעיצב את הנעל עבור בית האופנה "דיור". ויווייה נחשב לאחד ממעצבי הנעליים היצירתיים והחשובים במאה ה-20, ועיצב נעליים מהפכניות שהפכו לקלאסיקות. הסטילטו הפנה את תשומת הלב כלפי הקרסוליים וכפות הרגליים ושיווה להם קו מקומר ומושך.
- ואם דיברנו על "סקס והעיר הגדולה", אי אפשר להתייחס לנעלי סטילטו בלי לדבר על סקס. פטיש נעליים הוא הפטיש המיני הנפוץ ביותר והסטילטו נכנס לתמונה בעיקר בהקשרים פאם-פטאליים של מציצת עקבים או נעיצתם במקומות אסטרטגיים. באחד הפרקים בסדרה, זכתה שרלוט בזוג חינם בתמורה לכך שתדגמן מול המוכר זוגות חדשים, בסצנה בה קשה להכריע למי יש פטיש נעליים חמור יותר.
- ועוד אישה שסובלת מפטיש נעליים היא אימלדה מרקוס, אשתו של נשיא הפיליפינים לשעבר פרדיננד מרקוס, שנחשבת לבעלת המספר הגדול ביותר של נעליים על פי ספר השיאים של גינס. בשנת 1986 התרחש מרד במדינה בעקבותיו נמלט הזוג להוואי, ובביתם נמצאו 3,400 זוגות שהרכיבו את האוסף המרשים.
- עניבת הפרפר שאנו מזהים כאלמנט קישוטי, נוצרה בכלל לצרכים מעשיים. במאה ה-17 השתמשו בה חיילים קרואטיים כדי להגן על הצוואר מפני רוח וגשם וכדי להחזיק את חולצותיהם סגורות כראוי, לקראת מפגש עם מלך צרפת. כן, כמו בהרבה דברים טובים, לואי ה-14 מעורב גם כאן: סרטי הצוואר היו נאים בעיניו, כמו גם החיילים, וכך נקבע שכל אדם בן המעמד הגבוה יענוב סרט כזה לאלתר.
- במהרה הפכה עניבת הפרפר להצהרה אופנתית וסימלה רשמיות ומעמד חברתי. אולי זה קשור בעובדה שצריך להיות גאון מוטורי כדי להצליח לקשור אותה. אם תחפשו בגוגל הוראות כיצד לקשור פפיון, תקבלו עשרות אלפי הנחיות וסרטונים.
- הפפיון אחראי חלקית להצלחתו של לוגו קטן ומפורסם: השפנפן של פלייבוי, שהפך לסמל של המגזין הפורנוגרפי. השפנפן, שעוצב על ידי ארט פול, מייצג את אופיו המיני והשובבי של המגזין, ואילו הפפיון מעניק לו צד אלגנטי יותר.
- על אף שהפפיון נחשב לפריט אלגנטי, פעמים רבות הוא משמש גם כאביזר משעשע ולעיתים גרוטסקי. בין הדמויות המצחיקות שענדו פפיון ניתן למצוא את קראסטי הליצן מ"משפחת סימפסון", את צ'רלי צ'פלין וכמובן, חתול תעלול.
- בשנים האחרונות, עם עלייתו של הגיק שיק, זכה הפפיון להצלחה מחודשת. לעולם לא תתפסו את אלבר אלבז בלי פפיון מושקע; חנויות אופנה כמו "אמריקן אפרל? מייצרות אותם בשלל דוגמאות; היפסטרים, מברוקלין ועד תל אביב, יוצאים איתם לבלות ודמויות כמו צ?אק בס מ?אחת שיודעת? הפכו באמצעותם לאייקון אופנה.
- "ותיפקחנה עיני שניהם ויידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית ג', ז'). מאז שהיה אדם - היו גם תחתונים, בצורה זו או אחרת, אך ראשיתם של התחתונים המוכרים לנו הייתה ככל הנראה באפריקה לפני כ-75 אלף שנה. מכיוון שהחברה תפסה את העירום באופן שלילי, הוחלט לכסות את אזור החלציים בפיסת עור ולאחר מכן בבדים אחרים. מרבית גזרות התחתונים היו קיימות עוד לפני העת המודרנית, אך השוני הגדול במהלך השנים היה בעיקר בחומרים שבהם נעשה שימוש, וכללו עור, פשתן, כותנה, משי, ובמאה ה-20 גם לייקרה וספנדקס.
- את תחתוני החוטיני, שכיום לובשות בעיקר נשים, עטו בתחילה דווקא גברים שהיו זקוקים לתמיכה והגנה, כמו טרזן או מתאבקי סומו. הגלגול המודרני של החוטיני עוצב ב-1974 על ידי רודי גרנרייך, מעצב יליד אוסטריה שפעל בארצות הברית במלחמת העולם השנייה. הוא יצר גם את המונוקיני, ביקיני מחלק תחתון בלבד, ואת הפוביקיני, ביקיני בעל "חלון" קדמי שמציג את שיער הערווה.
- ואם בפוביקיני עסקינן, אז אי אפשר להתעלם מההפך המוחלט - חגורת הצניעות. אגדות רבות מספרות על אבירים שיצאו למסעות הצלב וחגרו לעלמות החן שנשארו בבית מתקני מתכת כדי להבטיח שישמרו להם אמונים. האזכור של החגורות האלה מתחיל למעשה רק במאה ה-15. אגב, ישנן חגורות צניעות שמותאמות גם לגברים, ותפקידן לגרום כאב כאשר מתרחשת זרימת דם מוגברת לאזור.
- ואם החלטתם ללכת בלי תחתונים בכלל ("ללכת קומנדו" בלועזית), כמו שכוכבניות רבות נוהגות לעשות אל מול מצלמות הפפראצי, תשמחו לשמוע שאתם ממש לא הראשונים. במקביל לתקופות בהן התחילו ללבוש מכנסיים, במקומות מסוימים הפסיקו גם ללבוש תחתונים כי לא היה צורך בהגנה נוספת. לפחות עד שהמלכה ויקטוריה קבעה שזה בלתי מהוגן שלא ללבוש אותם. הסקוטים, אגב, נהגו "ללכת קומנדו", גם בחצאית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם