ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

להיתלות באילנות גבוהים: מורשת בעולם האופנה

האופנה, שמעצם טבעה היא זמנית וחולפת, חדשנית ומהפכנית, נדרשת בתקופה האחרונה להישען דווקא על העבר, על המסורת. איתי יעקב מסביר למה הטרנד הכי חשוב של 2011 הוא בכלל מורשת

בקיץ 1946 הלכה לעולמה הכובענית ומעצבת האופנה ז'אן לנוון. בת 79 הייתה במותה. היא הותירה אחריה את בית האופנה שייסדה ב-1890 והפך לאחד מבתי אופנת העילית החשובים בצרפת, אך עם מותה התפוגג קסמו. כל זה השתנה כשב-2001 נבחר אלבר אלבז, מעצב אופנה ישראלי שנולד במרוקו 15 שנה אחרי מותה של לנוון, להוביל את הבית שקרוי על שמה. היום, כמעט עשור אחרי כניסתו של אלבז לתפקיד, נדמה שרוחה של לנוון חזרה לנשב בקולקציות של הבית - למרות שהשניים מעולם לא נפגשו.

בסיפור הקצר והסבוך הזה טמונה השאלה שמעסיקה את עולם האופנה בתקופה האחרונה: האם שימור המורשת של בית אופנה הוא עניין ביולוגי, או חלק מהדנ"א של המותג? "מורשת היא הטרנד החדש", קבע מנכ"ל "גוצ'י" פטריציו די מרקו בשיחה עם סוזי מנקס, עורכת האופנה של ה"הראלד טריביון", בוועידת האופנה Luxury Heritage. "היא עוזרת לך להבין מאיפה אתה בא ולאן מועדות פניך. לחפש בעבר לא אומר לעשות רפליקות של פריטים מהעבר, אלא לתור אחר השראה".

במונחים מקומיים מדובר בהערת שוליים. במדינה צעירה שרק חגגה 60 וקצת, אנו יכולים להשפיל מבט מול המורשת ארוכת השנים של הקולגות והאימפריות סביבנו. אבל קיים הצורך להפריד בין מורשת יהודית בת אלפי שנים, לזו הבתולית שפועלת במדינת ישראל. גם באופנה המקומית, כמובן. שלושת המותגים המובילים - "קסטרו", "הוניגמן" ו"פוקס" - יכולים רק להתקנא במפעלי הזיכרון של "ברברי" שחוגג השנה יומולדת 155 או במותג הפורצלן הגרמני Porzellan Manufaktur Nymphenburg שמציין השנה 260 שנה להיווסדו, ונמצא עד היום בבעלות משפחתית.

אבל ברמה הגלובלית מדובר בתופעה מסקרנת. האם בעולם שבו הגלובליזציה היא חזות הכול, והעתיד מובטח לאתרי אינטרנט, יש עוד מקום למורשת המשפחתית המפוארת של בתי האופנה? בעידן שבו המותגים קורצים לעבר כדי להבטיח את עתידם, בעידן שבו כדי לשדר יוקרה חייבים להתבסס על מסורת ולאו דווקא על חדשנות - המורשת הופכת למילת מפתח.

"מורשת", "שושלת" ו"ירושה". כל אחת מהמילים האלה, שנדמות זהות אך אינן, מטעינות את מותגי האופנה במשמעות, ומאפשרת להם לבחון את ההיסטוריה שלהם. מספיק להציץ בפרסומי החברות: הקמפיין המשפחתי של "מיסוני" בניצוחו של יורגן טלר, או בית המלאכה הישן של "גוצ'י", מהמפורסמות שבמודעות מותג היוקרה האיטלקי.

 
בתצלום בשחור לבן משנת 1953, שצולם בבית המלאכה של החברה בפירנצה, מופיעים שלושה טורי עובדים לבושים בחלוקים לבנים. העובדים ישובים לשולחנות העבודה האישיים שלהם, שם הם יוצרים בעבודת יד את קולקציות התיקים ואביזרי העור של "גוצ'י". כותרת המודעה היא Forever Now, משחק מילים שמרמז על המשכיות, מסורת ומורשת. למטה, באותיות מודגשות, נכתב מניפסט רגשני: "האיש. התשוקה. החלום. גוצ'יו גוצ'י חי את חיי האמנות של פירנצה משנת 1921. אותנטי . מתמיד. מחויב לשלמות. נוגע בעברנו כאשר אנו יוצרים את העתיד. מאלץ אותנו לשאת את המורשת האיקונית קדימה - עכשיו ובעתיד". במאי 2001 ניצב בית "לואי ויטון" בלב שערורייה ציבורית, אחרי שנחשף שחלק מתיקי המותג נתפרים על ידי מכונות - למרות שהחברה פרסמה צמד מודעות שבהן נראית אישה שיוצרת תיק של החברה בעבודת יד.

שאלת שימור המסורת מרחפת על התעשייה כלהב משונן: אופנה, מעצם טבעה, היא דבר משתנה, מתקדם ומתפתח. לכן ההתנגשות בינה לבין מסורת הינה בלתי נמנעת. אבל דווקא שם, בקו התפר המדומיין בין השניים, מתקיימים ניצוצות של יצירה וחדשנות. אבל כיצד עושים את זה? והאם יש הבדל בין מורשת (Heritage) למסורת (Tradition)?

"מסורת היא פורמולה, ואין דבר נורא יותר מפורמולות", עונה אלבר אלבז. "לפעמים הן גם לא עובדות. מורשת, מצד שני, יכולה לעזור לך, אבל גם לחסום אותך. בתשע השנים האחרונות שלי ב'לנוון' אני תמיד שואל את עצמי האם אני הורס את המסורת של בית האופנה כדי להבין את הנשים של היום? מדי עונה אני יורד לארכיב שלנו ומדפדף בספרייה של קולקציות העבר. כל עונה אני רואה לנגד עיניי את ז'אן לנוון, אבל בכל פעם היא מספרת לי סיפור אחר. כל עונה אני רואה את הדברים אחרת. אני כמעצב יכול לעשות מהפכה ולמחוק הכול, או להבין את המסורת של'לנוון' ולקחת את זה משם למקום אחר, חדש יותר".

האם לדעתך כל מעצב יכול להחיות בית אופנה?
"הלוואי והייתה לי היכולת לענות על זה. קשה להחיות מותג עם מורשת ארוכת שנים. אתה תמיד שואל אם זה יותר מדי או לא. או שאתה שואל שאלות על הדנ"א שלו. זה הכול תלוי במעצב".

דברים דומים אומר קארל לאגרפלד ל"שאנל", שרואה לנגד עיניו לא רק את גבריאל (קוקו) שאנל על גזרתה הקוקטית, אלא גם את יוהן וולפגנג פון גתה, שטבע לפני למעלה ממאתיים שנה את האמרה "לבניית עתיד טוב יותר דרושים אלמנטים מן העבר". המורשת המפוארת שהותירה אחריה שאנל הפכה בעזרת חזונו של לאגרפלד למעודכנת, צעירה, סקסית ונועזת, בדיוק האלמנטים שהקנו לה את ההצלחה בתחילת הדרך, בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

לאגרפלד כאן כדי לפרמט. "שאנל עשתה שתי טעויות גדולות בשנות ה-60", קבע בשיחה עם מנקס. "היא לא השכילה להתעדכן באופנת הצעירים והפנתה עורף למיני ולג'ינס. כמעצב אתה לא יכול שלא להקשיב לקולות הדור הצעיר".

בית האופנה שקיבל לידיו בתחילת שנות ה-80 נדרש לבנות את ערכיו מחדש. לאגרפלד בחן את הארכיב של בית האופנה, מתוך מטרה לבנות מחדש את הפריטים האלמותיים כך שיתאימו לדור הנוכחי ולהלך הרוח האופנתי. ההחלטה שלו הייתה נבונה: הוא יצר קהל חדש ל"שאנל", ומיצב אותו כמותג בינלאומי מוביל.

גם קברניטי "ברברי", המעצב כריסטופר ביילי והמנכ"ל הדומיננטית אנג'לה ארנדט, מצאו דרך לפנות אחורה וקדימה בו בזמן. השניים השתמשו בטכנולוגיה כדי ליצור מהפכה במיתוג של בית האופנה, שייסד תומס ברברי ב-1856. לדברי ביילי, השימוש בטכנולוגיה אינטרנטית, רשתות חברתיות כמו טוויטר ופייסבוק לצד בניית אפליקציות ל-iPad, מסייעות בתקשורת הבינאישית. "זאת דרך נוספת לקבל פידבק, לדבר עם הלקוחות שלנו", הוא אומר. "רשת האינטרנט היא ערוץ נוסף שלנו כחברה. כיום לא מספיק רק לעצב בגדים יפים".

ביילי פונה אל הלקוחות בשיחות וידיאו, מציג תהליכי עיצוב וחשיבה און-ליין מתוך הסטודיו, ואף מאפשר עיצוב אישי של מעיל הטרנץ' המיתולוגי דרך אתר החברה: גשר בין המעיל המסורתי לאפשרויות הבלתי מוגבלות של העתיד.

לא חייבים להיות מותגים אלמותיים, כמו הטרנץ' של "ברברי", תיק "קלי" של "הרמס" או המונוגרמה של "לואי ויטון". מורשת היא גם חזון, והיכולת לקחת את הדנ"א של המותג ולפתח אותו הלאה. במותג הסריגים "פרינגל אוף סקוטלנד", שחוגג השנה 195, אימצו אמנים סקוטים צעירים והזמינו אותם לעצב פריטים במהדורה מוגבלת. בשנה הקרובה ישיק הבית גם שתי קולקציות קפסולה, בשיתוף סטודנטים מהמוסד היוקרתי "סנטרל סנט מרטין". זאת הייתה דרכה של מנכ"ל החברה, מרי אדיירמקייר, לחבר בין המורשת ארוכת השנים של המותג לכוח של הנעורים. "המפתח עבור מותג סריגים קטן ונישתי כמונו הוא היצירתיות", היא אומרת. "השאלה המרכזית שאתה צריך לשאול את עצמך בגיל 195 היא לא מי אתה, אלא מי אתה רוצה להיות. עכשיו. היום".

מורשת , טוענת מנקס, עוברת מדור לדור - ולא חייבים קשר ביולוגי, כמו דיוויד לורן, בנו של מעצב העל היהודי-אמריקאי ראלף לורן, שמנהיג את החברה המשפחתית, או משפחת מיסוני האיטלקית, שייסדה את העסק המשפחתי ב-1953 ונותרה נאמנה ומלוכדת למרות הקשיים הכלכליים. "כשז'אן פול גוטייה החל לעצב הוא הלך והיה אסיסטנט של פייר קרדן במשך שנים רבות", הסבירה מנקס בריאיון קודם ל"סגנון". " היום מעצבים צעירים מגיעים ל'גוצ'י' לשתי עונות וחצי והולכים לפתוח בית אופנה משלהם. זה לא מספיק. מצד שני אתה רואה את עמנואל אונגרו, שעדיין כואב את מה שנעשה בבית האופנה שלו לאחר עזיבתו".

נחמד להציץ בקטלוג 2010 שצילם יורגן טלר במעון המשפחתי של מיסוני, כדי לחוש בקשרים ההדוקים בין בני המשפחה. בפלאש המצלמה החודרני בוהקת שושלת מיסוני לדורותיה, ובמרכזה שלוש הנשים הדומיננטיות של החברה: הסבתא רוזיטה, הבת אנג'לה והנכדה מרגריטה, היורשת האולטימטיבית.

ולעיתים, כמובן, הופכת הירושה המשפחתית לנטל. "במשך שנים הייתי מוטרדת מאוד מהשיפוט של סבתא שלי", סיפרה מרגריטה בקיץ האחרון בריאיון ל"ניו יורק טיימס". " אבל פתרתי את הבעיות האלה. אני יודעת שלא הייתי במקום שאני נמצאת בו היום אילולא הייתי חלק מהמשפחה הזאת. יש משהו שקשור לידיעה שאני חלק משבט, מקהילה, ובאיזשהו מקום, יש גם עניין שקשור לגאווה.

"ככל שאני מתבגרת אני מבינה שסדר הקדימויות משתנה ויש בי עכשיו להט גדול למיסוני. לפעמים אני חושבת שהמשפחה שלי היא הברכה הגדולה ביותר שלי בחיים - היא בהחלט הצילה אותי כמה פעמים, שמרה אותי על הקרקע. הידיעה שיש מקום שבו אוהבים אותי ללא תנאי, שאני יכולה לחזור אליו תמיד, לא משנה מה יקרה - היא מקור נחמה גדול ".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...