ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

מריח כמו רוח נעורים: 15 שנה לקולקציה הראשונה של ראף סימונס

נערים בתספורות א-סימטריות, מחווה לתת-תרבויות . המעצב ראף סימונס, שמציין 15 שנות פעילות כאחד ממנסחי אופנת הגברים והנשים החשובים בעולם, חושף את המבוגר המעונב שהפכנו להיות דרך הנער המתבגר שהיינו. פרופיל

פארק פלורל שבפאתי דרום מזרח פריז, נעטף בליל ה-29 ביולי 2003 בריח חמוץ של נעורים. לקול חליצת פקקי שמפניה שהתמזגו במוזיקת פוסט-פאנק מרגשת, חשף מעצב האופנה הצעיר ראף סימונס מיצג אופנה סוחט דמעות. ולא דמעות של אושר. נטועים על מרבדי דשא כמו פסלי ברונזה, ניצבו בלב הפארק 20 בני נוער צעירים וגרומים עטויים בבגדי קולקציית אביב/ קיץ 2004 שזכתה לשם May The Circle Be Unbroken.
 
לצד גזע עץ עירום ניצב דוגמן צעיר, עוד לא בן 16, לבוש מכנסי פוטר בגזרת אוברסייז, גלימה רחבה עם הדפס של האמן הגראפי פיטר מולייר ושרשרת דקה עם תליון עשוי ענף עץ ששורשיו מתחילים באגרוף הלב. בדף שחולק בכניסה לתצוגה, נכתבו סיסמאות המושפעות מרוח הקולקציה: אחדות, טבע, קהילה, סימבוליות, ושם אלבומה המכונן של להקת סוניק יות? שקרעה את האוזן ברקע: Daydream Nation.

פני הנוכחים חשפו מערבולת של רגשות, תדהמה, אושר ומבוכה, תוך ניסיון נואש לאתר מילים אל מול הנפש הקרועה לנוכח המחזה שרקם סימונס. שנה וחצי לאחר מכן, באחד הלילות הקפואים של סוף ינואר 2005, סימונס הצליח ללכוד שוב את רוח הנעורים בקולקציה האוטוביוגרפית History of My World לסתיו /חורף 2005-6. הקולקציה חתמה עשור פעלתני במיוחד של המעצב, בחלל רחב ידיים בקריה למדעים בפריז. בלב האולם הוצבו 31 מסכי טלוויזיות בגודל 25 אינץ' שהקרינו בלופ צמד שקופיות עם הכיתובים, Shadows & Deliverance All ו-History of My World.

בזמן שספסלי העץ הצרים התמלאו בכתבים ובעורכי אופנה, הפטפונים של הדי-ג'יי מאסטר סלייס שניצב על במה מוגבהת ניגנו את הרמיקס של פרנסואה קבורקיאן ל"פרסונל ג'יזס" של להקת "דפש מוד", פסקול הכרחי להבנת עיצוביו של סימונס, שמתכתבים עם תתתרבויות, שהשפיעו רבות גם על תרבות המתבגרים המיינסטרימית, כמו פאנק, גותיקה ומוד. בהתאם לכך, גם הדוגמנים שנבחרו היו בני נוער שאותרו על ידי סימונס ואנשיו ברחובות בריסל ואנטוורפן, אשר לדבריו, מייצגים את בגדיו באופן הטבעי ביותר. בן דמותם המאויר, מתבגר עם קפוצ'ון שחור, עיטר את ההזמנות לתצוגה, זיכרון רחוק מנעוריו האבודים של המעצב בן ה-43.

השבוע מציין סימונס 15 שנה לפעילותו כאחד ממנסחי אופנת הגברים והנשים החשובים בעולם. כיום, 15 שנה אחרי הבכורה שלו, הוא כבר עומד מאחורי שמונה קולקציות בשנה: ארבע לבית האופנה הגרמני "ז'יל סנדר", בו הוא מתפקד כמנהל הקריאטיבי בשש השנים האחרונות, שתיים לקו הנושא את שמו ושתי קולקציות נוספות לקו החצוף RAF (קריצה לראשי התיבות הזהים של קבוצת הטרור הגרמנית באדר מיינהוף). בשנים האחרונות חבר גם לשיתופי פעולה מסקרנים עם המותגים "פרד פרי", "דוקטור מרטינס", "סטרלינג רובי" ומותג משקפי השמש "לינדה פארו".

אך למרות ההצלחה לה הוא זוכה כיום, כניסתו של סימונס לתפקיד המנהל הקריאטיבי של "ז'יל סנדר" גרמה להרמת גבות ועוררה את השאלה האם יצליח מעצב הגברים החתרני להשתלב בקו המינימליסטי שנטעה סנדר לנשים ולגברים. במבט לאחור, סימונס אכן הצליח לעשות זאת. קו הגברים בעיצובו זכה לשדרוג ולמתיחת פנים, במסגרתו החדיר המעצב למותג תפירת חליפות בהזמנה אישית, לצד קבוצת נעלי עור שנתפרו בעבודת יד. המחירים עלו בהתאם, אך סימונס עדיין המשיך להשתמש בחלק מהסממנים המוכרים שלו, כשאחד הבולטים שבהם היה שימוש במתבגרים ענוגים בצילומי הקולקציה.

בקו הנשים הצליח סימונס לזקק מחדש את המושג מינימליזם. השמלות הפיסוליות, הצבעוניות האחידה בפלטה שנעה בין האפור והשחור הנצחיים לבין משטחי סלמון וכתום תפוז, ורמת הגימור המושלמת - השיבה לבית האופנה את הכוח והרלוונטיות שהיו לו בתחילת שנות ה-90.

במהלך שבוע האופנה לגברים שהתקיים

בשבוע שעבר במילאנו, הציג סימונס את אחת הקולקציות המדוברות בעיר. במהלך שבוע האופנה לגברים במילאנו שהתקיים בשבוע שעבר הציג סימונס את אחת הקולקציות המדוברות בעיר. צבעי הפוקסיה והקיווי שצבעו את חליפות הגברים המחויטות והסריגים הקלים במראה שכבות, בהקו על רקע השחור הנצחי שמלווה את עיצוביו. אך הקו המחויט שהציג ב"ז'יל סנדר", נופץ בליל שבת האחרון בפריז בתצוגה בקו הנושאת את שמו. מעילי אובר סייז בסגול שוקינג, מקטורני קאמל הדוקים ותחושת מינימליזם נונשלנטי קידמו את פני המוזמנים. סימונס תיעל את רוח הנעורים לקולקציה מתבגרת ומפוכחת, ונראה כי הנערים התבגרו העונה יחד איתו.

עיסוקו של סימונס בתרבות הנעורים והשפעתה על תעשיית האופנה החל לפני עשור כשהשיק עם הצלם דיוויד סימס את ספר הצילום Isolated Heroes כמוצר נלווה לקולקציית אביב/קיץ 2000 בעיצובו. עשרות נערים בתספורות קאט-אאוט אסימטריות הביטו לסימס בעיניים לבושים בבגדי הקולקציה המונוכרומטית של סימונס. שלוש שנים לאחר מכן אצר סימונס יחד עם אוצר האמנות פרנצ'סקו בונאמי את התערוכה "המין הרביעי" בפירנצה. לפי תפיסתם של השניים, אם המין הראשון הוא זכר, המין השני נקבה והמין השלישי הוא הומוסקסואליות כפי שטען הסקסולוג היהודי-גרמני מגנוס הירשפלד, המין הרביעי חייב להיות מתבגרים. "מתבגרים הם מעל לכל מין. הם אינם בנים או בנות קטנים והם עדיין לא נשים או גברים", ציין סימונס. "הם בהחלט שייכים להווה, אבל באופן סימבולי הם הזרעים של העתיד".

את היסודות לנושאים שמעסיקים את סימונס בקולקציות שהוא מעצב, ניתן למצוא בביוגרפיה האישית שלו. הוא נולד וגדל בחווה בנירפלט שבבלגיה, בן יחיד לאיש צבא ולאם מנקה. בריאיון שהעניק החודש למגזין "דייזד אנד קונפיוזד" סיפר כי כשהיה ילד נהג אביו לקחת אותו לבסיס חיל האוויר הסמוך לביתם. "אני זוכר את ההאנגרים הגדולים ואת מטוסי הענק שלפעמים הייתי ניצב לידם", נזכר . "מכונות הענק האלה, בלב האזור הכפרי, השפיעו עליי רבות".
 

גם בגדי הצבא של אביו חלחלו עמוק לתודעת הבן, וכך למשל פיארו נעלי צבא כבדות וז?קטים גדולים את התצוגה World History of My. " יש לי זיכרון חזק של אבי מגיע הביתה בבגדי צבא, ואז מחליף לבגדי רכיבה על אופניים שהוא אהב מאוד".

אך האווירה הכפרית בה גדל, הובילה אותו גם למרד נעורים. "זו לא הייתה סביבה קריאטיבית,? סיפר למוזיקאי קניה ווסט בריאיון למגזין Interview לפני כשנתיים. "הכפר היה קטן מאוד ולא היו עבורי דרכי מילוט מלבד חנות תקליטים קטנה. אני חושב ששם התחלתי לאסוף תקליטים - בוב מארלי, קראפטוורק, ג'וי דיויז'ן. הייתי נער מעט אפל באותם ימים והרגשתי מאוד בודד. אבל לא רק אני, אני חושב שכל מתבגר בגילי מרגיש בודד".

 בגיל 16 עזב את הבית לטובת לימודי לטינית ומתמטיקה בקולג', אך מהר מאוד נטש אותם לטובת לימודי עיצוב תעשייתי עם התמחות בעיצוב רהיטים. בשנת 1991 סיים את לימודיו והחל להתמחות אצל מעצב האופנה האקסצנטרי וולטר ואן בירנדונק, שהיה חלק משישיית אנטוורפן הנודעת, יחד עם דריס ואן נוטן ומרטין מרג'יאלה. בריאיון ל"דייזד אנד קונפיוזד" סיפר סימונס כי השפעתו של מרג'יאלה הייתה זו שהובילה אותו לבסוף לעיצוב אופנה.
 
"התצוגה של מרג'יאלה הייתה תצוגת האופנה הראשונה שראיתי", ציין . "זו הייתה התצוגה השלישית שלו -'התצוגה הלבנה'. הכול היה לבן והוצג עם ילדים שחורים. זה היה שוק גדול. באותו רגע הבנתי מה מושך אותי באופנה, והחלטתי שזה זה". קולקציית הביכורים שלו לסתיו/חורף 1995-96, שהוצגה במילאנו, עסקה בתרגום מחודש למדים של תלמידי תיכון בריטים. עונה לאחר מכן כבר חשף בפריז קולקציה שעסקה בקשר שבין אופנה לקולנוע בהשראת הסרטים "יצרים? של אנטוניוני ו"אני כריסטיאנה פ". שעובד לקולנוע על ידי הבמאי יולי אדל. התצוגה לוותה בעבודת וידיאו שצילם סימונס במצלמת שמונה מ"מ.
 
מאז אותה שנה, הקולקציות שלו הפכו מדוברות יותר ויותר. בשנת 2001 הציג את קולקציית Mafia-Hunt שעסקה בטרור. סימונס העלה אל המסלול צעירים רעולי פנים, לבושים מעילים בגזרות צבאיות ובדוגמת קמופלאז', עוד בטרם התרסקו פעילי אל קאעידה אל מגדלי התאומים. בתצוגה הזו, הצליח למעשה סימונס להסביר את כוחה הגדול של האופנה - למצוא את נקודת ההשקה הרלוונטית למציאות שלנו, תוך שמירה על רגישות ורגש.
 
עם זאת, למרות העיסוק הרב במציאות בה הוא חי, סימונס משתדל ליצור הפרדה בין המעצב שהוא לבין הפרסונה והאדם הפרטי. "אני לא רואה את עצמי כמעצב אופנה", הצהיר בעבר. "זה בעייתי מבחינתי שמתארים אותי כך. זו העבודה שלי עכשיו, אבל זה לא מה שאני. האופן שבו אני מעצב עכשיו מגיע ממני, אבל זה לא נראה כמוני כלל. אני רואה בכך את החשיבות לקחת את הקולקציות רחוק ממני. אני מאמין שזו הדרך היחידה להתרענן ולשמור עניין עבור קהל גדול. אתה חייב להביא איתך משהו חדש מדי עונה. בניגוד למוזיקאים שיכולים לשיר את אותו השיר במשך 50 שנה, לי אין את הפריבילגיה להביא את אותה הקולקציה מלפני עשור. זה לא יעבוד. ואני אמות".
 
אולי זה סוד הקסם החמקמק של סימונס. השילוב בין האדם הפרטי לבין הפרסונה הציבורית שלו; בין האטמוספרה האדג'ית לבין החייטות הקפדנית; בין שמירה על מסורת ארוכת שנים לבין בעיטה בכל דבר שמריח ממסדי. סימונס מזכיר לנו את התקוות הכמוסות ואת החלומות שחלמנו פעם, וחושף בפנינו את המבוגר המעונב שהפכנו להיות, את רוח הנעורים שכבתה בנו, את העתיד הטוב יותר שמצפה לנו אם רק נעצור רגע ונביט בילד שהיינו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...