אלוהי הקפלים הקטנים: מי את מאדאם גרה?
היא סירבה ליצור פרט-א-פורטה, ולא הרשתה להעתיק את דגמיה. חיה 40 שנה עם אישה, אבל לא דיברה על נטיותיה המיניות. לא המציאה את האופנה מחדש, אבל ניווטה אותה אל המקום שבו אנחנו נמצאים היום. תערוכה חדשה מציגה את יצירותיה של מאדאם גרה, שהאמינה שהקוטור האינטימי הוא אמנות והדרך היחידה ליצור אופנה
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סגנון
גרה הייתה אישה מהפכנית בעולם האופנה השמרני של שנות ה-30, בין מלחמות העולם. זאת הייתה תקופה נפלאה לנשים-מעצבות בפריז, וגרה נחלה הצלחה לצד מעצבות מובילות אחרות, כמו קוקו שאנל, ויונה ולנוון. בעקשנות הידועה והקפדנית שלה סללה מסלול חדשני לרבים ממעצבי האופנה החשובים בעולם, מהלסטון ועד אלבר אלבז. בימים אלו מוצגת במוזיאון בורדל בפריז תערוכת מחווה ליוצרת הגדולה, ובה מאות מיצירותיה לצד 50 צילומים מקוריים, בין השאר של ריצ'רד אבדון וגי בורדין, ומאות מתוך 3,000 הרישומים שהותירה אחריה, שתרם פייר ברז'ה. הפריטים מוצגים בתערוכה בין פסלים, באופן שמזכיר את החזון הפואטי של גרה, ששאפה לחבר בין אמנות הפיסול שאהבה לבין האופנה, ברירת המחדל שבה בחרה כדי לבטא את עצמה.
"נקודת ההתחלה של התערוכה טמונה בקולקציה שכוללת למעלה מ-300 יצירות של מאדאם גרה, ששייכות למוזיאון האופנה של פריז בפאלה דה גליירה", מספר לורן קוטה, אוצר התערוכה. "לפני פחות משנה, כשאוליבייה סלאר נכנס לתפקידו כמנהל המוזיאון, הוא נדהם מהאיכות של האוסף. בעינינו, מאדאם גרה היא אחת ממעצבות האופנה הגדולות של המאה ה-20, אבל נשכחה לחלוטין על ידי הקהל, שלא בצדק. סלאר רצה לחלוק כבוד למאדאם גרה, ולחזון הבלתי מתפשר שהיה לה, למה שהוט קוטור יכול היה להיות".
למרות הכבוד הגדול שחולקים לה עכשיו, מאדאם גרה מתה באנונימיות, לבד.
"בתה לא רצתה שהאנשים שלא תמכו באמה יידעו על מותה. היא חששה מכל אלו שלא תמכו בה כשנקלעה לקשיים כלכליים, ואפילו עשקו אותה, והיא לא רצתה לאפשר להם לנצל את מותה כדי להפגין מחווה מזויפת. כשהתגלה דבר המוות, היא הסבירה את שתיקתה בכך שקראה לה 'סוד של אהבה'".
אבל לסוף העצוב, הבודד, של מאדאם גרה קדמו חיים סוערים, שהתעצבו במקביל לסערות המאה ה-20 - בעולם ובאופנה. גרה העקשנית וחדורת המטרה הייתה וורקהוליקית שלא אפשרה לדבר לעמוד בדרכה. היא שנאה יחסי ציבור ולא אהבה לדבר על עצמה: את כל הקשור לחייה האישיים, בין היתר את כל הקשור להעדפותיה המיניות, העדיפה להשאיר בעלטה. "בניגוד לקוקו שאנל, גרה התעלמה לחלוטין משיווק", מספר קוטה. "היא הייתה אישה מאוד דיסקרטית, לא אהבה לענות לשאלות של עיתונאים, ולעיתים קרובות נהגה לומר 'אין לי דבר לומר, יש לי הכול להראות'".
היא נולדה בפריז למשפחה בורגנית ב-1903. אחרי שהוריה לא תמכו בשאיפותיה להפוך לרקדנית או לפסלת היא בחרה באופנה, בתקווה שזאת תאפשר לה להיות יצירתית ורווחית בעת ובעונה אחת. התזמון שלה היה גרוע: היא התחילה את ההתמחות שלה ב-1929, שנת השפל הכלכלי הגדול, אבל לא נתנה למצוקה הכלכלית, שהשפיעה על כל מעצבי הקוטור בפריז, להרתיע אותה. אחרי שלושה חודשים שינתה את שמה,
וגרה אכן הפכה לפסלת של בד, אמנית מומחית בדיגום חופשי. היא יצרה מהבד קפלונים קטנטנים ומוקפדים, והניחה את הדגמים ישירות על גוף הדוגמנית, ולא על שולחן גזירה או בובת דיגום, כנהוג. התוצאה החדשנית הדהימה את עולם האופנה. "היא יצרה מינימליזם שהפך לחלק מהחזון שלה", אומר קוטה. "היא הייתה אוטודידקטית, ומעולם לא מצאה פתרונות קונבנציונאליים, כמו למשל מתפרי חזה. היא שאפה להפוך את השמלות שלה לקלות משקל, והתעניינה מאוד בביגוד ראשוני, Primal, כמו שמלות יווניות עתיקות, או ביגוד מסורתי מהודו, צפון אמריקה ויפן. אלה הובילו אותה אל עיסוק מתמשך ביצירת בגדים שנתפרו מיריעות בד שלמות, שאותן חתכה ותפרה אך ורק כשלא הייתה ברירה אחרת".
במסגרת "אליקס" המשיכה גרה להמציא טכניקות חדשות שמשכו קהל מרחבי העולם, ובמקביל המשיכה להמציא את עצמה. את שם המשפחה, "גרה", אימצה מבעלה, הצייר הרוסי סרג' אנטוליביץ' צ'רפקאו, שנהג לחתום בהיפוך אותיות על יצירותיו. בהשראתו, אימצה גרה שם הפוך גם לעצמה.
חיי הנישואים שלהם לא שרדו. אחרי הולדת בתם היחידה עזב סרג' את הבית לטובת פילגשים בטהיטי. גרה המשיכה לתמוך בו כלכלית, ואת בתה היחידה גידלה לבד, יחד עם מאני, דוגמנית ושחקנית לשעבר שחלקה עם גרה את חייה למעלה מ-40 שנה. הקשר הזה עורר אינספור שמועות באשר לזהותה המגדרית של מעצבת האופנה הידועה. היא לא נתנה לשמועות להפריע לה, ושמרה על פה חתום. היא הייתה אישה סגפנית, שההוללות ממנה והלאה, מתבודדת ומכורה לעבודה.
הדרמות העולמיות לא פסחו על גרה. ב-1940, כשהגיעו הנאצים לפריז, היא ברחה אל גבול ספרד. בגלות בנתה לעצמה בובות דיגום מקש ומתכת, כדי להמשיך וליצור. מכיוון שלא יכלה ללכת למספרה ראויה, התחילה לעטוף את ראשה בטורבן, מראה שהפכה מזוהה איתה גם בשנים שאחרי. ב-1942 חזרה לפריז, והתחילה את חייה מחדש. הכיבוש הגרמני הערים עליה קשיים, חומרי הגלם לא היו בנמצא, והאופנה הגברית ששלטה הקשתה עליה למכור את פסלי הבד המתוחכמים שאהבה. הקולקציה הראשונה שעיצבה אחרי שובה נוצרה באדום, לבן וכחול - צבעי הדגל הצרפתי - כהצדעה פטריוטית.
ב-1947, כשדיור השיק את המראה החדש שהחזיר לאופנה את מראה המחוכים, החליטה גרה להמשיך בשלה. היא יצרה שמלות רכות ועתירות בד, ומצאה את הלקוחות שהמשיכו להעריך את הקוטור, שמהותו מפגש בין מעצב ולקוחה, התאמה אישית ואינטימיות. גרה לא הובילה מהפכות כמו דיור או שאנל, אך
יצרה שפה אופנתית חדשה ושונה. היא שינתה את הצללית המקובעת של השמלות הנשיות, ויצרה גרסאות נשיות, רכות וזורמות, שהעצימו את הגוף הנשי במקום לטשטש ולהסתיר. "היא רחשה כבוד עמוק לגוף הנשי. שמלות הערב שלה, שהפכו כל אישה לאלה בלתי ניתנת להשגה, היו תמיד נוחות מאוד וקלות ללבישה", אומר קוטה, "אבל תרומתה המשמעותית ביותר להיסטוריה של האופנה הייתה להציג את הרעיון של אופנה על-זמנית. היא מעולם לא הייתה חלק מההיגיון שעומד מאחורי האופנה, בניגוד לדיור למשל. היא הייתה הרבה יותר קרובה לבלנסיאגה, לחזון שלו, לסטייל. ניתן להשוות אותה לסופר או אמן שיוצרים ומציגים חזון אמנותי באופן עצמאי ומנותק מטרנדים זמניים".
עקשותה של גרה, שכנראה הביאה להצלחתה האדירה, הובילה במידה שווה גם למפלתה. עד סוף שנות ה-80 המשיכה גרה בעשייתה, מבלי לעצור, חדורת מטרה. נראה כי לא בחנה בזהירות מספיקה את תנאי השטח המשתנים ללא הרף, והאמינה שעיקשותה תמשיך להוביל אותה אל ההצלחה. שורת החלטות כלכליות שגויות הובילה לקריסת בית האופנה שלה ולמכירתו ב-1988. הבעלים החדשים מיהרו להוציא את רכושה אל הרחוב, וגרה מצאה עצמה מהר מאוד מחוץ לעסק, מחוסרת כול.
אחת הסיבות לכך שגרה אינה שם מוכר בכל בית, כמו "דיור" או "שאנל", היא הבחירה שלה להקדיש את חייה לקוטור. "זה לא היה מתוך אליטיזם", אומר קוטה, "אלא דווקא מפני שהיא חשבה שתוכל לעסוק באמנות שלה אך ורק על ידי המפגש והדיאלוג עם הלקוחה שלה. המפגש האינטימי הזה היה כמובן הולך לאיבוד אם היא הייתה עוברת לעצב פריטי פרט-אפורטה, מוכנים ללבישה".
לסיום, השאלה שתמיד מסקרנת באוצרות של אופנה. איך מסכמים בתערוכה אחת את העשייה של מי שיצרה בחייה אלפי דגמים?
"הבעיה באמת לא הייתה כיצד למקם את היצירות, אלא כיצד לבחור מתוכן. האיכות והיצירתיות של מאדאם גרה תמיד היו ברמה הגבוהה ביותר. רצינו להציג בתערוכה את הדגמים הסמליים ביותר, ולכן המובנים מאליהם היו שמלות הערב עם הקפלים הצפופים. הדגמים הידועים פחות היו שמלות היומיום, שנוצרו מתוך השראה מינימליסטית יותר.
"רצינו גם להציג שמלות מתוך אוספים פרטיים, למשל מזה של אזאדין אלייה, מעריץ גדול של גרה, או של האמיש בוולס, עורך הלייף סטייל של ווג אמריקה, שגם הוא מעריץ נלהב. גם הדוכסית מאורליאן, שהייתה חברה קרובה של גרה, השאילה לנו מבחר מהשמלות שהיא עיצבה עבורה. עם המגוון הזה רצינו להראות את כישרונה העל-זמני של מאדאם גרה, כאילו היא בשואו-רום בן זמננו, מציגה את יצירותיה לראווה ומחכה שילבשו אותן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם