חתונה בארגז: מסורת הנדוניה חוזרת
הנדוניה, במקורה, נועדה לרכך את הכניסה לחיי הזוגיות ולהקל על הכלה את המעבר לביתה החדש. עם השנים הפכה הנדוניה לאלמנט כלכלי בנישואים עד שאיבדה את משמעותה הסמלית. האם נצליח להחזיר את הקסם?
בקרוב תשיק כהן-רז את המותג עליו היא עומלת בשנה האחרונה, "נדוניה", ותנסה להחזיר למודעות את המנהג העתיק שהיה מקובל עוד בתקופת המקרא - ארגז חפצים שניתן על ידי ההורים לבנותיהם לכבוד נישואיהן. את הארגז, הנושא בתוכו את כל החפצים האישיים שנדרשים להם הזוג הצעיר, ייקחו הבנות אל חייהן החדשים. לאחר שש שנים שבהן הייתה מעצבת הבית של המותג "גרטרוד", החליטה כהן-רז לצאת לדרך עצמאית, ובסטודיו האינטימי שלה בכפר ויתקין ממתינה ערבוביה יפה של חפצים מרגשים: קולקציית שמלות קומבינזון עשויות משי, מצעי כותנה מצרית כבדה רקומה בעבודת יד, מגבות עשויות כותנה אורגנית ואפילו בקבוקי תמרוקים מזכוכית אותם ייבאה במיוחד מבית מרקחת באיטליה.
"אני מאוד רוצה להחזיר את הגישה הרומנטית של פעם", היא אומרת, "זאת שהייתה בה הערכה לאיכות, עבודת יד ותשומת לב לפרטים הקטנים, כמו למשל רקימת ראשי התיבות של בעלת החפצים על המצעים, המגבות והשמלות. זו חלק מהמשיכה הטבעית שלי לגישה שאפיינה את שנות ה-20 וה-30. סקסיות מעודנת ומרומזת".
לדעתך יש עדיין מקום למנהג עתיק כזה בחברה של ימינו?
"אף פעם לא התחברתי לנושא של טרנדים באופנה, זה שיעמם אותי. מעניינים אותי הדברים שיהיו רלוונטיים גם בעוד עשרות שנים מהיום. לחפצים שנעשו באיכות ומתוך דיוק יש ערך גדול, הם על-זמניים, והם מיועדים לעבור מאם לבת, מדור לדור, להישמר".
הנדוניה היהודית, מנהג שהתחיל בתקופה המקראית, היא למעשה הרכוש אותו מביאה הכלה אל בית החתן לאחר טקס הנישואים, והיא נועדה להקל על הכלה במעבר לחיים העצמאיים, אך גם להוות קלף מיקוח עבור ההורים בזמן הסכמי השידוכים - להעלות את ערכה של הכלה, ולשקף את היכולת הכלכלית של אביה.
"הנדוניה ביהדות אינה חלק מההלכה, אלא נוהג. הבעל מבטיח לפרנס את האישה בכתובה", מספרת ד"ר אסתר יוהס, מרצה בחוגים לפולקלור באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה, העוסקת בנדוניה בקהילות היהודיות. "בחלק מהעדות היהודיות הערך של סכום הכתובה הוא בעצם ביטוי למה שהכלה הביאה איתה מהבית. אם הגבר מגרש את האישה הוא מחויב לתת חזרה את הסכום".
למרות שהנדוניה נועדה לשקף כוח כלכלי, לא היה מקובל לתת אותה רק בצורת כסף, אלא בחפצים ורכוש, כלי בית, בגדים, מקרקעין, ואף שותפות בעסקים משפחתיים. מאחר שהיא נועדה בחלקה לשקף את הצלחת משפחת הכלה ועושרה, הנוהג עורר את יצר התחרות האנושי, ולאורך ההיסטוריה הפכה מסורת הנדוניה לתצוגת
"מבחינה היסטורית, נישואים היו עסק כלכלי במשך הרבה מאוד שנים", מספרת נועה ששר, חוקרת יהדות פמיניסטית, מלמדת ב"עלמא" על פמיניזם ועל יהדות. "זה היה בעצם הסדר בין ההורים, ששידכו את הילדים על בסיס כלכלי או נכסים תמורת עמדה רבנית, זה היה סידור מקובל: האישה הביאה נדוניה כספית ובזכותה אפשר היה להשיא אותה לתלמיד חכם".
מי שלא הייתה לה נדוניה נתקלה בבעיה, בעיקר בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה. "במאות ה-17 וה-18, נשים נאלצו לעבוד כמשרתות כדי להרוויח כסף לנדוניה. זה היה מרכיב חשוב באפשרות של נערה להתחתן", אומרת ששר.
ועל אף שהלך מקום הנדוניה ופחת בחלק מהמקומות, הוא עדיין ממשיך להתקיים, עם ביטויים שונים בהתאם לתקופה, לתרבות ולמנהגיה. "בקהילות ספרד למשל, כמו מרוקו וטורקיה, נהגו לעשות לפני החתונה, בבית הכלה או בבית החדש, תצוגה של החפצים שאותם מביאה איתה הכלה", אומרת ד"ר יוהס. "בכפרים בהונגריה הפכו את 'החדר הטוב' של הבית לתצוגת ראווה קבועה של אותם החפצים. מנהגים כאלו ביססו כמובן את התחרות, כי בנות משפחות אחרות באו לראות ולהשוות ואילו הכלה ומשפחתה ידעו כי יזכו כך לעיני כול בביקורת, תשבוחות וכמובן - רכילות. חלק מגישת הראווה הזו עדיין נשמר, אך מקבל ביטוי שונה. בטקסי החינה התימנית והמרוקאית שעושים היום למשל, הכלה הולכת ומחליפה בגדים מסורתיים תוך כדי החינה, ממש כמו תצוגת אופנה קטנה. זה דבר שפעם לא היה מקובל בטקסים האלה, והיום זה מהווה סוג של תחליף לתצוגה לראווה".
והפגנות הראווה האלה עוררו, כמובן, בעיות. "יש מקומות בעולם שבהם הנדוניה נאסרה על ידי החוק", אומרת ד"ר יוהס, "בהודו, למשל, מקובל שכנדוניה הכלה מביאה גם מכשירי חשמל ואפילו מכוניות. נטל הנדוניה, שהפך כל כך כבד, הוביל לתופעה מחרידה: משפחות שלא הצליחו לעמוד בעול הרגו את בנותיהן או עשו הפלות אם התברר שהאישה נושאת ברחמה עוברה. אך למרות האיסור, שבא להילחם בתופעה, נוהג הנדוניה בהודו עדיין מתקיים בחברה המסורתית, אך בסתר. נשים הודיות מסורתיות עדיין חייבות בנדוניה כדי שיוכלו להתחתן".
עם השנים חל שינוי משמעותי בתכולת הנדוניה. אם בעבר כללה הנדוניה בעיקר רכוש שהביאה הכלה מהבית לביתה החדש, החל מהמאה ה-19 הצטמצם הארגז והכיל בעיקר חפצים נפשיים ואינטימיים, שנתפרו במיוחד עבור הכלה: מצעים ומגבות, הלבשה תחתונה, שמיכות וכריות. כל אלו נתפרו בעיקר בתקופה שבין השידוכים והאירוסים לחופה, והושקעה בהם עבודה רבה. לעיתים התגייסו למשימת התפירה והרקמה כל בנות המשפחה, ומשפחות עתירות ממון הרשו לעצמן להביא גם רוקמות חיצוניות או לפנות לבתי מלאכה שעסקו במלאכת הנדוניה.
"הרעיון המסורתי שעמד במהות הנדוניה היה לצייד את הכלה לבאות, ומאחר שהאופנה לא השתנתה בתכיפות כמו בתקופה המודרנית, אפשר היה להכין לכלות מאגר גדול של לבוש שישמש אותן לאורך זמן", מסבירה ד"ר יוהס. "בחברות מסורתיות, למשל אצל יהודי מרוקו וטורקיה, היה מקובל יותר להביא בגדים עליונים: לשלוח את הכלה לבית החתן עם בגדים לשנים הבאות. ישנם מקומות שאפילו ציידו אותה בתכריכים בהם תיקבר.
"הנדוניה במקור לא כוללת רק דברי טקסטיל, אך בתקופה המודרנית, עם שינוי תכולתה, הטקסטיל הפך מזוהה איתה יותר ויותר. בלועזית עדיין קיימים למילה נדוניה שני מונחים - המילה דאוורי (Dowry), שמתייחסת בצורה כללית לרכוש והמילה טרוסו (Trousseau), המתייחסת בצורה מצומצמת יותר לחפציה האישיים של האישה".
בדומה לחברה המודרנית, שהפכה לא רק לנהנתנית יותר אלא גם לאמוציונלית יותר, המאפשרת התייחסות סנטימנטלית אל חפצים, הפך ארגז הנדוניה לארגז אישי, שנוצר בעיקר על ידי אימהות עבור בנותיהן והכיל לרוב הלבשה תחתונה ואינטימית.
יוהס: "עם כניסת המודרניזציה במאה ה-19 באירופה , האופנה התחילה להתחלף, ונשים לא רצו 'להיתקע' עם בגדים מיושנים. הנדוניה התחילה לכלול פריטים שהם על-זמניים ופחות מושפעים מאופנה ומטרנדים: בגדים תחתונים, כותנות לילה ומצעים. כך התבססה התפיסה הנוכחית שאנו מכירים. לא בכל המקומות המודרניזציה נקלטה באותה מהירות, ויש מקומות, כמו כורדיסטן ותימן, בהם התרחש תהליך ארוך יותר של שינוי, שהתחיל רק בסביבות 1950".
למרות שהנדוניה נשמרת כמנהג בתרבויות מסורתיות ודתות שונות בעולם, במרבית החברה המודרנית המנהג הולך ונעלם. הסדרי שידוכים הולכים ופוחתים, בני זוג מתחתנים כשהם כבר עצמאיים מבחינה כלכלית והנדוניה מאבדת את משמעותה ההיסטורית. הצורך הפרקטי בנדוניה - שנועדה לרפד מעט את החיים העצמאיים החדשים, פחת ופינה את דרכו לעולם חדש של מותרות.
למרות העולם האינטנסיבי שבו אנו חיים, טוענת ד"ר יוהס, הנדוניה לא איבדה את משמעותה, אלא רק שינתה את פניה. "הרי עדיין מקובל אצלנו שרוב ההורים עוזרים לבנותיהן בקניית דירה. גם הטרוסו עדיין קיים אך בצורות אחרות, למשל אמא שקונה מגבות או בני משפחה המביאים כמתנת חתונה סטים של חרסינה או סכו"ם. במקומות אחרים עדיין נשמרים חלק מהמנהגים המוקדמים. בקבוצות מסוימות במזרח אירופה עדיין מציגים את הנדוניה בתערוכה, ובכפרים מסוימים ביוון עד היום, כל בנות הכפר ובניו הולכים בתהלוכה עם כל חפצי הכלה שהביאה מביתה, אל בית החתן".
אם לחזור לחלום הרומנטי של יעל כהן-רז, בשנת 2011 קשה להתעלם מהעובדה כי החברה שלנו התרגלה אולי לנהנתנות, לאגירה ולרכישה של חפצים שאינם קיומיים, אך גם כאלה שניתן לזרוק בקלות, להיפרד. האם בחברה מהירה כל כך יש סיכוי לפרויקט השאפתני שלה? כהן-רז עצמה מקווה שארגזי הנדוניה שהיא רוקחת יעזרו להחזיר את ההערכה לדברים טובים. "אני מסתכלת סביבי והכול נהיה מהיר יותר, פחות מחייב. ברור שיותר קל לקנות ב'איקאה' וב-H&M, אבל אלה לא בהכרח החפצים שהיית רוצה לשמר ולהעביר לילדייך", היא אומרת. "אני רואה את זה גם על הילדים שלי, הם עוברים חינוך אחר בעצמם, פלסטיק הרבה יותר מעניין אותם מעץ למשל. מבחינתי, הבחירה שלי בחומרים טבעיים, למשל, זה עניין של גישה, של חזון. במובן מסוים, זו פנטזיה על יציבות".
כמעט כולנו אוספים חפצים ונקשרים אליהם, לעיתים באמת מתוך צורך רגשי ביציבות. נדמה כי הנדוניה המודרנית היא ביטוי של אותו הצורך: תחושת מחויבות רגשית לחפצים, אך לא מתוך רכושנות, אלא מאחר שאדם קרוב היה מעורב בהיווצרם, הפך אותם לאישי, ורצה לשמר דרכם קשר אינטימי עם אישה אהובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם