מיסטר קול: ראיון בלעדי עם ניקולה פורמיקטי
בשנים האחרונות גילתה תעשיית האופנה את מגע הזהב של ניקולה פורמיקטי: הצעיר היפני-איטלקי שהכתיר את גאגא לליידי הראשונה של המוזיקה ושבחר עבורה את שמלת הבשר. האיש שהחזיר את בית "מוגלר" מתהומות השכחה, הופך כל דבר שהוא נוגע בו לקול. ראיון בלעדי
פורמיקטי הוא ללא ספק אחד מהסופרסטארים הנוכחיים של עולם האופנה: מלבד היותו המוח הקריאטיבי שמאחורי ליידי גאגא, הוא גם המנהל הקריאטיבי של בית "תיירי מוגלר", שהתעורר בזכותו לחיים מאז ספטמבר השנה, עת מונה לתפקיד, ובנוסף אחראי על הניהול הקריאטיבי של רשת האופנה "יוניקלו", ועורך את המגזין "ווג גברים" היפני.
השילובים האלה מלווים אותו מאז לידתו, לפני 34 שנה, בטוקיו, בן לאב איטלקי ולאם יפנית. הוריו רצו שיחווה את שתי התרבויות השונות, ולכן חילק את ילדותו בין רומא באיטליה לשיזוקה ביפן. עד לפני שנתיים ובמשך עשור חי פורמיקטי בלונדון, שם התגלה על ידי עורכי האופנה קייטי אינגלנד ואליסטר מאקי.
סגנונו הייחודי ואישיותו הכובשת של הצעיר, אז בן 22, שעבד כמוכר בחנות בגדי מעצבים, משכו את תשומת לבם, והם הציעו לו מדור במגזין Dazed & Confused. משם נסללה דרכו להמראה מטאורית: במהרה הפך פורמיקטי למנהל הקריאטיבי של המגזין, התחיל לעסוק בסטיילינג עבור מותגי אופנה מובילים כגון "פראדה" ואלכסנדר מקווין, שהפך לחברו הקרוב, יצר הפקות מערכתיות מדוברות עבור המגזינים הנחשבים ביותר ושיתף פעולה עם טובי הצלמים בעולם - מהדי סלימאן ועד טרי ריצ'רדסון וסטיבן קליין. לפני שנתיים עבר לניו יורק, ממנה הוא מנהל את הקריירה העמוסה שלו ומתחזק נוכחות אונליין מרשימה.
למרות שנדמה שפורמיקטי אמור להיות מודע לאהדה סביבו, הוא עדיין לא ממש רגיל לגודל המעמד. כשאנו צועדים ברחוב בניו יורק עוצר אדם שחולף מולנו את חברו, מצביע על פורמיקטי ומצלם אותו מרחוק באייפון. דקות אחרי כן הופיע ציוץ בטוויטר "ניקולה פורמיקטי חלף כרגע על פניי ולא אמר לי שלום בחזרה", כתב Saulo V, "שכחתי את פרצופו בזה הרגע".
אנחנו נפגשים יום אחרי יום הולדתו ה-34. את האירוע בחר לערוך תחת הקונספט "דוב פנדה": את המסיבה הוא כינה "ניקופנדה", ובאותו בוקר החליף את תמונות הפרופיל שלו לתמונה שלו עירום בפלג גופו העליון, כשלראשו כובע פנדה פרוותי. מאות מעריצים מרחבי העולם יצרו עבורו מחוות שונות: הכינו לו עוגיות בצורת פנדה, הצטלמו בתחפושות פנדה ואיחלו לו ברכות לבביות.
פורמיקטי קצת נבוך מההילולות שיוצרים סביבו אנשים שהוא לא מכיר. "מעולם לא רציתי להיות 'הפנים' של הדברים שעשיתי", הוא אומר. "רציתי לעשות את הדבר שלי. אם הייתי רוצה להיות
"זה היה המצב עד שפגשתי את גאגא. היא אדם מפורסם, אבל עדיין בחורה מאוד קולית, והיא הראתה לי שזה אפשרי להיות קצת מוכר, אבל להישאר קול ועם הרגליים על הקרקע. תמיד שנאתי לעבוד עם סלבריטיז, אבל גאגא, עבורי, היא לא סלבריטי אלא אמנית. אגב, היא אמרה שהביקורים שלה בתל אביב היו מהחוויות הכי מדהימות שהיו לה בחיים".
אתה מופתע מהרעש שאתה מעורר?
"זה משוגע. הייתי אומנם די מוכר במעגל האופנה הקטן שלי, אבל אחרי שהתחלתי לעבוד עם גאגא ועם מוגלר הדברים התפתחו לכיוון הגלובלי, ומאז הכול השתנה. מחודש מרץ, אחרי התצוגה, זה הפך לטירוף. אנשים מזהים אותי ברחוב, עוצרים אותי כדי להצטלם. אני הולך לבר או למועדון ואנשים מתחילים לדבר איתי. אז אני עוצר, ומדבר איתם, כי אני יודע איזו הרגשה מדהימה זו עבור אנשים צעירים לפגוש את האנשים שמעוררים בהם השראה. בזכות האינטרנט אתה יכול היום לתקשר עם האייקונים שלך, זה דבר מדהים.
"אני נזכר איך כשהייתי צעיר יותר והקשבתי למוזיקה למשל - זה מעורר בך השראה לעשות את מה שאתה רוצה לעשות. אז הנה אני היום, אני לא ממש מעצב, אני לא ממש סטייליסט, אף פעם לא למדתי באופן מסודר, אבל איכשהו הסתדרתי, כי אני מלא תשוקה. אני לא אומר שלא צריך ללכת ללמוד כדי להצליח, אבל אם אתה ממש רוצה משהו, פשוט צריך להאמין בו. וזו הסיבה שאני משתמש באינטרנט. כי אני רוצה שאנשים יידעו את זה. אני לא רובוט".
מעניין אותך מה חושבים עליך?
"תמיד. אני רק קורא הודעות בטוויטר, אבל הם עוקבים אחריי, אז הם אף פעם לא יגידו עליי דברים רעים. אני תמיד רוצה לדעת אם אני הולך בכיוון הנכון, ומה דעתם האמיתית של אנשים עליי. אם אתה יוצר משהו, אתה רוצה שהמון אנשים יאהבו את זה. אני יודע שזו סתירה כמובן, כי אני לא עושה דברים שאנשים יאהבו. איזה אדם רנדומלי כותב פתאום בבלוג שלו: 'אווו, הוא חרא'. ואני קורא את זה ונשנק. מה עשיתי לא בסדר? ולמה זאת חייבת להיות כזאת שנאה?
"אני כמובן לא נתקל בזה בכמות שגאגא נתקלת בזה. היא קוראת הכול, אגב וזה לא ממש מזיז לה. אני מעדיף לא לקרוא. כלומר, זה מטורף בעיניי. לעזאזל, את האישה הכי מצליחה על פני האדמה, ובאותו זמן את גם הכי שנואה, זה כנראה האיזון בין שני הדברים. מצד שני, גאגא תמיד נשארה קצת פרטית, החיים האישיים שלה לא חשופים וזה מגן עליה. היום אני פוגש אנשים ואני לא יכול לדעת אם הם מדברים איתי בגלל שהם נמשכים אליי למשל או בגלל מי שאני. אני כבר לא יכול לדעת".
איך אתה מגיב לביקורת?
"תעשיית האופנה מבוססת על מראה, מה אתה לובש, מה הדבר הבא או הטרנד. מצד אחד מדברים על אינדיווידואליות, מצד שני כולם רוצים את אותו הדבר. האיט-באג למשל. מה זה אומר בדיוק? אם אלפי אנשים קנו את אותו התיק, אז למה זה מעניין? לך תחפש את הדבר שלך".
גאגא ופורמיקטי נפגשו בצילומים למגזין V ב-2009. "וואו, אני כל כך שמח שהכרתי אותה", הוא אומר. "בהתחלה זה היה ממש קשה. לא הסתדרנו. הייתה בינינו אהבה מיידית, אבל היא לא הייתה מוכרת, ורוב האנשים לא הבינו למה אני בכלל עובד איתה. היא לא עושה היי-פאשן. ואנשי היי-פאשן לא עובדים עם מוזיקאים. אדם כמוני לא היה אמור בכלל לגעת בה. אבל החלטתי ללכת על זה. בהתחלה כולם התעלמו מאיתנו, לא הסכימו אפילו להשאיל בגדים להפקות שעשיתי איתה. היחידים שהבינו אותה היו מיוצ'ה פראדה ואלכסנדר מקווין. מהשנייה הראשונה הם פשוט קלטו שהיא הדבר הנכון".
איך הגבת להתאבדות של מקווין?
"שלושה ימים לפני שהוא התאבד יצאנו לארוחת ערב. הוא היה מדוכא מפני שאמא שלו מתה כמה ימים קודם, וניסינו להוציא אותו קצת מהבית, להיות עם חברים. ובאותו ערב הוא היה כל כך אופטימי. הוא דיבר איך הוא יחזור עכשיו לעבודה, התרגש לקראת התצוגה הבאה שלו. דיברנו על גאגא, וכמה הוא אוהב אותה, הם בדיוק נפגשו אז לקראת התצוגה 'אטלנטיס של אפלטון'. הוא אמר עליה שבשבילו היא העתיד. ואז הוא לקח מפית וצייר עליה תלבושת בשביל גאגא, וכולנו נשארנו בפיות פעורים. זה היה מדהים. הוא צייר מעין ספירה עגולה שמקרינה על הגוף של גאגא אימג'ים שהוא רצה שניק נייט או סטיבן קליין יצלמו. והוא נתן לי את זה. ואז הוא פאקינג מת.
"הוא תמיד אמר שהוא יתאבד. תמיד. הוא אף פעם לא היה מאושר, הוא היה אפל בפנים. רק אחר כך הבנתי שהוא פשוט חיכה שאמא שלו תמות, כדי שהוא לא יגרום לה צער. מקווין אף פעם לא רצה להיות מפורסם. הוא היה שביר מדי בשביל העולם הזה, הכסף וכל זה. אופנה יכולה להרוג אותך. לא הייתי מסוגל ללכת לתערוכה שלו בניו יורק עכשיו. אני יודע שאני פשוט אתחיל לבכות".
איך אתה מגן על עצמך?
"אני רק עכשיו מבין שאולי אני צריך באמת להתחיל לעשות את זה. על מה לדעתך אני צריך להגן יותר? פרטיות אולי? אני לא באמת יודע. יש לי הרבה חברים מאוד קרובים, גם כאלה שלא מעולם האופנה. וזה לעולם לא ישתנה, אני פשוט רוצה לגדול, ולעשות המון דברים. אני משתעמם מאוד בקלות, אני לא מקורקע לכלום. כשאני עושה מדיטציה, תמיד יש לי בעיה בצ'אקרה הראשונה, זו שמחברת אותך לאדמה. אחרי שאני עובר אותה אני פשוט ממריא".
אתה אדם מאמין? אתה הרי עוסק הרבה בצדקה, אם זה למען יפן אחרי רעידת האדמה, אם זה למען המלחמה באיידס. זה עניין של קארמה?
"אני אדם מאוד רוחני, אני מאמין ב-Whatever Religion Is, גדלתי גם בשיזוקה וגם ברומא, אז אני בעצם לא מאמין בשום דבר, אני פשוט מאמין שיש לך מטרה בחיים ואתה צריך לתת בחזרה. תמיד חשבתי שאם אני כל כך רוחני, למה אני נמצא בתעשייה השטחית הזאת, אופנה? למה אני לא הולך להיות האם תרזה? או נזיר? אני מאמין שאתה תמיד צריך לכבד את מי שאתה נמצא מולו. רציתי להיכנס ללב של אנשים, בלי להפוך לחלק מהמכונה. זה לא באמת רק על בגדים, או על למכור איזה תיק, אני פשוט משתמש באופנה כדוגמה לדבר עצום. אני חייב להעביר את המסר שלי לכמה שיותר אנשים".
"תמיד רציתי להיות מעצב אופנה, אבל אני לא יודע לתפור. אני יודע להשתמש בסיכות ביטחון, אני יודע לצייר, אבל אף פעם לא למדתי איך לעשות בגדים. מה שמעניין אותי הוא לייצר פנטזיה. אני אוהב לקחת משהו בלתי צפוי לחלוטין ולהגיש אותו על צלחת נקייה. זה מה שאני עושה, לא משנה מה העבודה, זה לקחת דברים לא קוליים ולהפוך אותם לקוליים".
חשוב לך שתהיה לך הגדרה למה שאתה עושה?
"כן. מאוד. כי להגיד על מה שאני עושה 'מנהל קריאטיבי' זה כזה ניינטיז. אני חייב להודות שלפי ההגדרה של סטייליסט בתעשייה אני די גרוע. אם אומרים לי קח את זה ואת זה ותעשה לנו מזה 'לוק' אני לא יודע מה לעשות. אני תמיד צריך קונטקסט - מי ילבש את זה, למה זה מיועד, אפשר לעשות כל דבר במאות דרכים".
אולי צריכה להיות מילה אחרת ל"סטייליסט"?
"כשהתחלתי לעשות וידיאו קליפים עם גאגא, פתאום התחלנו לעבוד עם צוות נורא גדול, בניגוד לצוות המצומצם יחסית שעובד בהפקות אופנה. הקליפ הראשון היה Bad Romance. פתאום קראו ברמקול 'מלתחה, מלתחה', ואני לא הבנתי שמתכוונים אליי. הם קראו לי 'מלתחה'! אז גאגא לקחה טוש, ועשתה איקס ענק על הכיתוב מלתחה שהיה על דלת החדר שלנו וכתבה במקום זה: !Fashion. ואז היא מחקה את הכיתוב 'איפור ושיער' וכתבה במקום זה: !Glam. גם ההורים שלי לא ממש מבינים מה אני עושה. 'סטייליסטה' באיטלקית פירושו מעצב, אז זה בלבל אותם לגמרי. הם לא ממש מצליחים להבין מה ההגדרה שלי".
יש לבית ולמשפחה הרבה מקום ביצירה שלך?
"בוודאי. אמא שלי היא ההשראה שלי, תמיד הייתה. היא הייתה הדיילת היפנית הראשונה ב'אליטליה', והיא פגשה שם את אבא שלי שהיה טייס. אולי בזכותה העבודה שלי תמיד עוסקת בנשים מאוד חזקות".
אתמול הציג פורמיקטי בפריז את קולקציית הגברים השנייה ל"מוגלר". לקראת התצוגה השיק סדרת סרטונים וצילומי וידאו, ששודרו במקביל, עם רמיקס מיוחד של ההרכב ג'סיקה 6. הגרסה הלא מצונזרת של הסרטון הוקרנה באתר הפורנו X-tube. הקולקציה הראשונה שהציג זכתה לתגובות מעורבות מצד מבקרי האופנה, אך הסכמה כללית הייתה בין כולם - בית האופנה התעורר לחיים והמותג הפך שוב להרבה יותר מבקבוק הבושם "אנג'ל".
"האמת, בהתחלה סירבתי להיכנס ל'מוגלר'", אומר פורמיקטי. "זה היה כמו לגעת באלים, פחדתי לקלקל את המורשת. בסוף קראתי את הביוגרפיה של מוגלר והחלטתי לנסות. כשנכנסתי לארכיונים שלו, הסתכלתי מסביב ואמרתי 'אוקיי, הוא פשוט גאון'. הבנתי שלא משנה מה אני אעשה - לאנשים תהיה ביקורת, אז החלטתי לעשות את זה בדרך שלי וזהו. אחד הדברים שעשינו היה להוריד את השם תיירי מהלוגו, כדי שזה יהיה פחות אישי, שלא אכנס לנעליו הענקיות, אלא לבית האופנה".
איך אתה מסכם את הקולקציה הראשונה?
"היא לא הייתה מושלמת בהתחלה. התלבטתי די הרבה בניסיון להבין מיהו הגבר של 'מוגלר'. כבר היו דגמים, ובדים, הדברים הרגילים, ולא תכננו לעשות תצוגה, אבל אז מצאתי את ריקו".
פורמיקטי מדבר על ריק גנסט, המכונה "זומבי בוי", צעיר שמקועקע מכף רגל ועד ראש, עד שנדמה שהוא גופה בשיא תהליך הריקבון שלה. "ריקו היה הומלס כשפגשתי אותו", מספר פורמיקטי. "מצאתי אותו בפייסבוק. והוא שינה הכול. עשיתי את כל הקולקציה מחדש אחרי הפגישה איתו. הבנתי שהוא הדבר הזה ש'מוגלר' צריך להיות. זה לא על בגדים, אלא על לקחת יופי לאקסטרים. בגללו הפכתי הכול לגותי. לא בגלל שחשבתי שזה אופנתי - אני לא מנתח טרנדים. ביקשתי שיבוא לפריז, אבל הוא כתב שאין לו דרכון, כי הוא היה בחובות בגלל שהוא ישן ברחוב וקיבל על זה קנסות. יום אחרי זה הגעתי לקנדה, ובסוף עשינו את כל הצילומים במונטריאול. בהמשך הבנתי שאני חייב להוציא אותו משם. שילמתי את החובות שלו כדי שהוא יוכל להגיע לתצוגה בפריז ומאז החיים שלו השתנו, הוא הפך לכוכב בזכות עצמו".
מה אתה יכול לספר על הקולקציה החדשה?
"את תמותי כשתראי אותה אני מאוד גאה. הרוח של מוגלר נחרתה בתוכי במהלך העונה הראשונה ולא הייתי צריך להיכנס לארכיון יותר. זה שונה לגמרי מהעונה הקודמת שהייתה גותית, מאוד לא מוגלרית. לנשים ההשראה היא אורגניות, גוף האדם, צמחייה, שמש, יוון, האלים - זאת קולקציה סופר-סקסית וצבעונית. אלה דברים שמוגלר נגע בהם בעבר ולא בהכרח מוכרים - היו לו גם עיצובים רכים. יש בקולקציה הרבה מאוד צבע ליים, חרקים, ציפורים, נביטה. בגברים יש הרבה השראה מהצילומים של ברוס וובר, על-אנושיים ובגדי ספורט. הרבה דנים, לוגואים, כל הנושא של צרכנות, ז'קט בייסבול עם הפנים של ריקו, הוא ממש הפך לאייקון של המותג".
מהמקום שבו אתה נמצא כיום, אתה מסתכל אחרת על אופנה?
"כן. אופנה היא יותר מאופנה. זה לא רק חתיכות בדים מעניינות. אופנה יכולה לעורר רגשות, להפתיע אותך. היא יכולה להיות אגרסיבית, היא יכולה להיות פואטית. בכנות, אופנה היא הסם שלי. אני לא יכול להימלט ממנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם