קצה חוט: על תצוגות הגמר במגמות העיצוב
תצוגות הסיום של המחלקות השונות לאופנה הוכיחו בעיקר שתעשיית האופנה הישראלית נמצאת בצרה, והמדינה חייבת לעזור לה לצאת משם. סקירה פסימית של 117 בוגרים אופטימים
מעיין הוד, בצלאל אלכס פרגמנט
עולם האופנה הישראלי הפך בשנים האחרונות מחוד החנית של היצירה הישראלית לזנב שמדשדש מאחור ונאבק לשרוד. רוב המפעלים נסגרו, תעשיית הטקסטיל נכחדה, אנשי המקצוע ועבודת הכפיים נעלמים. מי שרוצה היום להפוך למעצב אופנה צריך להיות מוכן לאבד את הכול בדרך אל המטרה, שלא תמיד תהפוך למציאות. שורות אלה אינן נכתבות כלאחר יד, אלא אחרי שיחות שנערכו בחודשים האחרונים עם מעצבי אופנה ותיקים מאוד, לצד צעירים שרק עושים את צעדיהם הראשונים בתעשייה.
מעצבים שנחשבים למי שהובילו את התעשייה מודים בצער שמאבק ההישרדות הופך קשה משנה לשנה. כניסת המותגים מחו"ל לצד הייצור במזרח ששטף את האופנה הישראלית לא משאירים כמעט סיכוי למי שחלם ליצור בישראל.
המעצבים הצעירים מתרוצצים בין תדמיתנית, גזרן, תופרת, חנות כפתורים, חנות בדים, נכנעים לקונסיגנציה שמכפילה את הרווח על גבם, ולבסוף מקבלים מוצר יקר, שלעיתים נדירות יצדיק את מחירו הגבוה. באין תמיכה ממשלתית, הם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם עבור ייצור המינימום שדורשים המפעלים במזרח, אבל גם לא יכולים לייצר בעצמם טקסטילים איכותיים בארץ.
בסופו של התהליך, מעטים הם גם הלקוחות שיכולים להרשות לעצמם את הרכישה היקרה: גופייה ב-500 שקל, שמלה ב-2,000 שקל. מי שמרים גבה לשמע המחירים הגבוהים עושה זאת בצדק, אבל חשוב לציין שבגלל כל התהליך המורכב של יצירה בישראל, מעט מאוד מהסכום נשאר בכיסו של המעצב. מובן מדוע סטודנטים רבים מפנים את עיניהם אל עולם האופנה הבינלאומי. אבל למרות הכול, צריך לזכור שאלבר אלבז יש רק אחד, ורבים הם הסיפורים על מי שנסעו להתמחות בבתי אופנה מובילים תמורת שכר חודשי זעום, רק כדי להיות מוחלפים בסופה של תקופה על ידי מתמחים חדשים ורעננים.
קשה שלא לתהות מדוע מסיימים השנה מספר כה גבוה של סטודנטים לאופנה, והאמת חייבת להיאמר: תעשיית האופנה בישראל לא מפותחת מספיק להכיל את כולם. גם חברות ותיקות נאבקות היום על מקומן מול "זארה" ו-H&M, ואפילו מוזיאון אופנה אחד קטנטן אין לנו כאן. בהיעדר תמיכה מינימלית מהמדינה, ראוי היה לחשוב שנית על מספר המתקבלים והמסיימים במגמות האופנה בבתי הספר השונים, ולחשוב האם לא היה ראוי לצמצם את מספרם מבעוד מועד, לברור מתוכם את הראויים באמת, בעלי סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר, ולחסוך לנו עוד לב שבור באוסף הישראלי.
גל שנפלד, שנקר
רון קדמי
שנקר: תצוגה מסוננת היטב
"שנקר" עדיין מוביל את רמת לימודי האופנה בישראל. בתצוגה לעיתונאים הוצגו רק 25 פרויקטים מתוך 51 המסיימים. הבחירה לסנן עבור התקשורת את הפרויקטים הנבחרים מקובלת בכל בתי הספר בעולם, אולם בהתחשב במצב האופנה הנוכחי בישראל נשאלת השאלה מדוע
מלכתחילה יש צורך במגמת אופנה כה גדולה. התוצאה של סינון הפרויקטים הובילה לכך שהרמה הייתה גבוהה מאוד, ונראתה אחידות ביצירת קולקציות ובמגוון מעניין של עיסוק מהיבטים שונים, אך היו בה מעט רגעי שיא מרגשים, בניגוד לשנים הקודמות.
מארק גולדנברג, שנקר רון קדמי
- עוד על הבוגרים של שנקר
ב"שנקר" מצטיינים בהבנה של בגד ובבניית סיפור השראה. מעידים על כך פרויקטים מורכבים ומרשימים בעיקר בתחום המחויטים, ועל כך הם ראויים לשבח. עוד ראויים לציון שיתופי הפעולה הרבים עם מחלקת הפלסטיקה של בית הספר: נדמה שלא מעט בשורות ייצאו מבין הבוגרים.
הפרויקט הטוב ביותר: מארק גולדנברג, "ציפור ארוגה": קולקציה שמפגישה בין התעופה והדאייה של הציפורים, לעבודותיו של האמן נחום גאבו. מוטות מתכת עדינים יצרו צירים עליהם חוטי צמר וכותנה שיצרו קונסטורקציות מרגשות. גולדנברג היה גם הזוכה בפרס DVF שמוענק מדי שנה לאחד מבוגרי המסלול.
פרויקטים נוספים: תמר כהן אחדות, "סיפור על מושב, קרטון ואהבה"; גל שנפלד, "רוקוקוקו", שאף זכתה בפרס "צבע והרמוניה" בתחרות "מיטלמודה" היוקרתית באיטליה; נירן אבישר שהגיע למקום הראשון בתחרות היוקרתית של "דיזל".
נעה כץ, ויצו חיפה
מירי דוידוביץ
ויצו צרפת: פייט מכיוון צפון
תצוגת האופנה הענקית שנערכה בהאנגר 11 בנמל תל אביב העידה על הצהרת כוונות רצינית - "ויצו" מעונינים לתת פייט מכיוון צפון. חלק מהפרויקטים אכן עמדו בציפיות, והצביעו על עלייה משמעותית ברמה. הסטודנטים ב"ויצו" יוצרים את כל הטקסטילים בעצמם, והדבר בלט לטובה בהדפסים, אריגות וסריגות יחודיים.
ספיר צור, ויצו חיפה מירי דוידוביץ
אבל רמת הסטודנטים לא הייתה אחידה, ובלא מעט פרויקטים בלט חוסר הבנה בבניית בגד. בכל המכנסיים, למשל, נתפר רוכסן נסתר בגב, במקום רוכסן קדמי, או נראתה תפירת מכפלות בעייתית. בימוי התצוגה סבל מלא מעט רגעים מעט ארכאיים - בתום כל סבב נצעק ברמקול שמו של הסטודנט, והבחירות המוזיקליות שליוו את הדגמים סבלו מליטרליות יתר - פרויקט אפריקאי לווה במוזיקה אפריקאית, פרויקט מצרי במוזיקה מצרית. צילומי קולקציות הסטודנטים שצילמה מירי דוידוביץ הצטיינו במיוחד, והעניקו לתצוגה השלמה אופנתית ונכונה.
הפרויקט הטוב ביותר: נעה כץ עם "זיכרונות מאפריקה" - בהשראת שבט הזולו, ובשילוב עם בדים המסמלים את התרבות המערבית כגון בדי פפיטה ובדי צמר.
פרויקטים נוספים: נועה קרס, "קונפורמיסטית אינדיווידואלית"; ניצן קריספיל, "הצטלבות הרמונית"; ספיר צור, "אל תיקח סוכרייה מזרים".
ניצן קריספיל, ויצו חיפה
מירי דוידוביץ
בצלאל: אמנות לבישה, לא אופנה
עידן שליבקוביץ ושחף קורן, בצלאל אלכס פרגמנט
המילה "מיצג" אכן התאימה ככותרת לאירוע, שבו הוצגו בעיקר פרויקטים קונספטואליים, שהקשר בינם לבין עולם האופנה מנותק חלוטין. השאלה החשובה ביותר שנשאלת לגבי "בצלאל" היא מדוע לקרוא למחלקה "המחלקה לאופנה ועיצוב אביזרים", שכן אופנה כמעט ולא נראתה על המסלול.
יש מקום בעולם לאמנות שמשלבת בגדים. ללא ספק. אבל אין ספק שהמילה "אופנה" אינה רלוונטית לגבי הבוגרים, אלא יותר ניסויי מעבדה בבגדים, או פשוט מכך - Art to Wear.
הפרויקט הטוב ביותר: בטינה גורוביץ', עם פרויקט בגדי הגברים Cease & Exist, שעוסק בתהליכים שעובר הגוף אחרי שנתרם למדע, חיתוכי נתיחות פוסט מורטם ומעין מחקר אנטומי רפואי דרך הבגד.
פרויקטים נוספים: "ג'ינסיות", עידן שליבקוביץ ושחף קורן; מעיין הוד, "נא להתנהג בהתאם".
בטינה גורביץ', בצלאל
אלכס פרגמנט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם