ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

מופע דראג: נזכרים בהרואין שיק

אסתטיקה מטונפת, רזון חולני וסמים הרסניים. השבוע הלכה לעולמה איימי וויינהאוס, אחת מאלו שחגגו בחייהן את תרבות ההרס העצמי של "טריינספוטינג", גם 15 שנה אחרי צאתו. הפקת מחווה לשנים הרזות

"מסוממים מדיזל וגז, משוגעים על מכונת התופים... שבורים, נערמים, בני 22, משוגעים על סקס ועל דבק... גלוחי ראש, ילדי רייב, על גלולות, יש להם יותר מדי זמן להרוג, מצטרפים ללהקות ולכנופיות. הנה הם באים, הנערים היפים, הנערים היפים..." ‏(סוויד, Beautiful Ones‏).
 
בשנת 1996 הוציאה להקת סוויד את הסינגל Beautiful Ones מתוך האלבום Coming Up. השיר, שהפך לאחד הלהיטים הגדולים של הלהקה, זיקק לתוכו בדיוק את הלך הרוח שהיה שכיח בבריטניה מאז תחילת שנות ה-90: עולם של נערים רזים, חיוורים, יפים, אדישים, בעלי אסתטיקה מלוכלכת, זרוקים, פאנקיסטים, אנרכיסטים, צרכני סמים, חובבי מסיבות ומוזיקה, בנים שאוהבים בנים שאוהבים בנות שאוהבות בנים. איימי וויינהאוס, שמתה השבוע אחרי 27 שנה מלאות בחומרים נרקוטיים וחיים על הגבול, הייתה אחד הייצוגים האחרונים של התרבות הזאת - גם אם הייתה ילדה כשההרס העצמי הפך לטרנד אופנתי.

התרבות שהתפתחה בבריטניה בתחילת שנות ה-90, תחת המושג "קול בריטניה", התרחשה במקביל לבחירתו של טוני בלייר לראש מפלגת הלייבור ב-1994. בריטניה של אותן השנים הפכה למדינה פטריוטית: פרט למוזיקה, שהושפעה ממסורות בריטיות, גם בתחומי הקולנוע, האופנה והאמנות התפיסה הייתה שבריטי שווה טוב, והפופולריות של יצירות מקומיות הייתה בשיאה. זאת השנה שבה הוציאו אואזיס, בלר ופאלפ, שלוש הלהקות הגדולות ביותר בממלכה, אלבומים שהפכו לקלאסיקה.

בשנים האלה הפכו אמנים כמו דמיאן הירסט, מעצבים כמו אלכסנדר מקווין, מוזיקאים כמו האחים גאלגר ודיימון אלברן ודוגמניות כמו קייט מוס ונעמי קמפבל למושאי הערצה, ובהתאם, הם ניהלו חיים ניהיליסטיים של סקס, סמים ורוק'נרול, בדיוק על פי הספר. ובאיזה ספר מדובר? קבלו את "טריינספוטינג", כנראה החומר הכתוב שמייצג באופן הטוב ביותר את התקופה, אם לא מחשיבים את מגזין The Face.

הספר שכתב ארווין וולש ב-1993 והפך ליצירה פולחנית, מספר על חבורה של צעירים מכורים להרואין באדינבורו שבסקוטלנד. הוא עובד לסרט שלוש שנים לאחר מכן, הפך להצלחה מסחררת ואף היה מועמד לאוסקר, למרות שיציאתו לאקרנים עוררה מחלוקת קשה לגבי השפעתו על הצופים. במרכז העלילה של הסרט, שחוגג כעת 15 שנה ליציאתו, ניצב מארק רנטון ‏(יואן מקרגור, כנראה בתפקיד הכי מזוהה עמו עד היום‏), צעיר שמואס בחיי היומיום ומתמכר להרואין. "תבחר בחיים, תבחר עבודה, תבחר קריירה, תבחר משפחה, תבחר פאקינג טלוויזיה ענקית, תבחר מכונת כביסה, מכונית, קומפקט דיסק ופותחן קופסאות אלקטרוני... אני בוחר שלא לבחור בחיים: אני בוחר במשהו אחר. והסיבות? אין סיבות. מי צריך סיבות כשיש הרואין?", גורס רנטון במונולוג הפותח את הסרט שהפך להמנון של התקופה.

אבל ההרואין שיק לא התחיל עם "טריינספוטינג", אלא בכלל עם קייט מוס. ב-1993, כשהייתה בת 19, נבחרה מוס לככב בקמפיין של בית האופנה האמריקאי "קלווין קליין" לצד השחקן והדוגמן וינסנט גאלו. השניים הציגו מראה שדוף על סף החולני שהצליח לזעזע את תעשיית האופנה, שהייתה רגילה באותן שנים לדוגמניות בריאות ומחייכות כמו סינדי קרופורד, קלאודיה שיפר וקרלה ברוני. מאחורי הקמפיין עמדו הסטייליסטית מלאני וורד והצלם דוידה סורנטי, שמת ממנת יתר ב-1997, ארבע שנים לאחר שלחץ על הכפתור בתמונה שהזניקה את ההרואין שיק.

דוידה, אחיו הצעיר של הצלם מריו סורנטי - שהיה באותה תקופה בן הזוג של קייט מוס - לא רק התחיל את ההרואין שיק, אלא גם הכניס את התופעה למיינסטרים יחד עם צלמים כמו טרי ריצ'רדסון, יורגן טלר, קרייג מקדין, קורין דיי ודיוויד סימס, ששאבו את השראתם מהאסתטיקה של הבמאי לארי קלארק ושל הצלמת נאן גולדין. המטרה שלהם הייתה ברורה: ליצור עולם ריאליסטי, בלי פוטושופ ובלי הזוהר המזויף של שנות ה-80 - אנשים רגילים בסביבתם הטבעית.

בפועל, מושאי הצילום שלהם צולמו בסביבה טבעית כמו דירות מזוהמות או רחובות לונדון, אבל המראה שלהם היה מוקצן לכיוון השני: נערי ואנדרוגיני, כשלעיתים היה קשה להבחין בין הגברים והנשים, שחלקם לא היו דוגמנים אלא נערי רחוב. כולם היו רזים מדי, לעיתים על סף האנורקסיה, עם עור בהיר עד שקוף, עם עצמות בולטות, עיגולים שחורים מסביב לעיניים, שיער מדובלל ובגדים במראה מלוכלך ואורבני, בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם איך שמכורים להרואין נראים. הפקות אופנה מסוג זה הפכו למבוקשות במגזינים כמו i-D, אינטרוויו, Detour ,Surface ,The Face ובסופו של דבר הגיעו אפילו לאורים והתומים של עולם האופנה "ווג" ו-Elle.

בין הדוגמניות ניתן למצוא פרט לקייט מוס גם את שלום הארלו, גוויניבר ואן זינוס, השחקנית קלואי סביני שהגיעה לקמפיין של "מיו מיו" הישר מצילומי הסרט "קידס" של לארי קלארק, וכן ג'יימי קינג ואמי וואסון, שתיהן הפכו מכורות להרואין בעצמן. "אני לא חושבת שהן נראות כמו מכורות להרואין. מבחינתי, הן נראות כמו הילדות הצעירות שרואים עכשיו ברחוב. זה לא קשור לסמים, אלא לגישה", אמרה המעצבת דונטלה ורסאצ'ה בשיחה עם הניו יורק טיימס ב-1996, וטום פורד, אז המעצב של בית "גוצ'י", הוסיף: "אופנה תמיד תפסה את השיעמום כמשהו קוּל. המטרה היא להיראות כאילו ראית כבר הכול, עשית הכול, היית בכל מקום. זה מראה מאיים, והקטע של הסמים הוא המשך של זה".

"המראה הג'אנקי. דוגמניות רזות כמו מקלות אוזניים מפוזרות על עמודי המגזין. בין אם במודעה או בהפקת אופנה, הן כולן נראות אותו דבר: עיגולים שחורים מסביב לעיניים, שיער מדובלל, עור חסר חיים וגוף שלדי. הן נראות כאילו הן הולכות לאיבוד, כמו זומבים מהלכים" ‏(דניס דייבי, Hamilton Spector, 1997‏).
 
באחת הסצינות ב"טריינספוטינג", טוען מארק רנטון שהוויכוח על הרואין מתעלם מדבר אחד: ההנאה שהוא מעניק למשתמשים בו. בהתאם, כשבשנות ה-90 שאלו דוגמניות שהשתמשו בסמים מדוע הן עושות זאת, הן הסבירו שהסמים, לפעמים, תורמים להן לעבודה: קוקאין, למשל, הופך את העיניים לבהירות יותר מכיוון שהוא מפסיק את זרימת הדם לאזור, והרואין מעניק להן מבט סקסי ומעורפל, כאילו הרגע התעלפת והתעוררת.

אחת התמונות שמייצגות באופן בולט את התופעה הוא צילום של ג'יימי קינג, אז בת 14, שצילם דוידה סורנטי, שהיה בן זוגה באותה תקופה. קינג, רזה באופן חולני, יושבת ברגליים פשוקות ובגרבונים קרועים על ספה מרוטה ובידה סיגריה. על הקירות סביבה תלויים פוסטרים של מוזיקאים שמתו כתוצאה מסמים כמו קורט קוביין, סיד וישס וג'רי גרסיה. העובדה שסורנטי וקינג היו באמת מכורים להרואין הובילה רבים להאמין שהאסתטיקה של ההרואין שיק מעודדת צעירים להשתמש בסמים.

 
"הם היו מאוהבים, אבל זה היה חולני כי שניהם היו מכורים להרואין", נזכרה פרנצ'סקה, אמו של סורנטי, לאחר מותו. "כשג'יימי יצאה מהגמילה היא נראתה נפלא, אבל היא הייתה קרועה לחתיכות. היא אהבה את דוידה מאוד, ובגיל 19 נאלצה להתמודד עם העובדה שהייתה מכורה להרואין ארבע שנים ושהחבר שלה מת. מי שגרם לה להתמכר היה העוזר צלם, אנחנו המבוגרים חשפנו אותה לכך וגרמנו לזה".

אבל למרות ההאשמות, על פי סקרים שנערכו בבריטניה, התברר שתעשיית האופנה וסרטים כמו "טריינספוטינג", "ספרות זולה" ו"יומן נעורים", לא בהכרח גררו צעירים להשתמש בסמים, ורק 0.1 אחוז מבני 19 עד 28 הודו שהם מכורים להרואין. מובן שזה לא הפריע לארגונים שונים לצאת נגד התופעה, והסקנדל הגיע אפילו לנשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שהתייחס לתופעה בעקבות מותו של סורנטי.

"מספר מובילי דעה מתחום האופנה הודו שחלק מהדימויים שמוצגים בהפקות בשנים האחרונות הפכו את ההתמכרות להרואין למשהו זוהר, סקסי וקוּל", אמר הנשיא. "אבל עכשיו, כשחלק מהאנשים האלה מתחילים למות, אנחנו מבינים שזה לא נכון. לא צריך לעשות גלוריפיקציה של התמכרות כדי למכור בגדים, זה לא יצירתי, אלא הרסני. זה לא יפה, אלא מכוער, וזה לא קשור לאמנות, אלא לחיים ומוות".

"צלמים יודעים היום שתמונות בסגנון ההרואין שיק זה כבר מחוץ לאופנה", הסביר הצלם מייקל וויליאמס בשיחה עם ה"ניו יורק טיימס" לאחר מותו של חברו סורנטי. "ב-i-D, אחד מחלוצי ההרואין שיק, אמרו לי שהם כבר לא מחפשים תמונות מהסוג הזה, אלא רוצים צילומים בריאים וחיוביים".

ואכן, מסוף שנות ה-90, בערך במקביל להיעלמות הבריט-פופ, גם ההרואין שיק איבד מזוהרו. ב-1999 הכריזו בעולם האופנה על מגמה חדשה: "המראה הסקסי חוזר", נכתב בגדול על שער גיליון "ווג", שעליו הופיעה דוגמנית ברזילאית אלמונית בשם ג'יזל בונדשן, והחזירה לתעשייה את הזוהר, הבריאות והריחוק שאנחנו מכירים עד היום.

ולמרות זאת, גם בעידן שבו עולם האופנה מנסה להחזיר את המראה הבריא, עדיין אפשר למצוא שאריות של הלוק החולה, המסומם, המלוכלך. את הרטרו להרואין שיק הובילו המוזיקאים הבריטיים פיט דוהרטי ואיימי וויינהאוס, שכאמור, מתה בסוף השבוע האחרון בביתה בלונדון.

וויינהאוס, אגדה בחייה ובמותה, הייתה גם אייקון אופנתי עם סטייל שנע בין טראש להשפעות של שנות ה-50: תסרוקת מוגבהת, עיניים חתוליות, שמלות מיני צמודות וקצרות, נעלי בלרינה מזוהמות ומחשופים קיצוניים. דווקא בצילומים למגזינים ולהפקות אופנה היא השתדלה להציג מראה בריא יחסית, ואת המראה המסומם והידיים המחוררות היא השאירה לצלמי הפפראצי שתפסו אותה נופלת ברחוב, קורסת על הבמה או מעולפת באחד הברים בלונדון.

וויינהאוס, במידה רבה, הייתה עמוד ההרואין שיק שלפני המחנה. אולי לא הדוגמנית הטיפוסית, אבל בהחלט המכורה להרואין הטיפוסית, שהחזירה את תרבות הג'אנקיז למיינסטרים, והראתה לכולם למה גם היום, 15 שנה אחרי צאתו לאקרנים של "טריינספוטינג", אנחנו עדיין מתייחסים לסרט על חבורת מכורים להרואין כאל אחד מעמודי התווך של התרבות המודרנית.

סטיילינג: מעין גולדמן, ע' צילום: ניר אריאלי, ע' סטיילינג: נתלי יצחקוב, איפור ושיער: נירית הירשמן לנקום, דוגמנים: קריסטינה ל-mc2, תור ורדימון, פטיט מלר וסשה נוב.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...