ראשי » סגנון » ניו אייג' » עדשת רוח

עדשת רוח: מחאה מדוברת

למהפכה הזאת יש שתי שפות: האחת היא שפת הצעירים - שאמנם לא תמיד רהוטה, אבל אותנטית ואנושית, והשנייה היא שפת הדוברים, הפרשנים, הממשלה, המומחים - שפת הכלכלה והמספרים

נינו הרמן | 10/8/2011 12:13

תגיות: נינו הרמן, מחאת האוהלים, אור אקטע, רוטשילד, מהפכה, מחאה חברתית

המחאה חושפת עוד ועוד ילדים שבראייתם הפשוטה שוב ושוב שולחים אותנו להקשיב להם צילום: נינו הרמן

המהפכה המתרחשת כרגע ומעורבות הילדים בה החזירה אותי אחורה להתרחשות אחרת, שהתרחשה שבועות אחדים בלבד לפני רעידת האדמה המתחוללת בארצנו כעת.

בתחילת יולי הלכתי לבר מצוה של עומרי פורת בנטף, חגיגה פשוטה ויפה שהכינו הרבה בוגרים וילדים ביחד. היום, כשאני מביט בתמונות מהאירוע אני מבחין שה"סט אפ" שם נראה כמו שייך למחנה האוהלים בתל אביב שאז עוד טרם נולד; מגרש גדול פתוח בטבע שעליו כריות ומחצלות, וברוח הימים האלה - צנוע ומחובר לכיס וליכולות.

הערב ממשיך והנה עולה מולנו עלמה גוב, ילדה בת תשע, לבצע שיר שכתבה והלחינה ושמו "אסור להתלונן". היא מתחילה לשיר, והמילים כמו מעירות אותי להקשבה אחרת:

"החיים תלויים בשקט ושלווה,
אבל לא מבינים שיש דברים שמפילים את השגרה
העולם הזה דורש קצת שקט ומנוחה,
אבל בני האדם לא מפסיקים את ההמולה".

המילים שלה מותירות אותי המום. איזו סיטואציה, אני חושב ביני לבני - בלב מסיבת בר מצוה, ערב של יוצרים צעירים, עומדת ילדה בת תשע,

אמיצה ובוגרת ושרה מילים שכתבה:

"החיים האלה לא מתאימים לנו בכלל
עם טיפה מזל נוכל לשנות את הכל
שהחיים יהיו יותר טובים לשנינו".

שקט בקהל. המסר כל כך בהיר ונוקב ולא משאיר לי ספק בבהירותו. היא מדברת אלינו, דור ההורים. זהו שיר מצמרר על ראייתה את החיים הכל כך מורכבים שכולנו חווים, והיא מעיזה לשגר את מילותיו ישירות ללב ולאוזן שלרגע מתקשה לשמוע.

עלמה מסיימת ואני עדיין נסער בתוכי מההתרחשות הלא צפויה הזו בתוך מסיבת התבגרות של נער צעיר, שכמו היה לה תפקיד לעורר אותנו, להזכיר לכולנו משהו עמוק על אחריות. אפילו שם השיר, "אסור להתלונן", מרמז על כך שאפשר לשנות, שזה בידינו.

אני ניגש לעלמה והוריה ומבקש לקבל את המילים ואת רשותה ורשות הוריה לפרסמם. בחוויה שלי אי אפשר להשאיר את הסיפור הזה רק במרחבי החגיגה הזו.

הם שמחים. היא מבקשת לא להצטלם, אני מודה לעלמה על השירה ועל דבריה ומספר לה איך הם פוגשים אותי. יש לה עוד הרבה שירים, אומרת אמא שלה.

אני נסער בתוכי מההתרחשות הלא צפויה הזו בתוך מסיבת התבגרות של נער צעיר, שכמו היה לה תפקיד לעורר אותנו צילום: נינו הרמן

אל תקשיב למילים, תקשיב למנגינה

כמה שבועות אחר כך אני פוגש את אור אקטע, הילד בן ה-12, במאהל ברוטשילד. הוא מסביר מהום בעיניו צדק ושוויון חברתיים. אנחנו בשבוע הראשון למחאה. לפי גילו הצעיר אני מאמין שלא חווה בעצמו טעם מדינת רווחה מפותחת שיש בה כבוד לאדם באשר הוא.

מדהים לשמוע שוב חכמה של ילד שמביא ראיה פשוטה וחכמה מהלב. היו שאמרו שהוא "נעול על תורת סוציאליזם". באחד הטוקבקים נכתב כך: "מה זה לקחת מעשירים, איזו אידאולוגיה מופרכת".

שלושה שבועות אחרי אצל אברי גלעד ב"אחד מול מאה", יצא אקטע עם כמה עשרות אלפי שקלים שהרוויח בחכמה ובאומץ . אמר ועשה, הרוויח וחילק, תרם ללא היסוס.

עוד כשהייתי ילד אמא שלי תמיד אמרה לי, 'אל תקשיב למילים של אנשים, תקשיב למנגינה'. כמה היא צדקה. בדרכה החכמה סימנה לי נתיב להתחבר ללב שלי, ללב האנשים. ובאמת לאורך השנים לצד הקשבה למילים אני לומד לזהות יותר ויותר האם הדובר מולי מדבר מתוך הלב או מבחוץ. עבורי זה כל ההבדל.

לאורך השנים אני לומד לזהות יותר ויותר האם הדובר מולי מדבר מתוך הלב או מבחוץ צילום: נינו הרמן

בפייסבוק ראיתי השבוע את הפוסט הבא, שכתב ילד לאמו:

"אמא, תודה שלקחת אותי לראות את הצדק אתמול בכיכר אני בטוח שזה ישנה המון דברים. לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים שלא מכירים אחד את השני טועים נכון?".

"אני מאוד מקווה נועם", ענתה לו האם בתגובה.

"וגם אני חלק מזה", אמר וחזר לישון.

איזה עוצמה יש לילד הזה שמעז במין פשטות שכזאת לחבר אותנו ללב שלנו. זה מביא אותי למסקנה שהם מזהים כאן משהו עמוק ואמיתי, שזה צבעה של המהפכה הזו - אנשים צעירים הפועמים את ליבם. זה לא רק המילים, זה המקום שממנו הן באות. לא סתם משבוע לשבוע הכל רק הולך וגדל.

בערוצי החדשות שוב ושוב אני רואה את שתי השפות שמתקיימות במהפכה הזו ולא מתחברות; יש את שפת האנשים הצעירים המובילים את הרחוב באומץ לב ובפתיחות. השפה הזו לא תמיד מנוסחת ברהיטות, אך יש בהם אותנטיות וחיבור עמוק. במעגלי השיח יש מקום לכל אחד להגיד את דברו ומתוך השיח המשותף יתנסחו הדברים מאוחר יותר. מול זה יש את שפת הדוברים הממשלתיים, המראיינים והפרשנים שמדברים בשפה המוכרת.

שתי שפות שונות, בתדרים אנרגטיים שונים - האחת של המאהלים, שפה המבקשת לחזור לאנושיות, להביט בבני אדם בגובה העניים. אני חש שזו שפה שיש יותר אהבה בבסיסה מאשר פחד.

השנייה היא שפת הדוברים, הפרשנים, הממשלה, המומחים - שפת הכלכלה והמספרים. ניתוחים של שכל וידע ואינפורמציה וחתירה לפתרונות מהירים. אצל הצעירים יש חוסר אונים מול הלוחצים אותם להגיש נייר מסודר, רשימת דרישות, ובתוך חוסר האונים שלהם יש לב פועם ומורגש. זה הדופק של צעירים אלה.

בתווך נחשפים עוד ועוד ילדים שבראייתם הפשוטה שוב ושוב שולחים אותנו להקשיב להם, הם מזהים את עוצמת הימים האלה.

לבלוג של נינו הרמן