דיוקנו של המעצב כאמן צעיר: ראיון עם הלמוט לאנג
שש שנים אחרי שפרש מעולם האופנה, ושנה אחרי שארכיון העיצוב שלו עלה באש, המעצב האגדי הלמוט לאנג מרוצה מהחיים כאמן בפרוורי ניו יורק. את פריטי האופנה השרופים גרס והפך לפסלים, ואת המולת תצוגות האופנה המיר בבדידות של יצירה מהורהרת. ראיון בלעדי
אחרי מספר חודשים שבהם שוטט בין הפריטים שסיכמו את מפעל חייו ועלו באש, בניסיון לאתר את אלה שלא ניזוקו, החליט לאנג, בצעד שהדהים את מעריציו ואת התקשורת, להיפרד באופן סופי מהאופנה. הפעם הייתה הפרידה פיזית, כמעט ברוטלית. הוא דחס את הבגדים למתקן גריסה אדיר ממדים, שם נגרסו עד דק. בהמשך ערבב את השרידים עם שרף ופיגמנט, ויצר מהם - בעבודה ידנית - מאה פסלים, עמודים דקים שמגיעים מהרצפה ועד התקרה. 12 מהם מוצגים כעת בגלריה בניו יורק, והשאר יוצגו בשנה הקרובה בתערוכות שונות.
25 שנות עשייה הפכו באבחה לבליל של סיבים טבעיים וסינתטיים, מתכת, עור, פרווה ופלסטיק, שהתאחדו לכדי עמודים דקיקים בגובה של מעט יותר משני מטרים, מתפרשים על פני חלל הגלריה, ומלחימים בתוכם את שרידי הארכיון האלמותי למראה אורגני. לתערוכה, החמישית מאז שהתחיל לעסוק באמנות פלסטית, קרא לאנג Make It Hard - בתרגום חופשי - "תקשה את זה", כשהוא מתייחס להפיכה של הבגדים הרכים מטבעם לפסלים נוקשים. לשאלה האם יש בכותרת גם רמיזה ארוטית, משיב לאנג בחיוב. "יש כאן גם רמיזה לסקס. שם התערוכה הוא מה שאת חושבת. באופן מילולי, זו הטרנספורמציה מצורה רכה למוצקה".
ההשראה להשמדת הארכיון, מספר לאנג בראיון ל"סגנון", הגיעה מכוח עליון. "השריפה לא השמידה את הפריטים לחלוטין", הוא אומר. "במהלך המיון של מה שנשאר מהשריפה, התחלתי להסתקרן מהמחשבה להרוס אותם עד הסוף בעצמי, ולהשתמש בהם כחומר גולמי לאמנות שלי".
נשאר משהו מארכיון הלמוט לאנג?
"שום דבר. מלבד 6,000 הפריטים שהיו בארכיון, תרמנו בשנה שקדמה לשריפה חלק גדול ומשמעותי לאוספים של מוזיאונים ברחבי העולם, אבל את כל השאר גרסתי בלי ייסורי מצפון. במקום להמשיך ולבזבז זמן על העבר, רציתי להקדיש את כל הזמן שלי ליצור דבר חדש. זה היה סוג של קתרזיס בשבילי, שהוביל לאנרגיה מעניינת וחיובית".
השריפה היוותה את המעבר הפיזי שלך ממעצב אופנה לאמן. במה שונה עבודתו של האמן מזו של המעצב?
"מאז ומעולם עסקה העבודה שלי בלנוע קדימה. בדומה לאופנה, גם אמן צריך לעבוד קשה מאוד. צריך לדעת לזהות כשזה הופך למעניין, ולהיות מסוגל לשחרר כשהעבודה מעניינת מספיק
איזו עצה תיתן לאדם יצירתי ששוקל לעשות שינוי בחייו?
"אין ממש עצה מסוימת אחת שאני יכול לתת, מאחר שזאת החלטה מאוד אישית. דרוש אומץ רב לא לפחד משינוי; אבל אני, באופן אישי, מעולם לא פחדתי מזה".
לאנג, 55, נולד בווינה, ולמד מנהל עסקים במטרה להפוך לבנקאי. לדבריו, המהות הפשוטה והנקייה ליצירתו טמונה בילדותו. אחרי שהוריו התגרשו ואמו מתה, הוא אומץ על ידי סבו וסבתו, שגידלו אותו בכפר בהרי האלפים האוסטריים. העובדה שגדל בתנאים בסיסיים הובילה אותו לראות את היופי שבפשטות. "זאת הייתה סביבה יצירתית, אבל לא באופן המובן מאליו", הוא אומר. "סבא שלי היה מייצר נעליים בהזמנה אישית. לא היו לנו טלפון או טלוויזיה, ומאחר שהיינו ילדים, היינו חייבים למצוא דרך יצירתית להעביר את הזמן, אבל אף אחד מקרובי המשפחה שלי לא עסק בתחום יצירתי".
שנה אחרי, כשהיה בן 23, פתח את "בו בו לאנג", החנות הראשונה שלו בווינה. ב-1986 הציג קולקציה בינלאומית ראשונה בפריז, שנדהמה מהקו החדש שיצר - נקי, מודרני ומינימליסטי - מראה שלא דמה לדבר באופנה. באותה תקופה פריז הייתה עדיין מוקסמת מהקבוצה היפנית, בראשה "קום דה גרסון" ויוז'י יממוטו, שהציגה צלליות רחבות וניסיוניות, או ממעצבי קוטור דוגמת מונטנה, מוגלר וגוטייה, שעסקו בעושר נהנתני, נפח פומפוזי, עומס ועודף.
שנים מאוחר יותר אמרה עליו אנה ווינטור, עורכת "ווג": "הלמוט הגיע, וברגע הראשון אמרתי, רק רגע, מה זה? זו לא הרוח של אמצע שנות ה-80, שהייתה אז כולה סביב עושר ושפע. אבל מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-90, כשהכלכלה התמוטטה, והאופנה שיקפה את זה, הלמוט היה שם כדי לנצל את זה".
התצוגה הראשונה ההיא נחרתה בלבם של אנשי התעשייה, ובמידה רבה הגדירה את מה שהתרחש בה שנים אחר כך. נאמן לכוחה של הפשטות, הוביל לאנג אופנה חדשה, תמונת ראי הפוכה לפומפזיות של התקופה, ושיקף את הצורך העז להתנקות מטירוף היאפיות של שנות ה-80. חליפות שחורות ולבנות, צללית צרה, קולקציות הסקיני-דנים, שהיו אבן הדרך במושג "דיזיינר דנים", לצד שימוש בבדי היי־טק וטכנו שאיש לא העז לגעת בהם לפניו. לאנג הפך שם נרדף למהפכה העיצובית של תקופתו.
"להיות ראשון" הפך למושג יסוד במהות של לאנג, שיצר תקדימים רבים בעולם האופנה, והיטיב לחזות את התפתחותה של החברה והתרבות המערביים. אם בשנות ה-80 התקשה העולם לקבל את לאנג ואת הגישה המצומצמת שלו לעיצוב, ב-1992, בעקבות המשבר הכלכלי באירופה, הוא הפך ממהפכני ומשונה לדבר הנכון בזמן הנכון.
ב-1997 הוא העביר את הסטודיו לסוהו במנהטן. הוא היה המעצב הראשון שהעביר בית אופנה למדינה חדשה, ושנה מאוחר יותר היה המעצב הראשון שהבין את כוחו של האינטרנט, כששידר לראשונה בהיסטוריה את תצוגת האופנה שלו אונליין, וחילק לעורכי האופנה צילומים על גבי דיסקים. עונה מאוחר יותר הוא החליט להציג את הקולקציה שלו לפני שבוע האופנה בניו יורק, ואף הקדים את שבועות האופנה במילאנו ובפריז. מעצבי אופנה אמריקאים רבים הלכו בעקבותיו, הקדימו את התצוגות, וכך הפך שבוע האופנה בניו יורק לראשון בסבב.
הוא היה הראשון שפרסם מודעות אופנה במגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק", הבין את משמעות המושג שיווק ויראלי, ואת הצורך החדש בבגדי בייסיק איכותיים ואופנתיים. עם השנים הלך המותג וגדל. לאנג ייצר גם הלבשה תחתונה, ג'ינס, אקססוריז, נעליים ובשמים. חנויות דגל הקרויות על שמו נפתחו ושגשגו ברחבי העולם: טוקיו, פריז, מילאנו, הונג קונג ועוד, ונאמן למקורותיו - גם בווינה ובמינכן.
היית המעצב הראשון ששידר אי פעם את תצוגת האופנה שלו אונליין, כבר ב-1998, אתה עדיין מתעניין במדיה החדשה?
"כמובן. זה הפך לחלק מהותי מהחברה שלנו, ואיך שאנחנו מתקשרים, וגם היום אני משתמש במדיה הזו לעיתים קרובות כדי לתקשר את העבודה שלי כאמן".
למרות ההצלחה האדירה שלו, נדמה שלאנג מעולם לא הרגיש בנוח בעולם האופנה. הוא נעדר מאירועים, מיעט להתראיין ולהיחשף בציבור, ואף נעדר מטקס הענקת פרסי האופנה האמריקאי ב-2000, שבו היה מועמד בשלוש הקטגוריות המרכזיות וזכה בפרס מעצב בגדי הגברים של השנה. לדבריו, מעולם לא התעניין באירוע שבו הוא מרכז תשומת הלב.
ב-1999 רכשה קבוצת "פראדה" האיטלקית 51 אחוז מהמותג, במהלך אסטרטגי שבמסגרתו רכשה גם את בית האופנה הגרמני של ז'יל סנדר. רכישת המותג הביאה לסופה של הקריירה של לאנג בעולם האופנה. ניהול המותג נתקל בהחלטות תמוהות, כמו ביטול הזיכיונות למכירת קו הג'ינס המצליח, ולאנג מצא עצמו מתמודד עם דרישות מסחריות שאיתן התקשה להשלים. ב-2004 החליט לפרוש ולמכור את 49 האחוז שנותרו לו, וכעבור שנה הודיע על פרישה מוחלטת מעולם האופנה. "הרגשתי שאני הופך לקורבן של ההצלחה שלי, ושאני מורחק ממה שעבדתי כל כך קשה להשיג", אמר אז. "הייתי מוכן לאתגר הבא, באופן חלקי מפני שהאופנה הפכה להיות כל כך צפויה".
עזיבתו של לאנג את האופנה הכתה את התעשייה ואת המבקרים בהלם. לאנג סירב לשוב לאחור, וחיפש דרך חדשה. הוא עבר לגור עם בן זוגו בבית כפרי בלונג איילנד. הסביבה הכפרית, המוכרת לו מילדותו, אפשרה לו להתנתק מקצב החיים שהורגל אליו ולהתמסר ליצירה האמנותית. החיבור לאמנות לא היה זר ללאנג, שבין חבריו הקרובים נמנים האמנית ג'ני הולצר ולואיז בורז'ואה, שהלכה לעולמה לפני כשנה. "מאז ומעולם התעניינתי באמנות, וניסיתי לעבוד באופנה עם יושרה של אמן, כשזה התאים", הוא אומר. "בנוסף היו לי, ועדיין יש, הרבה מאוד חברים אמנים. זה משהו שתמיד עניין אותי".
האם כאמן אתה מתייחס לחומר באופן שונה?
"חומרים היו, כמעט תמיד, נקודת התחלה מבחינתי. כאמן אני יכול לעסוק בכל חומר שעולה על דעתי, מה שלא יכולתי לעשות כמעצב אופנה".
אחרי שש שנות הפסדים, המותג "הלמוט לאנג" נמכר בשנית ב-2006 וכל החנויות נסגרו. מאז עזיבתו של לאנג קשה לומר שהגיעו מבית האופנה בשורות של ממש, ומדי עונה נדמה שמנסים לשחזר בו ללא הצלחה את ימי התהילה של המעצב האיקוני. לאנג מתעקש שהפרישה שלו סופית. "אני עוקב אחרי אופנה באופן כללי על בסיס יומיומי, כמו שאני עושה עם חדשות, או עם כל דבר אחר שמהווה תרומה לנוף התרבותי שלנו", הוא אומר. "כשפרשתי מעולם האופנה ב-2005, זה היה סופי מבחינתי. היום אני מרגיש בר מזל שאני יכול לעסוק באמנות, ולתרום בדרך שלי לנוף התרבותי, כמו שעשיתי לפני כן, עם אופנה".
לאחרונה קיבלת הצעה להחליף את גוטייה ב"הרמס". מפתיע אותך שעולם האופנה עדיין לא איבד תקווה שתחזור אליו?
"אני בעיקר מלא ענווה וכבוד לגבי זה. זו הייתה ללא ספק תקופה מרגשת בחיי. קיבלתי לא מעט הצעות לשיתופי פעולה אמנותיים עם בתי אופנה, וקרוב לוודאי שגם אעשה זאת, אבל אני עדיין לא יכול לחשוף פרטים לגבי זה".
אתה עדיין שם לב למה אתה לובש ביומיום?
"כמעצב, אף פעם לא רציתי להתלבש באופן מסוים. רוב הזמן הייתי בג'ינס, טי שירט וסריגים, ואני עדיין מתלבש אותו דבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם