אשת העולם: שיחה עם לאה פרץ-רקנטי
לאה פרץ-רקנטי, ,61 ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, מרצה לתולדות האמנות והעיצוב, לשעבר נספחת התרבות של ישראל בקולומביה. נשואה בשנית, אם וסבתא, מתגוררת בתל-אביב
עוד משתלבים בחלל האפלולי והצונן גם פסל גדול ישוב בשיכול רגליים מהמזרח, תיבת אוצרות עתיקה וכבדה, שבה מאופסנים משחקי הנכדים, כלי כסף מרשים לפירות מבית סבה וסבתה, מייסדי זכרון יעקב, אהיל כתום מהודו מעל שולחן האוכל הארוך, וכורסאות מצוירות מבוגוטה, שבה שימש בעלה, יאיר רקנטי, שגריר. כיאה למעמדה הבכיר של בעלת הבית בעולם האופנה, ארון הבגדים שלה מייצג לגמרי, אבל גם מפתיע. משלל המציאות אנחנו בוחרות שמלת סאטן סגולה ושמלת תחרה שחורה וג'ינס וחולצה מנצנצת.
הבית שגדלתי בו: "נולדתי בזכרון יעקב למשפחת קרניאל, משפחה חקלאית שהייתה ממייסדי היישוב. אבי היה חקלאי אוהב אדמה, בוגר האוניברסיטה האמריקאית בביירות, טועם יינות, ולתקופה גם מנכ"ל 'כרמל מזרחי.' על אדמותינו גדלו גפנים, משמשים, שזיפים, מלונים ואבטיחים. ביתנו היה מוקף עצי פרי מכל סוג והשקיף אל מטעי עצי זית, לקיבוץ מעין צבי ולים.
הילדות בטבע פיתחה בי אהבה לטבע ורגישות לחלקי היום ולעונות השנה. ילדות של שוטטות בשדות, של משחקים בחצר ברגליים יחפות, של ארוחת ארבע של פרוסת לחם טבולה בשמן זית וזעתר. הגבינות והחמאה הופקו מהפרות שלנו, והביצים מהתרנגולות בחצר. חיינו כמו בפרובנס בלי לדעת את זה. בקיץ היינו אוכלים ארוחות ערב בים, ובחורף יושבים סביב התנור כשכל אחד קורא ספר, לא הייתה אז טלוויזיה. הייתי אחות אמצעית לאח בכור ולאחות קטנה. אני חושבת שהחוויה להיות אמצעית דחפה אותי להצליח, למצוא את המקום שלי בעולם. החיים במקום קטן דחפו אותי לצאת ולחוות את העולם, להתעניין בתרבויות אחרות, ביבשות אחרות, באופן אינטנסיבי".
זיכרון ילדות משמעותי: "בגיל חמש חליתי בשיתוק ילדים. אני זוכרת שישבתי על מדרגות הבית מול החצר והתחלתי לרעוד. הכניסו אותי הביתה ושכבתי במיטה משותקת עד צוואר במשך שלושה חודשים. כשיצאתי מזה, זה פשוט עבר, בלי להשאיר סימנים. יצאתי בלי פגע.
הנערה שהייתי: "סקרנית, תולעת ספרים, שחקנית בתיאטרון נוער".
מרד נעורים: "בזכרון יעקב של שנות ה,60- המושג מרד נעורים לא היה מוכר או אפשרי. התחתנתי מאוד צעירה. מיד אחרי הבגרות התגייסתי, ובצבא הכרתי את בעלי הראשון. בגיל 23 כבר הייתי אמא. בכל האירועים האלה לא היה מרווח למרד נעורים".
הרגע שבו אמרתי לעצמי שאני כבר לא נערה אלא אשה: "כשבסופר של בית הכרם, אחת הקופאיות קראה לי 'גברת'. זה היה ה'ריאליטי צ'ק' הראשון. מתישהו בגיל 30".
מה האשה שאני היום הייתה אומרת לנערה שהייתי: "אני לא מתגעגעת באופיי, ולא נוסטלגית. בשיחות עם כל חברותי, אף אחת לא רוצה לחזור להיות נערה. גם לא עם הניסיון של היום. בהסתכלות אחורה, אנחנו מבינות שקשה להיות נערה. יש דיסוננס בין חן הנעורים לעולם הפנימי חסר הביטחון והמתלבט. אף אחד לא רוצה לחזור לשם. טוב לי איפה שאני נמצאת".
מה הנערה שהייתי הייתה אומרת לאשה שאני היום: "עשיתי דרך כל כך ארוכה, שהנערה הזאת כל כך רחוקה ממני. בקושי יש לי דיאלוג איתה. אני לא יודעת מה היא הייתה אומרת לי. החיים נורא מעניינים. המקום שאני נמצאת בו היום - לא דמיינתי שאהיה בתחום הזה. היה ברור לי שאעסוק דווקא באמנות. אחותי הייתה דווקא זאת שלמדה אופנה. הגעתי לתחום באמצע שנות ה40- של חיי. זה היה טוויסט מפתיע".
הדבר הראשון שאני עושה כשאני קמה בבוקר: "מכניסה הביתה את ארבעת העיתונים".
שותה בבוקר: "קפה קולומביאני שאנחנו דואגים שיביאו לנו במיוחד מקולומביה".
גורם לי להרגיש נשית: "בגדים עם בטנה ממשי. בלימודי אופנה אנחנו מדברים על כמה שהדיאלוג שמתנהל בין המשתמש לבגד חשוב, ועל כך שגם כשהוא סמוי מעין הוא יכול להיות מופלא".
נותן לי השראה: "פרח יפה, יוצרים ויצירות, נופים, תיאטרון, מחול, אופרה, אמנות, ספרות".
דוחה אותי: "גסות רוח, אלימות, חדירה לפרטיות".
המילה האהובה עלי: "הזוי".
המילה השנואה עלי: '"כאילו', 'כמו שאומרים,' בלבול בין זכר ונקבה".
יופי: "מרכך את הצער והקושי של החיים".
פחד: "שמשהו ישתבש".
אהבה: "אהבה זה כמו שמש. בלי השמש הזאת, ניבול. הרגש שמאיר את חיינו. שמזין אותנו ומזין אחרים. יאיר, בן זוגי, ומי שמכיר, יודע במה מדובר. הילדים - מרב, נמרוד ועמרי, הנכדים ניצן, הילי וגור, אחותי רינה ויואל בעלה".
פרק ב:' "בא ממקום יותר בוגר. עם ניסיון רב מה לעשות ומה לא לעשות. היה ברור לי שתהיה עוד אהבה בחיי אחרי שהתגרשתי. כי אחרת אדם יכול להישאר בנישואים לא מספקים ולמשוך את חייו ככה".
זוגיות: "לא הייתה מטרה מסומנת להתחתן פעם נוספת. אבל זה קרה בדרך וזה מצוין".
להיות אמא: "הקשר שלי עם הילדים שלי זה הדבר הכי עמוק, הכי מספק, הכי מרגש בחיים".
העצה הכי טובה שקיבלתי מאמא: "את העצה הכי טובה קיבלתי מאבא - לא להחליט החלטות משמעותיות בחיים בתקופות של עצב וכעס".
העצה הכי טובה שארצה להעביר לילדי: "הכל בידינו ובכוחנו לעצב את חיינו. המאמץ שווה את התחושה שאתה שולט על גורלך".
קריירה: "עבור כל אשה, כמו שזה כל כך ברור עבור גברים, זה אחד המרכיבים החשובים בחיים. היא נותנת אפשרות ביטוי ליכולות, ומצד שני תורמת באופן יוצא מן הכלל לדיאלוג עם העולם, לתרומה חברתית. אני לא רואה את חיי בלי הקריירה שעשיתי ושעוד אעשה".
אופנה: "המבט שלי הוא כפול - סוג של ביטוי יצירתי מקורי, אבל מצד שני סוג של מענה על צרכים. השתקפות של רוח תקופה. בדיוק כמו שאמנות משקפת את רוח התקופה".
פשע האופנה הנורא ביותר שביצעתי: "המיני הקצר ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אי שם בתחילת שנות ה- 70- היינו עדריים באותה תקופה. זה מה שהיה. למזלנו זה הפסיק כשנכנס המקסי לאופנה. כשאני מסתכלת אחורה לפעמים על תמונות באלבום, אני אומרת לעצמי: מה גרם לנו ללבוש כל כך קצר?".
חוסר טעם: "המאמץ הגדול של נשים בוגרות להיראות צעירות, שגורם להן ללבוש מידה אחת לפחות קטנה מדי, צרה מדי, חשופה מדי. הבלונד, הפסים, המשקפיים המוזהבים".
קורבנות אופנה: "להיות מעודכנים על פי צו האופנה, זה חלק מהתרבות המערבית. אם יש סוג אחד של כוסות שאפשר לשתות מהן מים, אז למה צריך כל כך הרבה סוגים אחרים? ולהחליף ספה? ומכונית? ויש מספיק נעליים לנעול עד סוף החיים אז למה לקנות עוד? כי זה צורך נפשי ולא פרקטי. ויותר קל לקנות בגדים חדשים מאשר מכונית".
הכי אוהבת ללבוש: "שחור".
עיר אהובה בעולם: "ארבע ערים - פריז, בגלל שיש בה הרמוניה בין עבר והווה, בין אדריכלות מימי הביניים למבני היי-טק. אני אוהבת את בתי הקפה, את המוזיאונים, ואת זה שיש לעיר הזאת מידות בקנה מידה אנושי ונעים לטייל בה ברגל. ניו יורק, כי זאת עיר מהממת ומתסכלת. כל החלטה לראות דבר אחד היא ויתור על עשרות דברים אחרים. יש בה אנרגיות ושפע שאי אפשר למצות לעולם. בוגוטה, בגלל הניגודים, בין עושר לעוני, בין יופי לכיעור. יש בה משהו מתל-אביב. מקום שחיים בו על הקצה עם פעילות תרבותית בלתי צפויה בהיקפה ומסעדות מצוינות. מקסיקו סיטי, בגלל העושר התרבותי שלא ייאמן, בגלל השווקים היפים והמעניינים בעולם".
הכי אוהבת לאכול: "סיני, איטלקי, עגבניות שרי, גבינות לבנות, פרושוטו, תאנים, צלעות כבש".
הכי אוהבת לבשל: "אנטיפסטי, פסטות".
שומרת על עצמי: "לא נחשפת לשמש, לא מעשנת, מתאמנת שלוש פעמים בשבוע עם המאמן הפרטי שלי, משתדלת לעלות במדרגות ולא במעלית".
אוהבת לאסוף: "תכשיטים ויצירות של אמנות קתולית".
אוהבת לזרוק: "כל מה שמיותר".
פריט הריהוט האהוב עלי בבית: "כורסאות מהמאה ה18- בהדפס שחור-לבן שנרכשו בבוגוטה".
יצירת האמנות האחרונה שריגשה אותי: '"דינר טייבל,' של ג'ודי שיקאגו במוזיאון ברוקלין. אחרי שנים של היכרות מתמונות, השנה ראיתי את היצירה המרשימה הזאת".
הדבר האחרון שרכשתי לעצמי: "צמיד וינטג' בהודו".
הדבר הכי יקר שרכשתי בצדק: "מעיל של יוז'י יממוטו".
הדבר הכי יקר שרכשתי שלא בצדק: "רבים מדי".
רגע של נחת: "כל רגע עם ילדי ועם נכדי".
הישג: "בקולומביה למדתי ספרדית, והצלחתי לקרוא את מארקס בשפת המקור, וגם להבין את כל השירים של הזמרת האהובה עלי, אומרה פורטנדו מבואנה ויסטה קלאב".
מטרות לכבוש: "מאחר שהחיים שלי הם רצף של התרחשויות בלתי צפויות, אני משאירה גם את העתיד להתרחשויות בלתי צפויות".
מילה טובה למישהו: "לכל סטודנט ברגע משבר - צריך לנשום עמוק ולהתעשת ולהמשיך הלאה. כמו השיר הברזילאי שאומר 'תרים את הסנטר, תנער את האבק, וקדימה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם