"היה לי חזון, לא יכולתי להמשיך אותו": דניה הלר עוזבת את הארץ
אחרי 11 שנה בישראל, דניה הלר, האישה שמאחרי המותג The Hellers, עוזבת את התעשיה בארץ ויוצאת לדרך חדשה בחו"ל. "עולם האופנה הוא עסק משוגע, אבל למעצב צעיר בארץ כמעט ואין סיכוי לשרוד", היא מספרת בראיון
הלר, בת להורים ישראלים שנולדה וגדלה בלוס אנג'לס, הגיעה לישראל לבדה בגיל 23 במסגרת פרויקט תגלית, התאהבה בארץ והחליטה להשאר. "הייתי קצת מרדנית, ובעיקר חשבתי שזו הרפתקה מדהימה", היא מספרת. "ההורים שלי ירדו מהארץ, ובמקום מסוים אולי ניסיתי לפצות על רגשות האשמה שלהם כשהם עזבו". כעת, 11 שנה אחרי, היא מבינה שאת החלום על מותג האופנה הישראלי שלה לא תוכל להמשיך.
איך הגעת להחלטה לעזוב?
"הבנתי את זה כבר לפני שנה. בישראל היה חורף מאוד בעייתי לאופנה. הוא התחיל מאוחר מאוד, והסיילים בארץ התחילו כבר בדצמבר. בינואר היה שוב חם, ומוצרי החורף לא נמכרו, אפילו בסיילים. במקביל, אני ואחי יורם, שחי בלוס אנג'לס, הבנו שאני צריכה לשנות את העסק ולהפוך אותו לעצמאי יותר. הקמנו אתר אונליין ופתחנו שוארום בלוס אנג'לס והתחלנו למכור בחו"ל. בדיעבד הבנתי שזה מה שהציל את המותג. עולם האופנה הוא עסק משוגע, אבל למעצב צעיר בארץ כמעט ואין סיכוי לשרוד. כשהתחלתי היה לי חזון, שלא יכולתי להמשיך אותו".
- המעצבים הצעירים יוצאים למחות
- רוס אובטה סוגרות את המותג
- ממי עוד נאלצנו להיפרד לאחרונה?
בתקופה האחרונה, מספר מותגים ובתי אופנה בארץ נאלצו לסגור את העסק, האחרונות שבהן הן האחיות צוקר מ"רוס אובטה". "אני מאמינה ביצירה מקומית", היא מסבירה. "אבל מעצב צעיר בישראל צריך להתמודד בעיקר עם חוסר. זה מתחיל מדבר פשוט - הטקסטיל. רוב אנשי הטקסטיל בארץ לא מבינים טרנדים ואופנה, אין מבחר ואת מגלה שאת בבעיה. את רוצה לתפור באדום וטורקיז ומוצאת רק מנטה ואפור. ואם כבר מצאת, כשתרצי לייצר שוב לא תמצאי את הבד בו השתמשת או שתמצאי אותו אצל כל המעצבים האחרים בעיר.
"אחרי שמצאת
אז למה לא לייצר בחו"ל?
"זה לא אפשרי למעצבים צעירים. כמויות המינימום שדורשים בסין או בהודו לא מתקרבות להיקף הייצור שאני יכולה להרשות לעצמי".
איך התמודדת עם הבעיתיות של הקונסיגנציה?
"זה מתאים יותר לעסק מתחיל. זו דרך להיכנס לחנויות וללמוד את הדברים אבל אחרי כמה זמן את מבינה שזה כמו רעל למותג. אני מוכרת היום ב-14 חנויות בארץ בשיטה הזו, ואחרי שאעזוב לא אוכל למכור כאן יותר, כי אני לא יכולה לעבוד יותר בקונסיגנציה.
"בחו"ל מזמינים מראש כמויות, ומשלמים 30 או 50 אחוז מראש ואת השאר עם אספקת הסחורה, בעוד שכאן, את צריכה להבין לבד כמה כמויות ליצר. זה כמו להיות מגדת עתידות. את מה שלא נמכר את מקבלת בחזרה ונתקעת עם סטוק. הכי קריטי הוא שאת משלמת הכל מראש בעצמך לספקים - לבדים, למתפרות לגזרנים: הכל עלייך ואין דחייה בתשלום, אבל את מקבלת מהחנויות את התשלום על המכירות בשוטף 30 ולפעמים יותר.
"בקונסיגנציה אין מחויבות או שותפות בין המעצב לחנות. הם יכולים לבקש ממך למשל לייצר שוב דגם מסוים, ואז כשזה מגיע הם אומרים: 'אה לא צריך בעצם', או שזה נכנס לסייל ואת פשוט מגלגלת מים. את עובדת קשה נורא ולא מרוויחה. בנוסף, אחרי שהדגם מגיע לחנות הוא נמכר כמעט פי שלוש. גופייה הכי פשוטה, שאני לא מרוויחה עליה אפילו שקל, אלא מייצרת רק כדי שתהיה מתחת לשמלה, הופכת ל- 290 שקל בחנות. אז גם אם את מחליטה לא להרוויח את יוצאת יקרנית, בטח מול המותגים הגדולים. המערכת הזו כל כך בעייתית שהיא לא מאפשרת ליוצרים מקומיים לעבוד.
איך את מרגישה עם העזיבה?
"אני עצובה. מאוד. אני כל כך אוהבת לעבוד כאן, את האנשים שאני עובדת איתם. מהתופרת ועד המעצבת הגרפית. אבל אני מרגישה שאני חייבת, שזה עכשיו או לעולם לא. להישאר כאן עלול לעלות לי בסגירת המותג".
את חושבת שתחזרי לישראל?
"אחרי 11 שנה, החיים שלי, החברים שלי, העולם שלי כאן. התפתחתי וגדלתי כאן. אני לא האדם שהייתי כשהגעתי, ואני אופטימית שאחזור, אבל כרגע, מבחינה מקצועית, החיים שלי לצערי, לא יכולים להמשיך כאן".
לקראת ראש השנה תערוך הלר מכירה סופית בארץ, מומלץ לעקוב בעמוד הפייסבוק של The Hellers.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם