בגוף אני מבינה: ההיסטוריה של המחטב
הוא מדגיש את החזה, מחטב את המותניים ויוצר צללית מושלמת לפי אידיאל היופי המשתנה. לרגל חגיגות 125 שנה לחברת ההלבשה התחתונה "טריומף", יצאנו למסע בעקבות המחוך הנשי
ב-1998 חיפשה שרה בלייקלי, אשת מכירות של מכונות פקסימיליה וסטנדאפיסטית בחצי משרה, תשובה לדילמה פשוטה: איך ללבוש מכנסיים לבנים בלי שי בלטומתחתיהם תפרי התחתונים שלבשה. הפתרון: היא גזרה את כפות הרגליים מזוג גרבונים ישן ולבשה אותם מתחת למכנסיים. גאה בהמצאתה, היא החליטה להקים חברה שתסייע לנשים למצוא פתרונות דומים, ועם 5,000 דולר בלבד הקימה את Spanx. אחד ממוצרי הדגל של החברה הוא ה-Power Panties, תחתוני מחטב דקיקים שעולים כמעט עד החזה ויורדים עד אמצע הירך, שהפכו ללהיט ונמכרו בלמעלה משישה מיליון יחידות מאז יצאו לשוק ב-2002.
"ספאנקס" הפכה להיסטריה אמריקאית, לא מעט בזכות תמיכתה האדירה של אופרה ווינפרי, שגילתה לקהל הרחב את קסמו של המחטב החדש שמצר היקפים בן רגע. אומנם המחטבים היו בשוק האופנה עוד הרבה לפני כן, אך עד הצטרפותה של בלייקלי לתעשייה הם יוצרו לרוב מחומרים עבים ולא נוחים ויועדו בעיקר לנשים מבוגרות. כיום, לא מעט ידועניות, גם כאלה שנראות כאילו אין גרם מיותר לגופן, אינן מתביישות להודות שמתחת לשמלת הערב הן לובשות "ספאנקס". " זה פשוט מחליק את הכול", סיפרה הכוכבנית קים קרדשיאן. "זה הדבר היחיד שמעלים לי את כל הבליטות והגבשושיות", הוסיפה השחקנית הדקיקה ג' סיקה אלבה, והשחקנית סיינה מילר, שמידתה 34, אמרה עליהם בגאווה: "זה משאיר הכול חבוי ומעוך בדיוק כמו שצריך".
במילים אחרות, בלייקלי החזירה לחיים גרסה מודרנית, נוחה ופשוטה של אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של האופנה - המחוך.
עוד מתחילת דרכו, נוצר המחוך כדי להתאים לאידיאל היופי הנשי המשתנה. בימים שקדמו לריטוש הפוטושופ, הוא סייע לשנות את צורת הגוף באופן קיצוני בהתאם להכתבה האופנתית, ובכל מחיר. ואכן, מחיר ה"פיסול" האנושי היה גבוה מאוד עבור נשים: במרבית המקרים יצר המחוך הנוקשה, העשוי בד ועצמות, נזקים בלתי הפיכים לגוף, עיוות איברים פנימיים, מנע מהנשים לנשום כראוי וכמובן להתנועע בחופשיות, מאחר שכל פעולה פיזית הייתה בלתי אפשרית. הקושי לנשום בתוך המחוך גרם להתעלפויות שחיזקו את הקשר הסטריאוטיפי שבין נשיות לשבריריות וחולשה.
בנוסף, לבישת המחוך, יחד עם שאר סממנים ראוותניים כגון נעלי עקב, שמלות קרינולינה וכובעים גדולים, נועדו להציג לראווה את עושרו של הבעל שיכול לתמוך באשתו המקושטת והחלשה שאינה צריכה לעבוד, ושמשרתות רוכסות עבורה את המחוך מדי בוקר ומסייעות לה להוריד אותו מדי ערב.
עוד לפני שקיבל את הצורה המוכרת לנו, היה המחוך, שהופיע לראשונה במאה ה-14, מעין טוניקת פשתן שנטבלה בדבק והפכה נוקשה, ולאחר מכן הודקה אל הגוף בחוזקה באמצעות שרוכים. הדגם, שזכה
בימי הנרי השמיני הכתיבה אופנת החצר חזה קטן ושטוח. אל המחוך נוסף סד עץ קדמי שדחס את החזה והשטיח אותו, ובנוסף הושחלו בתוכו עצמות לווייתן גמישות שסייעו ליצור את הצורה הנוקשה. החזה השטוח היה כמו כר להניח עליו לראווה תכשיטים יוקרתיים, לרוב עשויים פנינים, והישבן הובלט באמצעות כרית.
לקראת סוף המאה ה-16, המחוך שמר על מראה צר, אך הפך מחודד יותר בחלקו התחתון. הנשים נהגו לשאת איתן שרשרת Pomander, עשויה זהב ואבנים טובות שבקצה שלה עיגול זהב שהכיל מלח הרחה, שעזר להן להתאושש אחרי שהתעלפו.
בתקופת לואי ה-14 לבוש הנשים הפך קלאסי יותר, צעיר למראה ופחות מוגזם, וכתוצאה מכך הן זכו להקלה זמנית מהכלוב האנושי. המחשוף באותן שנים נפתח אל הצדדים בצורת סירה, ומעליו הותקנו צווארון תחרה או סרט שחשפו את החזה, שנדחס כלפי מעלה באמצעות מחוך עדין ליצירת מראה מתקתק וילדותי. נדמה שהנשים האופטימיות, שנשמו לרווחה לרגע, רק שאפו מעט אוויר לקראת השלב הבא והקיצוני ביותר.
תפקידו של המחוך הפך מוקצן במיוחד בתקופת הרוקוקו. המראה השולט היה צללית שעון החול או "מותן הצרעה", שנועדה להצר את המותניים ככל האפשר כדי למקד את תשומת הלב באזור הירכיים והחזה. בתקופה זו, היה המחוך כלי מובהק ליצירת מיניות, וכתוצאה מכך החל למשוך גם תשומת לב שלילית והפך סמל להפקרות ופריצות בקרב האריסטוקרטיה הצרפתית.
הלחץ שיצר המחוך על הסרעפת הקשה על הנשים לנשום, ונשימתן הקצרה גרמה לחזה המובלט לעלות ולרדת בקצב מהיר שמשך אליו את תשומת הלב הגברית. באותן שנים סבלו הנשים מבעיות בריאות רבות, החל מהתקמרות עמוד השדרה, צלעות סדוקות ואיברים פנימיים שזזו ממקומם, ועד הפלות ומוות בלידה, אפילפסיה וגיבנת.
מכיוון שגופן של הנשים כבר התרגל לייסורי המחוך, הן אימצו בקלות גם את צללית ה-S של המאה ה-19, שהושגה גם היא על ידי הפעלת כוח פיזי רב של המחוך על הגוף. בהתאם, שינה המחוך את יציבת הגוף כולה, כשהוא דוחף קדימה את החזה, מבליט את הישבן כלפי חוץ ומקער את הגב בחוזקה. ב-1886 נוסדה חברת ההלבשה התחתונה "טריומף", שמוכרת לנו עד היום, וחוגגת כעת 125 שנה.
"הטרנד הצרפתי האופנתי Sans-Ventre (בטן שטוחה בצרפתית) היה ההשפעה העיקרית על המחוכים של אותה תקופה", מספר מנכ"ל "טריומף ישראל" עופר נוינר. "כל מה שהפריע לצורת ה-S של החיטוב הנשי נעלם, ואיתו הרכיסה המסורבלת של המחוך הישן. הדגמים החדשים עוצבו והופקו במטרה להדגיש את החזה, לחטב את המותניים ואת הירכיים וליצור סילואט מושלם לפי אידיאל היופי ששלט באימפריה הגרמנית ובכל אירופה".
אבל לא רק נשים לבשו מחוכים במאה ה-19. גם הדנדי, הגבר החדש והמטופח, נהג ללבוש מחוך שהושחלו בו עצמות כדי להשיג את הגזרה המושלמת. מטרתו של המחוך הגברי, כפי שאימץ אותו למשל אושיית האופנה בו ברומל, לא נועד להדגיש את המותניים, אלא דווקא לכוון את תשומת הלב אל החזה הגברי הרחב.
המהפכה שהנהיג המעצב הצרפתי פול פוארה בתחילת שנות ה-20 בישרה על תחילתו של שינוי אמיתי, שעמד לשחרר את הנשים מהמחוך למשך קרוב ל-30 שנה . אחרי כמעט מאה שנה שבהן האופנה התעלמה לחלוטין מצורכי האישה, פוארה פתח צוהר לשינויים ולחשיבה חדשה על אופנת נשים, שאפשרו תנועה חופשית יותר והתחשבו בגופן ובנפשן. אך למרות שהכריז על מותו של המחוך, פוארה לא ביטל אותו לחלוטין, אלא יצר לו גרסה נוחה ופשוטה יותר, ובצללית שהדגישה את פלג הגוף התחתון ולא את החזה והישבן כבעבר.
בתקופת שתי מלחמות העולם, הלך ונעלם המחוך מן המלתחה הנשית היומיומית. הנשים יצאו לעבודה במפעלים והבגדים הפכו פרקטיים ונוחים יותר ככל שהשתפר מעמדן החברתי. "בזמן מלחמת העולם הראשונה המחוכים הונחו בצד ועם סיומה הנשים לא רצו שוב לרכוש אותם", מסביר נוינר. "באותה תקופה יוצרו חזיות במטרה להקטין ולהעלים את החזה ולא להדגישו. הדור הנשי החדש העדיף חופש, ויחד איתו קלילות משקל וגזרה. אז יוצרו ה-Cami-Knickers שהיו שילוב של כתונת ותחתונים, ובהמשך הופרדו החלק התחתון והעליון והחזייה הראשונה נולדה. החזיות של'טריומף' שעוצבו בשנות ה-30 המאוחרות היו הראשונות עם סגירה קדמית וכתפיות מתכווננות".
באותה תקופה המשיך המחוך להתקיים, אך הותאם מחדש למראה של מחטב לצורכי ספורט או ריקוד, והיה אהוב במיוחד על רקדניות הצ'רלסטון הדקיקות. באותו זמן, החלה לצמוח גם המודעות לדיאטה ואופנה. בגיליון "ווג" משנת 1922 נכתב: "בעזרתו של מחוך, פיתוח הגוף ודיאטות, האם בקרוב נפתח גזע חדש של נשים דקיקות ונידפות ברוח? אחרי הכול אפשר להפיק הרבה יותר הנאה מהחיים כשאת רזה ופעילה, בעוד שהתעסקות מוגזמת במשקל מובילה לחוסר אקטיביות ושיעמום. יחי הרזון".
בשנות ה-40 וה-50 שלטו בתחום מחוכי הגומי שפיתחה חברת "דאנלופ". עם יתרון חדש של מתיחה כלפי מעלה, מטה ולצדדים נקראו המחוכים "רול אפ", המתגלגלים , כיוון שלבשו אותם בגלגול החומר האלסטי כלפי מעלה. "אין דבר כזה מוצק וסטייליטסטי", נכתב בגיליון "ווג" משנות ה-40. " להיות מוצקה פירושו להיות לא בריאה, לא אופנתית ומיותרת. אם איפשרת לעצמך להגיע לעודף משקל, הורידי את היקף מותנייך. השטיחי אותן, חזקי אותן, שימי לעצמך כמטרה לחיים לשמור על שרירייך חזקים וגמישים, כך שתשחררי את עצמך לנצח מהרתמה הנקראת מחוך. מחוך של שרירים הוא הטוב ביותר מכל הלבשה תחתונה שתמצאי".
אחרי שלושה עשורים שבהם הלך והתחזק מעמד האישה, הגיע בסוף שנות ה-40 המראה החדש שיצר כריסטיאן דיור וחולל סערה. לפתע אימצו הנשים בחום את הNew Look שהחזיר אותן שוב אל תפקידן המגדרי כעקרות בית מוגבלות תנועה: צללית הבגד התרחבה שוב, לצד המותניים הצרים וכמובן המחוך בדמות חדשה ורומנטית - ה-Girdle. המחטב החדש, שנוצר מבדים אלסטיים שנרכסו באמצעות קרסי מתכת, כיסה את הגוף מהחזה ועד הירכיים, הדגיש את צללית הגוף, הצר את המותניים וחידד את החזה.
לא מעט נשים יצאו נגד דיור והפגינו על כך שהמעצב הפריזאי מחזיר אותן אל תקופה חשוכה שמפחיתה מערכן. במגזין Picture Post גינו את המראה החדש: "פריז שכחה שהשנה היא 1947. אין שאלה לגבי המראה האופנתי הבלתי הולם הזה בחיים והזמנים הנוכחיים. חשבי על לבצע עבודות בית, לשבת ליד מכונת כתיבה כל היום או לעבוד במפעל, הדוקה בחוזקה במחוך, כלואה בשכבות של ריפוד ותחתוניות. האימהות שלנו שחררו אותנו מהמאבק לחופש, ובחיינו הפעילים הכוללים עבודה יומיומית אין מקום למחוך".
אך למרות ההתנגדות, לאופנה היה הכוח משלה והצללית של דיור נותרה כלבוש פופולרי במשך יותר מ-20 שנה.
בשנות ה-70 וה-80, מחוכי עור ולטקס הפכו לחלק מאופנת הפאנק והגותיקה, שהביאה להתנגדות של ארגונים פמיניסטיים בספרה "פטיש: אופנה, סקס וכוח" מתייחסת ואלרי סטיל למחוך כאל אחד המרכיבים העיקריים במלתחה הפטישיסטית: "המחוך, כמו הנעל, היה אחד הפריטים הראשונים שקיבלו פרשנות פטישיסטית, ועד היום הוא אחד החשובים בפטיש, ובאופנה בכלל".
יחד עם זאת, בשנות ה-80 הגיע המחוך לשיא תהילתו, ומסמל של דיכוי הופך לאייקון של כוח נשי עם עיצובים של תיירי מוגלר, ג'יאני ורסאצ' ה, כריסטיאן לקרואה ואזדין אלאיה שיצרו מערכות לבוש הדוקות שהחזירו לאופנה את צללית "שעון החול", המדגישה כתפיים ומותניים. השיא היה כמובן מדונה ומחוך הקונוסים שעיצב לה ז'אן פול גוטייה עבור סיבוב ההופעות "אמביציה בלונדינית".
בהמשך הפך המחוך למיינסטרים, בזכות שורה ארוכה ומכובדת של מעצבי-על ששאבו ממנו השראה וביניהם אלכסנדר מקווין, ויויאן ווסטווד ודולצ'ה וגבאנה, וכיום הוא משמש בעיקר את עולם הקוטור ותעשיית שמלות הכלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם