האגם הנעלם: ביקור בטוסקנה
בדרום טוסקנה, בינות לגבעות צהבהבות ועצי ברוש מוריקים, נחבאת פטוריה סן מרטינו, חוות אירוח אקולוגית. במטבח הפשוט מבשלים מנות צמחוניות, האגם הביולוגי מנעים את השעות החמות, והשקט לא יסולא בפז
הפעם אנחנו בוחרים בפטוריה סן מרטינו (FATTORIA SAN MARTINO), חווה אקולוגית אורגנית הממוקמת במרחק 800 מטר מחומותיה של העיר העתיקה מונטפולצ'אנו במחוז סיינה, בדרום טוסקנה. ביומיום איננו מכורים לאוכל אורגני, גם צמחונים אנחנו לא, אבל חשבנו שזה יהיה אחר. בטלפון אני מספרת לאנטוניו, בעל המקום, שאני מבשלת אוכל איטלקי ושואלת אם אוכל לבשל אצלם. הוא אומר שקירן אשתו תשמח לבשל איתי אוכל צמחוני איטלקי.
זה משפיע על ההחלטה, גם קולו הנעים. והיה גם פרט קטן שגנב את לבנו - הצילום של הבריכה הטבעית האקולוגית, יותר נכון, האגם הטבעי בלבה של החווה. מימיו ירקרקים, והוא אינו דומה לשום בריכה תכולה וכלורית. מעטרים אותו קני סוף וצמחי מים, והוא מוקף בעצי זית ופרי וצמחי מרפא. אגב, לא צריך להתבייש לצלצל או לכתוב למקומות שמוצאים חן בעיניכם ונשמעים יקרים מדי לתקציב. אם מבקשים יפה ומביעים רצון כן להגיע, בעלי המקום מורידים מחירים.
לסן מרטינו אנחנו נוסעים מכיוון הים. קשה להיפרד מהים ומאקו דל מארה, אולי החוף הכי יפה שיש. בירידה מהכביש המהיר אנחנו מתעקלים בדרכים הקטנות ונשבים בקווי המתאר העגולים, הצהבהבים והרכים של הגבעות, הכרמים הירוקים ושדרות הברושים הגבוהים. אנחנו צועדים את צעדינו הראשונים בשביליה של פטוריה סן מרטינו, בינות לעצי הזית, גני הירק והתבלינים, ואני רצה לחפש את האגם הקטן שלי. לקול הצרצרים והצפרדעים, כשאני נוגסת בשזיף שקטפתי הרגע מהעץ, אני חשה איך גן העדן נטול הדאגות מתחיל לחלחל לעצמות. בווילה של החווה מספר קטן של חדרים. מבעד לחלונות חדרנו משתקפים הכרמים והעמק. מאחד מהם מתנשאת מונטפולצ'אנו. אין מיזוג אוויר, ולא צריך - הרוח חודרת מכל חלון ומצננת.
אנטוניו, איטלקי עירוני ממילנו, וקירן, מעצבת מהולנד נפגשו לפני למעלה מ-20 שנה בטוסקנה. חלומם המשותף היה להקים חווה אורגנית במו ידיהם, ואחרי שקיבלו הלוואה מהבנק, מה שהפתיע גם אותם, בנו אותה. במרכז החווה עומד חדר אורחים מרווח הפתוח אל הגן. יש בו אח, שולחן גדול, ספרים, עיתונים, מדריכי טיולים וצילומים המתעדים את הדרך הארוכה שעשו. מנורות וגופי תאורה משתלשלים מן התקרה ומצדי הקירות. את כולם עיצבה קירן. הכל, כך יסתבר מאוחר יותר, עושה קירן בעצמה - העיצוב, החדרים, המצעים, השמיכות, והכל מחומרים טבעיים. זה כמעט מעצבן כמה שהיא
אל חדר האורחים המוקף מרפסות מוצלות, מחובר המטבח. אני נגנבת מהמטבח הצבעוני והפשוט, שאין בו אפילו תנור. קירן אופה הכל בתוך תנורונצ'יק, שהוא יותר כמו טוסטר, ומיד אני חושבת על המטבחים המודרניים, הענקיים והיקרים שאנשים בונים לעצמם, אפילו כאלה שבקושי מטגנים חביתה. במטבח הזה קירן מכינה ארוחות בוקר בריאות מדי יום ואת ארוחות הערב לכ-20 האורחים, על פי בקשה.
ארוחת הערב הראשונה שלנו בסן מרטינו נערכת על שולחן ארוך, שסביבו מתקבצים אורחי המקום אנשים מכל העולם) שכבר מכירים זה את זה. הם נשמעים ידידותיים ביותר ומספרים על עצמם. אנחנו נשאלים מנין באנו, עונים, שותקים, מהנהנים, מחייכים ונהנים מהאוכל. לא חייבים "להתערבב" מיד, ומי שרוצה יכול גם לאכול בשולחן משלו.
בלילה, על מצעי הכותנה הטבעית (שתפרה קירן) אנחנו מתכסים בשמיכה (שעשתה קירן) ומניחים ראשינו על הכרית התפוחה (שוב, עבודה של קירן). עד היום, על משכבינו בלילות המהבילים של הקיץ הישראלי עם המזגן המרעיש, אנחנו מתגעגעים לרוח הצוננת ששטה בחדרנו בלילות בסן מרטינו.
כל בוקר, מיד לאחר ארוחת הבוקר שכוללת מוצרים טבעיים כמו דבש ויוגורט שמייצרים במקום ופאי או עוגה מסוגים שונים מדי יום (קירן מכינה כל לילה), היינו לוקחים את הספרים שלנו, קוראים ומתנמנמים על כיסאות הנוח שברחבת העץ על גדות האגם.
המים הירקרקים רכים ועדינים. הם טובים לעור, והשקט חודר לגוף ולנשמה. בפעם הראשונה זה מוזר לשחות לצד צפרדעים, דגיגים ושרכי מים - אחרי שמתגברים על כך רוצים להישאר שם לנצח. כשהגישו בחווה למחרת את ארוחת הבוקר המופלאה - דגדג לי בידיים, אבל מה יכולתי לעשות? הדבש כבר נאסף מהכוורות, עשבי התבלין לתה נקטפו ונשטפו, והשמן שעושים במקום בוקבק ונמזג. חוץ מזה, ליד קירן קל להרגיש מיותרים, היא עושה הכל כמעט לבדה (אנטוניו בשדות, בגינות ומול האינטרנט עם הזמנות האורחים).
אחר צהריים אחד התייצבתי במטבח וחגרתי למותני סינר - כך הבינה קירן שאני מבשלת איתה. זה הצליח לנו יחד. קירן כמוני, מפשטת מאוד את ההכנה והבישול, ויש לה חוש בריא לאוכל טעים ומגרה. במטבח הקטן והצנוע הכנו הרבה ירקות בגריל, בצק לפסטה, רביולי ממולאים, אורז פראי, חצילים עם פרמזן וגלידת נשיקות מרנג. הכל פשוט ומהר, בלי להסתבך, עם מוצרים טריים ואורגניים. כמעט הכל הגיע מגן הירק של החווה. אני נגמלתי מפוביית הרביולי שלי, ולקירן הכנתי בהפתעה חומוס וטחינה שהוגשו לשולחן בכבוד רב. הם מתו על זה.
קשה לצאת מסן מרטינו, אבל המרחבים קוראים לנו. מונטפולצ'אנו, העיר האטרוסקית העתיקה, מוקפת כרמים, ואפשר לצפות בהם עד למרחקים מהמגדל של פלאצו קומונאלה (COMUNALE PALAZZO). העיר משמשת כמרכז לתעשיית היין המקומי ובכל פינה מונחות חביות אדירות ממדים של יין. למתעניינים כדאי גם לבקר בפלאצו ריקי, שהוא מרתף ענק ליישון יין.
עצרו לאכול ב-AI QUATRO VENTI המפתיעה בפיאצה הגדולה (PIAZZA GRANDE) - היא אומנם נמצאת במקום מרכזי אבל היא מאוד טובה, או ב-A GAMBE DI GATTO (ממוקמת ב-VIA DELL OPIO NEL CORSO) לארוחה איטית עם טעימות יין ושמן זית. מחוץ לעיר, על גבעה בכפר אורגני קטן בין פיינזה (PIENZA) לסיינה נמצאת מסעדת IL CASALE. אתם מתיישבים ולא צריכים בכלל להזמין אוכל - כל מה שבישלו במטבח באותו יום יגיע לשולחן. אל תוותרו על המסעדה הזאת.
לפני שאנחנו מגלים מקומות חדשים, מנהג יש לנו לחזור לכפרים האהובים עלינו. טיבה של הנוסטלגיה הוא שהיא צובעת בצבעים עזים את העבר: בית קפה שבו התחבקת, חדר שבו ישנת עם ילדיך כשהיו קטנים, או עם הוריך כשהיו צעירים יותר, אדם שהכרת והפך לחבר רחוק, לפעמים עץ או פסל העומד בפינת רחוב עלום. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו נכנסים לכפר מונטיזי (MONTISI), שותים קפה ב-VIA UMBERTO LA ROMITA (מסעדה שגם משכירה דירות מקסימות, באחת מהן ישנו בעבר), עולים בדרך העפר למצודת MONTELIFRE, ולבסוף נוחתים מעולפים בשעת צהריים חמה בבית קפה בפיאצה הקטנה של הכפר טרקואנדה (TREQUANDA).
הישיבה בבית הקפה היחיד בכפר מזמנת היכרות כמעט עם כל תושבי המקום. בשעה זו הזקנים יושבים במקום ומרכלים, ואיזה דרמות. אין אדם שחולף במקום במקרה ואין עוצרים אותו, שואלים לשלומו, מזמינים אותו לקפה. שעות תמימות אנחנו יושבים שם, עוברים מקפה ל"שפריץ", עד שמתקבצים אנשי המקום והכפרים הסמוכים, לבושים בבגדיהם הטובים ביותר, כדי להאזין לקונצרט שנערך בכנסייה ממול. בתום הקונצרט אנחנו יושבים עם כולם במסעדה הקטנה כדי לאכול פסטה. הכל קורה ברדיוס של כמה מטרים. אין רגע דל. לא רק בגלל השפריץ, אבל גם.
אנחנו חוזרים בטיול הזה גם לארצו (AREZZO), אהובתנו משכבר הימים, הממוקמת במזרח טוסקנה - בשל רחובותיה הצנועים והשקטים ובשל הפיאצה הגדולה העקומה והמרגשת, שבה צולם הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני. אנחנו מהלכים בה בקצב של חלום. מסעדה פשוטה ונהדרת לאכול בה בעיר היא VIA GIUSEPPE MAZZINI 6) TRATTORIA IL SARACENO).
המעיינות החמים בלב היער: באזור זה של טוסקנה יש הרבה מעיינות חמים ואמבטיות תרמיות. אם רצונכם לשהות בטבע בשקט, אל תיכנסו לספא של בתי המלון - חפשו את באני סן פיליפו (BAGNI S. FILIPPO). בריכות מים חמים וקרים מפוזרות בלבו של יער עבות, מפלי מים תרמיים זורמים אל המעיינות במדרונות של גבעות גיר לבנות וחורטים בהם אותותיהם. המראה אדיר.
אנחנו הולכים בעקבות קבוצת נשים נחושות שסלים בידיהן. נראה שהן יודעות איפה הכי טוב לעצור. מבחינתנו, הכל טוב. עצי היער משתקפים במים ואפשר להתבודד אם רוצים. בכל שעה חודר אור אחר. הכניסה ליער חופשית, ואפשר לבוא עם סל פיקניק ולבלות בו את היום כולו.
גן הפסלים המכשף: הגן של האמן השוויצרי דניאל ספוארי משתרע על שטח ענק של שדות, חורשות זית, כרמים עתיקים ועצי שקד. העבודות הגדולות שלו ושל 40 אמנים אחרים מפוזרות בשטח, וצריך להקדיש זמן כדי לחזות בכולן. אנחנו מגיעים לשם בשעת אחר צהריים מאוחרת. השמש אדומה אבל עננים שחורים מתקשרים בשמים. רוח חזקה שורקת ומוסיפה לאווירת הכישוף. אנחנו עוברים מעבודה לעבודה בשתיקה - פסלי ברונזה ועפר מקיפים אותנו מכל עבר, עץ זית מזהב נגלה לפנינו, פסלי דמויות וחיות מפתיעים מכל פינה, כאילו חיים יש בהם. לא רחוק מאחוריהם מתנשא הכפר סג'יאנו (SEGGIANO) וההר MONTE AMIATA, שהסיפורים על הבודהיסטים שיושבים בקצהו רק מוסיפים לאווירה המחשמלת. לפרטים: www.danielspoerri.org.
מופע החושך בעיר הדמיונית: אנטוניו מספר לנו על הסקרצואולה (LA SCARZUOLA) - עיר סוריאליסטית שנבנתה על חורבות מנזר על ידי הארכיטקט האיטלקי בוצי (BUZZI). העיר כולה, מבוך עצום פנטסטי והזוי של גשרים, מדרגות, פסלי ענק של מפלצות ואמפיתיאטרון, עמוסה בציטוטים, פתגמים וסמלים לפענוח. צריך להזמין סיור במקום אצל אחיינו של בוצי, מריו, שהחליט להמשיך ולתחזק את פרויקט חייו של דודו רגע לפני שהמשפחה רצתה למכור אותו. איזה מזל כשאנחנו מתקשרים למריו הוא מנפנף אותנו בנחישות ואומר שאין יותר סיורים ביומיים שנותרו לנו, "אבל אם אתם רוצים", הוא מציע, "בואו הלילה בעשר למופע במקום".
הערב יורד ואנחנו שועטים למונטגביאונה (MONTEGABBIONE). בכפר לא יודעים כלום, לא מכירים. לבסוף, במכולת ישנה וחשוכה אומר לנו בחור עם תינוק בזרועותיו להמשיך לנסוע ישר. אחרי זמן רב של נסיעה בחשיכה, אנחנו מבחינים בשלט המורה ימינה ונכנסים לדרך עפר המתמשכת עד אין קץ. אין זכר לאורות מסמנים, ואין מכוניות מאחורינו. איפה האנשים? למי המופע? אנחנו מתחילים לפקפק באמיתות העניין אבל ממשיכים להתפתל עם הכביש, והלב קצת הולם. אחרי זמן רב, נדמה שהגענו. יש שלט ויש שער וחושך מוחלט. אין איש מלבדנו. מצלצלים בפעמון הגדול, אבל אף אחד לא עונה ולא פותח.
אחרי כחצי שעה אנחנו שומעים מכוניות מתקרבות ואנשים מתחילים להתגודד בשקט לפני השער. בשלב מסוים נפתח השער ומתגלה חצר פנימית מרובעת, מוארת על ידי כמה נרות. אנחנו משוכנעים שנפלנו לידיה של איזו כת. ואז, מאוחר הרבה יותר, יוצא אלינו מרקו שאומר שלא מתחילים כי אי אפשר בלי הירח, והירח מתחבא מאחורי העננים ומסרב לעלות. אבל כשהירח עולה לבסוף, המופע מתחיל. קשה לתארו במילים. מרקו עם צחוקו המבעית והממכר מוליך את הקהל ברחבי העיר ההזויה ונשמע כמו נביא. זו חוויה בלתי נשכחת, ובחזרה במכונית, ללא מילים, אנחנו יודעים שנחזור לשם בשעות היום. בפעם הבאה, ממש בקרוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם