על טעם ועל ריח: ביקור בחנות "סבון" במילאנו
ריחות של וניל ולבנדר, טעמים של תבלינים וריבות, נייר מרשרש של סוכריות ואווירה של מעדנייה. ארוחת טעימות שמשלבת את כל החושים בחנות החדשה של "סבון" במילאנו
חנות קטנה, עמוסת ריחות כבדים של וניל, ורדים ולבנדר. התחושה היא של דוכן בשוק במרוקו, והמוצרים על מדפי העץ הכהה קורצים לגעת ולמשש: הבקבוקים והצנצנות מושכים את העין בצבעוניות פסטלית של ורוד, ירוק, סגול וצהוב; כדורים מושלמים, אווריריים וקלים של סבון לאמבטיה קוראים לי לשחק בהם ולקרב אותם אל האף; וצנצנות זכוכית שקופות שבתוכן מלחי אמבט, משובצות בעשבי תיבול ופרחים, מפתות אותי לפתוח אותן.
בסוף החנות, מונחים על שולחן, גושי ענק מרובעים של סבון לפי משקל - סבון שצורות גראפיות, פרחים, גבעולים ועשבי תיבול כלואים בתוכו, קפואים כמו מאובנים בתוך ענבר, מפתים לנגוס בהם בשיניים. בכל אחד מהגושים נעוץ קיסם עם לוח גיר שחור וקטן, שמפרט את תכולת הקוביות
במרכז החנות ניצבת באר מוקפת אבן ירושלמית, ונערה חייכנית ונאה לוקחת את ידיי ומציבה אותן מעל הבאר. היא מורה לי ללחוץ באמצעות הרגל על ידית שמפעילה את הברז, ומניחה בין כפות ידיי חומר גבשושי בעל צבע ורוד וריח חזק של ורדים. אני שוטפת ידיים במים הקרים ובמשך כל שארית היום מדי פעם מקרבת את ידיי לפנים, ושואפת פנימה את הריח המתקתק, שנשאר איתי זמן רב אחרי שאני עוזבת את החנות.
החוויה שנוצרת בחנות של "סבון" במילאנו מכה בכל החושים: היא מערבת את חוש הריח, המישוש, הראייה, ומדברת אל חוש הטעם בצורה עקיפה אך מאוד חזקה.
את רשת "סבון" הקימו סיגל קוטלר-לוי, 38, ואבי פיאטוק, 40, בשנת 1997. פיאטוק הוא הראש העסקי שבחר בסבון כמוצר שיוביל את החנות, וקוטלר-לוי הביאה את הרעיון של לחתוך אותו לקוביות ולמכור לפי משקל. בהמשך התחילו השניים לחפש מוצרים משלימים ששאבו השראה מעולם האוכל, כמו ריבות ומתבלינים, וביניהם מלחי אמבט, מוצרי פילינג ושמנים ארומטיים.
את הרעיון שמאחורי עיצוב המותג יזמה קוטלר-לוי. הלוגו מבוסס על כתב היד שלה עצמה, וכמוהם גם הכיתובים והשמות של המוצרים המודבקים על האריזות. היא לא מנסה להיות טרנדית, אלא מקפידה על עיצוב פשוט וקלאסי. את טביעת היד שלה אפשר להרגיש בכל המוצרים, שמוגשים בבקבוקים פשוטים ונקיים ובעיצוב מינימלי. "מכיוון שזה יוצא מאותה הבטן, יש רק אמא אחת, יש שפה אחידה לאורך כל הדרך", היא מסבירה מדוע בחרה לעשות גם את עיצוב המוצר בבית. "העיצוב הוא משהו שמחבר את המותג לשורשים, להתחלה שלו והוא רציף ואחיד לאורך כל הדרך".
לקוטלר-לוי היה ברור שאת המוצרים תארוז בחומרים טבעיים כמו זכוכית, עץ, ניירות ושרוכי קש, ואפילו הצבעים הגיעו מעולם הטבע, בלי שימוש בחומרים תעשייתיים ובלי ניסויים בבעלי חיים. המוצרים יוצרו מתבלינים ופרחים כמו תמציות מפפריקה ומלבנדר לצביעת המוצרים.
"בהתחלה הייתי צובעת את ניירות האריזה באמצעות קפה, בבית באופן ידני ומדביקה את המדבקות עם דבק נגרים", היא נזכרת. "היה לי ברור שהקופסאות הראשונות חייבות להיות משהו טבעי. באותה תקופה הייתה לי רק חנות אחת: בוטיק קטן ברחוב שינקין בתל אביב שנקרא 'סבון של פעם'. החנות הייתה קטנה ויכולתי להכין הכול באופן אישי וידני".
אחרי שנתיים שבמהלכן צברה החנות פופולריות, נפתחו חנויות נוספות של המותג ברמת אביב ובחיפה. הרעיון להתרחב לחו"ל הגיע במקרה, דרך חבר של השניים, שבשנת 2003 הציע להם לפתוח חנות בניו יורק. "לא היה מודל עסקי", מסבירה קוטלר-לוי. "פשוט התגלגלנו עם מה שהגיע, הדברים התפתחו לא מתוך תוכנית עסקית, אלא מתוך מזל וצירופי מקרים".
כיום מונה הרשת כ-88 חנויות ברחבי העולם. מלבד ישראל מחזיקים השניים חנויות גם ביפן, בהולנד ובארצות הברית. את החנות הראשונה באיטליה פתח ברומא תומר גולדברג, שותף ובעלים באיטליה, ומנהל בפועל של שמונה החנויות במדינה. "המיקום זה הכול", מסביר גולדברג. "אני מחפש רחובות של מסחר וקניות, וחנות עם כניסה רחבה, מזמינה אנשים פנימה". כמו כן, הוא מדגיש שהחנות מתאימה גם לגברים. "בנוסף לנשים שקונות לתצרוכת אישית, הגברים באיטליה הם יותר מטרוסקסואלים ומודעים לטיפוח ולקוסמטיקה, ומלבד מתנות הם קונים גם לעצמם".
בכניסה לחנות החדשה עומדים מוכרי החנות החייכנים ומפתים אנשים להיכנס באמצעות דוגמיות חתוכות של סבון צבעוני ופירותי, שעטוף כמו סוכרייה. "ברגע שמישהו נכנס הוא מקבל שירות אישי וצמוד, שיתאים לכל צרכיו, בין אם הוא קונה בחמישה אירו ובין אם ב-500", מסביר גולדברג וקוטלר-לוי מוסיפה: "המוכרים לוקחים את ידיו, שוטפים אותן ומעסים בבאר המשאלות הקטנה שבמרכז החנות. כשאדם שוטף ידיים הוא נמצא במקום הבסיסי שלו. זה כמו להיכנס למטבח של אמא - זה מתחבר למשהו שורשי וראשוני".
הכתבת הייתה אורחת של רשת "סבון"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם