להיות מאצ'ו: טיול במאצ'ו פיצ'ו
לא משנה מה התוכניות שלכם לביקור במאצ'ו פיצ'ו, פרו, על דבר אחד אל תוותרו: עלו לפסגת ההר כשהשמש עדיין נמוכה ועמדו בין האבנים. רק כך תבינו מה המשמעות של "יופי עוצר נשימה"
כיום, על פסגת ההר, בוחן אחד הסדרנים את הכרטיס שעלה לתייר 46 דולר, יש תנועה ערה של מטיילים והקליטה בסלולרי מעולה. ב-12 השנים האחרונות זינק מספר התיירים המבקרים במאצ'ו פיצ'ו. כדי לראות ולהרגיש את הפלא הזה במלוא הדרו, צריך לעבור בכמה מטוסים, רכבות ומכוניות, להתכונן לשהיה באוויר דליל, ולהתעורר עם שחר גם למחירים בשמים.
האתר נפתח בשעה שש בבוקר וזאת השעה שמומלץ להגיע לשם. מי שהתמזל מזלו ובידו כרטיס, יחל את הבוקר שלו עם ערפל סמיך שיאפשר מפעם לפעם להציץ לעבר הפסגות הסמוכות. מאוחר יותר, כשהשמש תזרח, המקום יתגלה בכל יופיו - הסלעים המסודרים, הסחלבים, המקדשים והטרסות. זה פשוט מהפנט. שלוש פעמים ביקרתי במאצ'ו פיצ'ו, ב-1988, ב-1995, ושוב השנה, ובכל פעם זה היה עוצר נשימה.
רוב המבקרים במאצ'ו פיצ'ו שמגיעים מחוץ לפרו, מתחילים את המסע בטיסה לבירה לימה, ומשם בטיסת המשך לקוזקו. מקוזקו ממשיכים במכונית או באוטובוס לאולנטייטמבו, ומשם ברכבת עד אגואס קליינטס הנמצאת כ-110 ק"מ מקוזקו. אחר כך נותר עוד לעלות על אוטובוס נוסף, שאחרי כ-20 דקות נסיעה מביא את התייר עד לאתר. כל המבקרים רוכשים את הכרטיסים מבעוד מועד, באגואס קליינטס או בקוזקו, או אפילו מוקדם יותר דרך חברת התיירות. הסדרנים במאצ'ו פיצ'ו, עובדי מכון התרבות הלאומי של פרו, לא מוכרים כרטיסים על פסגת ההר, הם רק אוספים אותם.
המסע התיירותי באתר מתחיל בטיפוס אל ביתן השמירה הישן כדי לצפות משם בנוף המדהים. אחר כך נכנסים למבצר דרך שער האבן המרכזי, עוברים את הטראסות ומביטים הרחק למטה אל נהר האורובמבה. בהמשך מגיעים למתחם המלכותי, למקדש קונדור ולמגדל העגול, שגילה פרופ' בינגהם בשלב מוקדם.
מומחים מזהירים שתנועת המטיילים הרבה באתר תערער את יציבותם של שרידי העיר והמקדשים. יש מדריכי תיירים הצופים שבבוא היום תימנע כל גישה לאתר עצמו, כפי שקורה באתר סטונהנג' שבדרום אנגליה מאז 1978. לעת עתה, ניתן להסתובב חופשי במאצ'ו פיצ'ו. כאשר לוקחים בחשבון את המאמץ והזמן הנדרשים כדי להגיע לאתר, ניתן לצפות שהאנשים ישהו במאצ'ו פיצ'ו יותר. אולם לא זה המצב. רוב האנשים מגיעים אל השרידים בסביבות עשר עד 11 בבוקר, עושים סיבוב סביב המתחם במשך שעתיים-שלוש ואז עושים את דרכם חזרה לרכבת.
תייר המחליט להישאר זמן רב יותר צריך בשעה עשר לערך לסור מן המסלול לשעות אחדות. בפניו ניצבות אפשרויות אחדות: להשתרע על הדשא ולתפוס תנומה; לעמוד בתור בקפטריה; לצאת לטיול של שעתיים אל שער השמש, הנקודה שבה המטיילים לאורך "אינקה טרייל" רואים בצורה טובה את השרידים בפסגת ההר. אפשרות נוספת היא לקחת את השביל לגשר אינקה. מדובר
חלק ניכר מהשביל חצוב בתוך מצוק הגרניט, ובנקודות מסוימות הוא נעשה צר ומגיע לרוחב של כמטר בלבד. יש חבל לאורך הקיר שמומלץ לאחוז בו. אבל חוץ מזה, כמו בשאר המקומות על הפסגה, רק ערפל מפריד בין ההולך ובין נפילה מגובה רב, היישר אל הנהר הגועש. אם מביטים בתושבי האנדים ובמה שאבותיהם הותירו מאחוריהם, זה פשוט מדהים. הסיפור של מאצ'ו פיצ'ו הוא באמת בלתי נתפס כאשר חושבים על היכולת של האנשים האלה, בני האינקה, לבצע עבודות הנדסיות מרשימות שכאלה בידיים חשופות, ללא גלגלים או שפה כתובה, תוך שימוש בסלעים שסחבו ממקומות אחרים.
על עובדה אחת אין עורר: בני שבט האינקה בנו אימפריה ששלטה בדרום אמריקה ומאז המאה ה-15 המבנים שהם בנו שרדו מאות שנים של רעידות אדמה תכופות. לטבע הם יכלו, אך לא לכובש האירופי. בשנות השלושים של המאה ה-16 נחתו בדרום אמריקה הכובשים הספרדים שהיו רעבים לזהב. הם היו מעטים, פחות מ-200, אבל היו להם רובים וסוסים ומזל להגיע בדיוק בעיצומה של מלחמת האחים שניהלו בני האינקה. תוך זמן קצר השתלטו הספרדים על אימפריית האינקה ובזזו אותה. אבל איכשהו, נדמה שהם מעולם לא גילו את מאצ'ו פיצ'ו.
כשנריץ את הסרט 450 שנה קדימה נגיע אל היראם בינגהם, אקדמאי בן 36, שביקש לייצג את מדינת קונטיקט בסנאט בוושינגטון. על הפסגה הזאת במאצ' ו פיצ'ו הוא עמד ליד המדריך שלו ובחן את הסלעים המותאמים, תוהה אם מישהו בכלל יאמין לו. "זוהי ארץ שבה הדיוק בדיווח אינה בדיוק תכונה שכיחה", הוא כתב מאוחר יותר. "אך למזלי, הייתה לי מצלמה טובה והשמש האירה".
בינגהם שב לארצות הברית, גייס את אוניברסיטת ייל ואת החברה הגיאוגרפית הלאומית כספונסרים, וסגר על עסקה עם ממשלת פרו לבצע מחקר. הוא ערך מסעות רבים למאצ'ו פיצ'ו ובסופו של דבר שלח לייל עשרות ארגזים מלאים באלפי כלים עתיקים. לפי התאוריה של בינגהם, מאצ'ו פיצ'ו היה המקום שבו הסתתרו האינקה לאחר שהספרדים השתלטו על האזור.
מומחים רבים סבורים כיום שבינגהם טעה בעניין זה. יש אף האומרים שגם בספרו "העיר האבודה של האינקה" יש לא מעט אי דיוקים. הארכיאולוגים מאוניברסיטת ייל, ריצ'רד ל. בורגר ולוסי ס. סלצר, טוענים שייתכן שמאצ'ו פיצ'ו נבנה כארמון קיץ לפצ'קוטק, השליט הראשון של אימפריית האינקה. כך או כך, היה זה בינגהם שהציב את פרו על שער ה"נשיונל ג'יאוגרפיק". ולאחר שהממשלה סללה בשנות השלושים של המאה הקודמת מסילת ברזל עד למרגלות ההר ובהמשך הוסיפה מסלול אוטובוס לפסגה
(בסביבות 1948) - מאצ'ו פיצ'ו נכנס לעסקי התיירות.
ומה עלה בגורל אלפי הכלים העתיקים וחפצי האמנות שבינגהם שלח לניו הייבן? ובכן, אוניברסיטת ייל שמרה אותם, למגינת לבם של רבים מהפרואנים. הם מעולם לא ויתרו. הנשיא אלן גרסיה יצא לרחובות לימה בסתיו האחרון והוביל הפגנה נגד האוניברסיטה. ואכן, ההפגנה הביאה תוצאות. זמן קצר לאחריה הסכימה ייל להשיב את הפריטים עד סוף השנה הבאה. 350 מהפריטים צפויים להיות מוצגים במוזיאון חדש באחוזת קאסה קונצ'ה בקוזקו. מועד פתיחתו טרם נקבע.
אם מחפשים הוכחות לכוח המשיכה של מאצ'ו פיצ'ו, שרק הולך ומתגבר, די להביט בעיירה אגואס קליינטס. היא עדיין כלואה בין הרים ונהרות, וחלקיה מתחברים באמצעות גשרים ושבילים להולכי רגל. עדיין אין שם כביש, רק תחנת רכבת ומנחת מסוקים למקרי חירום. ובכל זאת, פורחים שם לא פחות מ-70 מסעדות ופיצריות, מעל ל-20 בתי מלון ואכסניות, ואינספור דוכנים לממכר מזכרות. תוך 20 שנה גדלה האוכלוסייה במקום ביותר מכפליים (נכון ל-2007 התגוררו במקום 5,286 תושבים).
במאי האחרון, כאשר עשיתי את דרכי מתחנת הרכבת למלון "אינקטרה אל מאפי" החדש (נראה נפלא, שירות מצוין, 200 דולר ללילה), נדהמתי כאילו זהו הביקור הראשון שלי במקום. בינואר 2010 נספו כמה תושבים בשיטפונות קשים באגואס קליינטס ואתר מאצ'ו פיצ'ו נסגר בחודשים פברואר-מרס. 15 חודשים לאחר מכן, עדיין נמשכות עבודות השיפוצים, אבל העסקים פורחים בכיכר הקטנה סביב פיסלו של פצ'קוטק.
שבתי למאצ'ו פיצ'ו לביקור ראשון לאחר 16 שנה וגיליתי שדמי הכניסה בסך 46 דולר (בתוקף ליום אחד) לא כוללים את הנסיעה באוטובוס במעלה ההר (שמונה דולר לכל כיוון) ואפילו לא את השירותים באתר, שם הסדרנים מבקשים ממך 36 סנט לכל ביקור. אך לא נראה שזה מפריע למישהו. עובדה, מספר המבקרים באתר מדי יום עלה מ-500 ב-1988 ו-700 ב-1995, ליותר מ-2,000 ביום במהלך השנה האחרונה. השנה מצפים לשבור את השיא של 858,211 מבקרים, שנקבע ב-2008.
כיום , אפילו אם תעלו להר עם שחר, תגלו שאתם לא לבד. בתום הביקור ציפיתי להסתערות של ילדים שמבקשים טיפים, כמו בשנים עברו. אבל לא היה לזה שום זכר. המדריך ג'פת פז הסביר לי מאוחר יותר שההורים בעיירה, שרבים מהם כבר הסתדרו כלכלית בשנים האחרונות תודות לעבודה במסעדות תיירים, בבתי מלון ובחנויות מזכרות, החליטו לפני שנה לשים קץ לנוהג הזה. כעת, אמר לי פז, הילדים נמצאים בבית הספר.
מובן שלא יכולתי לעזוב את העיירה לפני שבדקתי מה קורה ב"גרינגו ביל'ס הוטל", שם שילמתי חמישה דולר ללילה בביקור הראשון שלי. ובכן, "ביל" עבר משם ובמקומו עומד מלון אחר, הגובה 75 דולר ללילה. ואילו "דה אינקטרה מאצ'ו פיצ'ו פואבלו", שבו שילמתי 105 דולר ללילה בשנת 1995, גדל מ-26 ל-87 חדרים , צירף עוד כל מיני פינוקים וכעת המחיר הוא 550 דולר ללילה ואף יותר. אם אתם יכולים להרשות לעצמכם, תלונו שם. אבל היכן שאתם הולכים לישון, זה ממש לא העיקר. הכי חשוב זה לעלות לפסגת ההר בעת שהשמש עודנה נמוכה ולעמוד בין האבנים - כל עוד אפשר לעשות זאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם