ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בארץ

הייתי בהיי: מטס ברייטלינג

ברגעים הספורים שבהם רוית נאור לא התרגשה מדי, היא הצליחה ליהנות מהנוף, מהתמרונים המאתגרים באוויר ומהטייס הצרפתי שלקח אותה לסיבוב במטוס קרב של צוות ברייטלינג. חוויה שמיימית

 
ארבעה גברים בסרבלי טיסה שחורים, משקפי טייסים ושעוני יד מתוצרת ברייטלינג מצטופפים בחדר תדריכים קטן. הם נראים בדיוק כמו מה שהם: טייסי קרב בדימוס, שהמירו את קרבות האוויר בתרגילי אווירובטיקה. האמת? לא צמתי השנה ביום כיפור, אבל נראה שאלוהים בכל זאת החליט לצ'פר אותי משום מה, והנה, בעוד רגע קט אממש פנטזיה ואטוס במטוס קרב.

אוקיי, זה לא F16 וכן , אני יודעת שההגדרה המדויקת של מה שאני עומדת לטוס בו היא "מטוס אימון לטייסי קרב", אבל למה להיות קטנוניים. אם המטוס הזה, שיוצר בצ'כיה, היה מספיק טוב לצבא הרוסי ולצוות האווירובטי של ברייטלינג (שהגיע לביקור במסגרת יום הולדת 60 ל"פדני"), הוא מספיק טוב גם בשבילי. הרגע הגדול מגיע. שני זוגות של מטוסי אלבטרוס L39 עומדים להמריא, כשבכל אחד מהם טייס ונוסע.

אני, כטרמפיסטית, קיבלתי סרבל טיסה וקסדה, ואחרי תדריך קצר, נותר לי רק לגלות מיהו הטייס הפרטי שלי. אני מדמיינת אותי ואת הז'אן קלוד שלי פוסעים אל עבר המטוס, לרקע פס הקול של "אהבה בשחקים ", כשטום קרוז וקלי מקגיליס יושבים למטה, על הטריבונה ומביטים בביצועים שלנו בקנאה.

בחזרה למציאות. מתברר שהטייס שלי, מה לעשות, קירח (ולא מטעמי אופנה). לא נורא. הוא עם קסדה, לא רואים. את הכרס שלו, לעומת זאת, אפילו הסרבל לא מצליח לטשטש, אבל גם זה בסדר. בתוך הקוקפיט, זה ממש לא חשוב. "ורי ניס טו מיט יו, מיי ניים איז פונפון". שם מעניין, פונפון. אני הולכת לטוס במטוס קרב עם טייס שקוראים לו פונפון. סבבה, נזרום. העיקר שיש לו מטוס קרב בחניה. זה הכי חשוב. אין סיכוי שאתן לפרט שולי כמו מראה או שם פרטי להרוס לי את הפנטזיה בטרם החלה. המכונאי הצמוד של פונפון עוזר לי לעלות למרומי המושב האחורי של האלבטרוס, קושר אותי לכיסא, מחבר את המצנח ומבקש ממני לא לגעת בשום דבר.

אם פונפון יצעק "פול פול" אהיה חייבת למשוך בצמד הידיות המבצבצות בין רגליי כדי לפתוח את החופה ולהפעיל את כיסא המפלט, אבל פרט לזה אין לי פה הרבה מה לעשות חוץ מלטוס. חיוך עצום מתפשט על פניי ולא מש מהן מהרגע שבו החופה נסגרת מעליי.

פונפון ואני מתחילים לדבר בצרפתית באמצעות קשר הפנים במטוס. עיניי מרצדות על פני מכשירי הטיסה ואני שולחת מבט מלא ערגה אל הסטיק המזדקר מולי. אנחנו מקבלים אישור המראה, והנה, אני מתגלגלת באלבטרוס אל תחילתו של מסלול 03. אה, שכחתי לציין: בין שאר עיסוקיי, אני טייסת מסחרית. וכן, ההתרגשות שאוחזת בי עכשיו נובעת גם מזה. ואולם, מאות הפעמים שבהן התיישרתי בעבר על המסלול הזה כלל

לא מזכירות את ההתיישרות של פונפון. משהו במרומי הקוקפיט ובעוצמה של המנוע שנהם מאחורי בשקט מפתיע מצליח ממש לצמרר אותי.

פונפון משחרר בלמים והמטוס מאיץ על המסלול וניתק ממנו בקלות השמורה רק למטוסי קרב. הוא פונה לעבר השמש בנסיקה מהירה, ובעודי עסוקה בלהסדיר את נשימתי, הוא נצמד למטוס שלפנינו ו"מתיישב לו על הזנב" בקרבה מפחידה (פחות מעשרה מטרים מפרידים בין שני המטוסים). קצת לפני נתב"ג, פונפון שולף את המצלמה שלו, ושואל אותי אם אני מוכנה לקחת את הסטיק לידיי. אני אוחזת בו בעדינות, מנסה להתרגל למטוס, לתחושה שלו, לפעימות הלב של מפלצת הברזל האלגנטית הזאת שמשייטת בגובה 7,000 רגל, בכיוון ירושלים.

כדי שפונפון לא יתחרט, אני הופכת למדריכת טיולים אווירית. "20 מעלות ימינה - ירושלים. על האף - ים המלח", אני אומרת ומקווה שהוא ימשיך לצלם את הנוף ויניח לי לטוס. והוא, כאילו מקשיב למשאלות לבי.

זו היתה חצי שעה של שכרון חושים במרומים. לא דומה לשום דבר שהטסתי או טסתי בו לפני כן. ירושלים מעולם לא נראתה טוב יותר ויכולתי להישבע שהתושבים ביריחו מניפים דגלי שלום לעברנו. הראות היתה מושלמת ופסגתו של החרמון נראתה בבירור. כדי שאוכל לחוות משהו מעוצמת ה"ג'י" שהמטוס מסוגל לבצע, פונפון עשה עבורי כמה פניות חדות, גלגל את המטוס בפרעות תוך כדי הנמכה ומעבר לצדו השני של המטוס שטס בצמוד אלינו. גופי נדבק לכיסא והחיוך שעל פני הפך לעווית מצוקה.

כשקרני השמש ליטפו את גגות תל אביב, נחתנו למציאות האפורה בשדה דב. עוד צילום למזכרת ואני נפרדת מהסרבל, מהקסדה, מפונפון (שכבר המריא לגיחה הבאה) ומהפנטזיה. זהו, חוזרים לשגרה. באסה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...