עיר של ניגודים: סיור בוולנסיה
ארכיטקטורה מרהיבה ורבגונית, ישן מול חדש, תרבות מול מסורת והשמים היפים בעולם. ולנסיה, העיר השלישית בגודלה בספרד
פטפטתי עם מוזיקאית שלא מזמן טיילה בעיר השלישית בגודלה בספרד – ולנסיה. "יש בה שמיים מהמרהיבים ביותר שראיתי אי פעם", היא אמרה. "האור משכר", המשיכה. "לוהטת, מלאת התרחשויות" וגם "עיירה קטנה וחמודה". הסתירות ריתקו אותי. חמוש בסקרנות ובמזוודה שלי, יצאתי לגלות.
הגעתי לוולנסיה בשעה לא נוחה של הבוקר, וכשלתי אל דלפק הקבלה במלון שלי. מטושטש עדיין מהתרופות שכשלו בהשראת שינה בטיסה, אך הזרימו קהות חושים על הקרקע, גיליתי שהחדר שלי לא יהיה מוכן בשעות הקרובות. תוך כדי התאוששות, אחסנתי את המטען שלי, התזתי מים על פניי, הורדתי כוס קפה ויצאתי לחקור את העיר.
יצאתי לסיור ברגל אל הנקודה שבה התחיל הכל, הסנטרו היסטוריקו, המרכז ההיסטורי. במסע אל עברה של העיר, למדנו שחיילים רומים בדימוס יצרו כאן קהילה שנקראה ולנטיה ב-138 לפני הספירה; שהערבים שכבשו את האזור במאה השמינית הביאו אליה את האורז, שבסופו של דבר יכתיר את העיר כמקום לידתה של הפאייה, ואת התפוזים, שממשיכים להיות היבול הרווחי המוביל של האזור; ושהמלך ג'ורג' הפך את ולנסיה לנוצרית ב-1238 כשהקים כנסיות על אתריהם של מסגדים הרוסים. המדריך שלנו, חוזה, הצביע על שרידים מימי הביניים: טורס דה סראנוס ומצדו השני של מרכז העיר טורס דה קארט, מגדלים שבמשך מאות בשנים שימשו הן כבתי סוהר והן כשערים בחומת העיר.
כשנדדנו
הקבוצה שלנו העמיקה עוד אל תוך מרכז העיר לכיוון תהילתה הגותית של לה-לונחה. הבניין הזה, היום אתר מורשת עולמי המוכר על ידי אונסק"ו, היה מרכז הפעילות המסחרית של עסקי המשי ששגשגו בעיר במאה ה-16. מול עמודיו המפותלים שנישאים לגובה של כמעט 19 מטרים אל התקרה הקמורה, התבהר פתאום למה לה-לונחה נחשב לאחד הבניינים הגותיים הלא דתיים החשובים ביותר באירופה.
מעבר לרחוב, הסגנון הארכיטקטוני רץ במהירות 400 שנים קדימה כאשר הגענו למרקדו סנטרל. "מבנה זה של לבנים, אבן, ברזל, עץ, קרמיקה וזכוכית הוא דוגמה לעיצוב המודרניסטי," הסביר חוזה, והוביל אותנו אל דוכן עם אינספור ירכי חזיר לטעימה של נקניק סראנו.
עם 900 דוכנים בערך, שמוכרים בהם מוצרים טריים, גבינות, תבלינים, בשר, פירות ים ופשוט כל דבר אכיל שאפשר להעלות על הדעת, המרקדו הוא השוק הגדול ביותר באירופה שפועל בתוך מבנה. באותו בוקר הוא המה תנועה ופטפוט. למרות קבוצות התיירים שצילמו ונעצו מבטים בתפוזים הצבועים המקשטים את כיפות התקרה, רוב הקהל היה מורכב ממקומיים שמדברים ספרדית או ולנסית, השפה האזורית, ועסוקים בקניות היומיות שלהם.
התחנה הבאה שלנו הייתה פלאזה דל איונטמיינטו, הנקודה שבה בשעה שתיים בצהריים במהלך פסטיבל לאס פאלאס (15 עד ל-19 במרץ), ולנסיה מתפרצת והופכת לקונצרט של אבק שריפה וזיקוקים המוכרים כמאסקלטאס. לה פאלאס, פסטיבל לכבוד יוסף הקדוש, פטרונם של הנגרים, מושך לוולנסיה יותר תיירים מאשר כל אירוע אחר (ושולח מקומיים רבים לחפש לעצמם מקומות שקטים יותר).
לאורך החגיגות, העיר מציגה בגאווה את הפאלאס שלה: פסלי ענק מעיסת נייר בגובה של בניין המעוצבים כדמויות סאטיריות של פוליטיקאים וסלבריטאים ושל מנהגים מקומיים. המסיבות, המצעדים והזיקוקים הבלתי פוסקים מגיעים לשיאם בליל ה-19 במרץ, כשהקהל שורף את כל פסלי עיסת הנייר המוצבים ברחבי העיר – פרט לאחד קטן, דמות בגודל מציאותי שיושבת על בסיסו של אחד מפסלי הענק, שנבחרה בהצבעה על ידי הקהל. בפסלים הניצולים האלה, שנשמרו החל מ-1934, צפיתי במקום המחסה הנוכחי שלהם במוזיאון פאלֶרו.
הרוח החלה לדעוך ושמש הקיץ בערה, כך שהרגשתי בר מזל כשחיפשנו מחסה בעוגן הדתי של המרכז, הקתדרלה של ולנסיה. הקתדרלה הראשית של העיר נבנתה לפני יותר מ-500 שנים ויש בה מגוון סגנונות ארכיטקטוניים. בצורת הצלב המסורתית שלה, היא מקבלת את האורחים דרך שלוש כניסות ראשיות, אחת רומנסקית, אחת גותית, אחת בארוקית.
נכנסנו דרך פוארטה דה לוס הירוס, הדלת הבארוקית בפלזה דה לה ריינה, כדי למצוא ציורי קיר מקושטים, מזבח וקאפלות. באחת מאותן קאפלות, הקאפלה של סנטו קאליס, יש גביע שנאמר עליו שהוא אחד מהגביעים שמהם שתה ישו במהלך הסעודה האחרונה, על אף שוולנסיה אינה העיר היחידה שטוענת שבידיה האוצר הזה.
מאוחר יותר, כשעמדנו והתבוננו בציור של גויה בקאפלה של סאן פרנסיצקו דה בורחה, עבודה משנותיו האפלות המאוחרות של האמן, אישה צעירה בקבוצה שלנו הבחינה בכמה נשים הרות הולכות סביב הכנסייה. הקתדרלה, הסביר חוזה, היא גם ביתה של וירחן דל בואן פארטו, גברת הלידה הטובה, כך שנוצרה מסורת שנשים הרות, בכל חודש מחודשי הריונן, הולכות תשע פעמים סביב הקתדרלה לפני שהן אומרות תפילה להבטחת לידה בריאה.
בסמוך לקתדרלה, נמצאת פלאזה דה לה וירחן, הפלזה העמוסה ביותר בעיר בהולכי רגל, מקום מפגש הומה של בתי קפה ושולחנות תחת כיפת השמים. מרחק צעדים משם, הסתיים הסיור שלנו באורצ'טריה אל סיגלו, שם טבלנו פארטונס (מאפים בצורת אצבע) באורצ'טה, משקה קר וקרמי שעשוי מאגוזי טייגר, משקה הדגל של ולנסיה.
הסיור שלנו הסתיים, עשיתי את דרכי בחזרה למלון וקרסתי בחדרי, במחשבה שוולנסיה בהחלט אינה דלה במסורת. בהליכה פשוטה אחת, העיר חשפה ללא מאמץ יותר מ-2,000 שנות היסטוריה.
המסורת אומנם שולטת בוולנסיה, אבל הדבר אינו מגביל את צימאונה של העיר לחידושים. אחרי ששיטפונות הרסניים מנהר טוריה החריבו את העיר באוקטובר 1957, מסלול המים הוסת דרומה, הרחק ממרכז העיר, והנהר הפך לתשעה קילומטרים של רצועה ירוקה המוכרת בשם חרדין דל טוריה.
ביום המחרת שכרתי אופניים, ועם ברכתה של אמא טבע – ולנסיה נהנית מיותר מ-300 ימי שמש בשנה – הצטרפתי להמון הולכי הרגל, הרצים ורוכבי האופניים שחוצים את העיר במסלול מעוקל מיוחד. עד מהרה מצאתי את עצמי בגלקסיה רחוקה, רחוקה מאוד.
לפני נמצא קומפלקס עתידני של בניינים בצורת עיניים ענקיות, קסדות, וכלובי סורגים משוננים. בריכות מלבניות ארוכות שיקפו את פסיפס הטרנקאדיס (אריחים שבורים) הלבן של פני הבניינים ואת צבעם הכחול של השמים הים-תיכוניים. הסיודד דה לאס ארטס אי לס סיאנסיאס (עיר האמנויות והמדעים) נוצרה על ידי הארכיטקט החי הנודע ביותר של ולנסיה, סנטיאדו קלאטראבה, האיש שהוטלה עליו המשימה לעצב את מרכז השינוע במרכז הסחר העולמי בניו יורק. במשך יותר מ-15 השנים האחרונות הוא הפך את מה שהיה החלק הלא מנוצל והלא מושך של ולנסיה לארץ פלאות ארכיטקטוניות בעלת חשיבות בינלאומית.
ראשית, הקסדה. הפלאו דה לס ארטס ריינה סופיה, בית האופרה, נחנך ב-2005, והוא התוספת האחרונה לאוסף המבנים האוונגארדי. ארבעת האודיטוריומים שלו מציגים אופרות, מופעי בלט, קונצרטים והפקות תאטרון עבור יותר מ-4,400 פטרונים. בהמשך, בחנתי את העין. זהו המבנה הראשון בעיר האמנויות והמדעים שפתח את דלתותיו.
חצי הכדור הוא תיאטרון איימקס ופלנטריום עם אולם הקולנוע הגדול ביותר בספרד, כולל מסך קעור בגודל 1,000 מ"ר ומערכת הקרנה תלת ממדית דיגיטלית. בהמשך מסע התגליות שלי, הגעתי לכלוב הסורגים שהוא מוזיאו דה לס סיאנסיאס פרינסיפה פליפה. "מירה, מאמה, לה באלנה!" צרח ילד קטן שחלף מולי, מצביע ומושך את אימו הנלהבת קצת פחות ממנו לכיוון מוזיאון המדע. כן, יש מי שקישרו את הקלשונות שעל הגג לשלד של באלנה, או לוויתן, והסקתי שהשם נקלט. בפנים, תצוגה אינטראקטיבית מלמדת על מדע וטכנולוגיה.
תחנתי האחרונה הייתה ה-Oceanografic שעוצב על ידי הארכיטקט הספרדי פליקס קנדלה. זהו האקווריום הגדול ביותר באירופה ובו 45,000 מינים של בעלי חיים מחולקים לקבוצות המייצגות את המערכות האקולוגיות הימיות העיקריות בעולם. בפנים אפשר גם לראות אקרובטיקה של דולפינים בדולפינריום – אני נכחתי במופע אחד עם שחיינים ותיפוף חי – או ללכת דרך מנהרת זכוכית תת מימית, שחוצה את נתיביהם של כרישים, צלופחים ודגים בכל הגדלים.
טוב, גיליתי את עברה של ולנסיה וחשפתי את עברה ואת עתידה. כעת הגיע הזמן ללכת לים. מפני שבנוסף לכל פלאיה התרבותיים וההיסטוריים, אחד הטיעונים הראשיים של ולנסיה לתהילה הוא מיקומה מעורר הקנאה על הים התיכון, במרחק של כ-15 דקות נסיעה ממרכז העיר.
ביליתי את היום בשכשוך בחוף לה מלווארוס לפני שיצאתי לטיול לאכילת פאייה של חוף. אף כי מוגשות גרסאות רבות, חשבתי שהכי טוב בוולנסיה להתנהג כוולנסאי, ובחרתי בפאייה ולנסיאנה המסורתית, שעשויה מעוף, ארנבת וירקות. חפרתי במאכל האורז הטעים ב"סגנון ולנסיה" – הישר מהמחבת.
לבסוף, ביקרתי בנמל ובמרינה המלכותית על שם חואן קרלוס הראשון, אזור שנולד, נבנה ושופץ מחדש כאשר ולנסיה התכוננה להיות העיר הראשונה באירופה שתארח את גביע מרוץ היאכטות של אמריקה ב-2007 ושוב ב-2010. מרוצי הגראנד פרי פורמולה 1 האירופאים חולפים ברחובותיה כל קיץ, ויותר מ-200,000 נוסעים צפויים לצאת למסעות שיט על המים האלה השנה.
כדי לטעום מזה, הרמתי מפרש לשיט בשקיעה על סירת קטמארן. בזמן שהרוח הנחתה את הסירה הרחק מהחוף, ראיתי איך השמים הבהירים מקבלים גווני זהב, והודיתי לכוכבי המזל שלי, שכמה מהם החלו להופיע למשמרת הערב שלהם, על כך שמצאתי עיר שמסוגלת לספק את תשוקות המסע המרובות שלי. עם גביע קאווה ביד, הרמתי כוסית לכבוד העיירה והעיר, הישן והחדש, שעושים את העיר השלישית של ספרד לשנייה לאף אחת אחרת.
קינטנילה הוא שחקן וכותב שחי בניו יורק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם