סיפור יפואי: סיור בעיר יפו
העיר יפו אומנם נמצאת בתקופת פריחה מסוימת עם אזור נמל מתפתח ובנייה מחודשת, אולם נדמה כי היא עדיין לא ממצה את הפוטנציאל שבה, והכל בצל דו הקיום שמעליו מרחף סימן שאלה גדול
אם תשאלו את צור שיזף, הסופר והעיתונאי שגר יותר מ-20 שנה ביפו ומשמש כיו"ר עמותת "יפו יפת ימים" מה מצבה של העיר, הוא יגיד שהיא נמצאת בתקופת פריחה ושגשוג, כזו שמזכירה את ימי אבו נבוט שבנה את המסגד הגדול בכניסה לעיר ב-1820.
"בשנים האחרונות המקום נמצא בתנופה. יש פחות מירמור בקרב התושבים ועדיין, לחיות פה זה כמו בסרט טורקי טוב, יש ימים שאתה קם בבוקר ומקבל מכל הטוב של יפו ויש ימים שבהם אתה מתעורר ומגלה שפרצו לך וגנבו לך", אומר שיזף כשהוא מצטט את
דו קיום? "אני מעדיף את המושג קיום משותף. מקומות הצהרתיים הם מקומות של דו קיום כמו גן השלום והגן היהודי הערבי. לעומתם יש מקומות של קיום משותף, כמו אבו חסן, או חינאווי, שם נפגשים אנשים לקיום משותף עם חומוס טוב." מסכם שיזף את יחסי השכנות ביפו המתפתחת, מקום אותו שכניו מכנים "כלת פלסטין".
עורך הדין נאסים שאקר שהיה ממייסדי הרביטה, האגודה למען ערביי יפו, ויושב הראש שלה במשך עשר שנים, פחות אופטימי. הוא אולי קורא להרצאה שלו "יפו זה לא רק הסרט 'עג'מי'", אבל בו בעת הוא מצייר תמונה עגומה של המצב החברתי והכלכלי של 22 אלף המוסלמים בעיר בת 360 אלף תושבים סך הכל, שחיים בפשע ובסכנת גירוש בלית ברירה מהעיר החדשה שעוברת תנופה נדלנית שנדמית כמנותקת מהמציאות הישראלית, כפי שקורה במקומות רבים אחרים בארץ.
"היום אין שכונות ערביות ביפו, כל השכונות מעורבות. אנחנו חיים ביחד עם היהודים בתחושת ניכור מתמשכת מהחברה, מה שלצערי מוביל יחד עם גורמים רבים אחרים לאלימות ופשיעה בקהילה. הלב שלנו התחמם עם המאבק החברתי על הזכויות לדיור שהתרחש בקיץ האחרון, ועדיין, המצב של ערביי יפו קשה פי כמה מזה של התושבים היהודים בה".
לעומתם ד"ר דניאל מונטרסקו, אנתרופולוג שמתמחה בערים מעורבות, מעניק הגדרה משלו למושג הדו קיום ומכנה אותו בשם "חרדת קיום". "יפו שהייתה בפריפריה בתודעה הציבורית הישראלית קיבלה לאחרונה במה בזמן שמתקיים בה מאבק משברי על הזכות והזהות של העיר כחלק מתהליך הג'נטריפיקציה שהיא עוברת בשנים האחרונות", מסביר מונטרסקו.
"משמעות הג'נטריפיקציה היא חדירה של אוכלוסייה ממעמד בינוני ובינוני-גבוה לשכונות חלשות ודחיקה של האוכלוסייה הוותיקה. מה שהתחיל בתור שיגעון של בודדים כמו דן בן אמוץ בשנות ה-60, הפך למצב שבו קמות קהילות משוערות (gated communities) כמו גבעת אנדרומדה.
היפואים חיים במקום שבו הסדר המרחבי המשובש שולט, לצד מובלעות כמו אנדרומדה ופרויקט יפו לציבור הדתי הלאומי המנוהל על ידי חברת אמונה, נמצאים כיום שלושה סוגי אוכלוסייה בעיר: הקהילה הערבית, הקהילה היהודית הוותיקה והקהילה היהודית החדשה שמחפשים כולם בנפרד את הזהות והקהילה במקום שבו אין כבר הפרדה וחפיפה בין הגבולות המרחביים לגבולות הדמוגרפיים".
מונטרסקו מאמין שדווקא דרך חרדת הקיום שקיימת בשני הצדדים אפשר למצוא מכנה משותף שיגרום לאיחוד. בפועל תושבי יפו היהודים והערבים נחלו מספר הצלחות במאבקם להזרמת תקציבים לעיר, אשר שינו את פניה ללא היכר מאז שנת 1987, אך האם כספים אלה הוקצבו כהיענות לצרכי האוכלוסיות המוחלשות, או דווקא בהשפעת כוחות הג'נטריפיקציה?
ביום שני האחרון השתתפתי בסיור מטעם ארגון יד יצחק בן צבי, שהתחיל בשכונת עג'מי בעלת המוניטין המפוקפק והלא בהכרח מוצדק והגיע עד לשוק הפשפשים המתחדש עם זליגות מטאפוריות לשכונת מנשייה. עברנו במקומות המתחדשים והיפים של יפו, ובדרך לא דילגנו על המהמורות שעברו על העיר. בין לבין נותר לנו מקום רב לתהות על מהות המושג עיר מעורבת, ומה בדיוק הוא טומן בחובו, במסגרת סיור שסוטה מהמסלול הקבוע של רוב התיירים שמתמצה לרוב בסיבוב בעיר העתיקה או קפיצה לאבולעפיה. כדי להימנע עד כמה שניתן מקפיצות היסטוריות מוצע בפניכם מסלול שמתחיל דווקא בתל אביב ומגיע ללב יפו.
עד לשנות ה-60, גבולות העיר יפו מוקמו בשכונת מנשייה מוכת הגורל, ואם נרצה לדייק, הגבול המטאפורי עבר באמצע שוק הכרמל שהיווה את קו הגבול בתוך העיר תל אביב יפו (שנקראה כך מאז 1949). רחוב אלנבי המתעקל יצר הפרדה בין שני חלקי העיר כאשר בתווך ניצב שוק הכרמל וכרם התימנים עם הקצבים התימנים ששימשו כאזור חיץ.
פרעות האחד במאי 1921, גרמו לרוב היישוב היהודי ביפו לעבור לתל אביב ובשנת 1929 עברו כל מוסדות הציבור לתל אביב, והשאירו את יפו כעיר ערבית. כיום, העדות היחידה לשכונה הערבית שהייתה שם הוא מסגד חסן בק משנת 1916 שנמצא בין תחנת הרכבת הישנה, שהפכה למתחם "התחנה", לבין תחנת הכרמלית. ממנשייה הישנה נלך על הטיילת לכיוון הנמל.
נמל יפו העתיק קיים מזה 5,000 שנה והוא למעשה גחמה של הבריטים ולא נמל של ממש אלא מזח בצורת סלעים שיוצרים מעגן, ואליו הגיעו העולים החדשים בתחילת המאה הקודמת, בדיוק כמו יצחק קומר, גיבור "תמול שלשום" של ש"י עגנון, המגיע לארץ ישראל דרך הנמל באונייה שעוגנת כקילומטר מהחוף.
"בתחילה, עברה יפו תהליך של רומנטיזציה שבו הים של יפו גויס למטרות הציוניות ששוקפו לעולה החדש בעלייה הרוחנית והפיזית לארץ." מסבירה ד"ר מיכל אורן. אבל עיר הנמל שייצגה עבור העולה החדש את הארץ המובטחת התגלתה די מהר בתור מקום כלכלי בעיקרו שבו התבקשת לשלם בקשיש על כל דבר. "ההוויה הכלכלית היא המהות של יפו: הנמל, הדייגים והתפוזים. תשומת הלב בעיר הייתה ההצלחה הכלכלית ועד שנת 1921 מדובר בשגשוג ופיתוח כלכלי שהיהודים שותפים לו", מסבירה אורן כשהיא מביאה כדוגמה את השעון המפורסם שנבנה בשנת 1906 בתור אחד מסמלי הקדמה שהגיעו אל העיר.
בשנים האחרונות הנמל שהיה ונשאר שייך לדייגים, מתרענן עם פתיחת מסעדות, גלריות, האנגרים וחללי סטודיו כמו מרכז נא לגעת ומלון בוטיק שמתוכנן להיבנות במקום. "בתהליך של עשר שנות מאבק של היפואים, גם אנשי הכלכלה הבינו שהדייגים הם העורק של הנמל ושחשוב לשמר את ההאנגרים ואת המזח כאן", אומר צור שיזף בסיור במקום, כך שלצד המבנים הבריטיים בנמל ששומר והמקומות החדשים שיפתחו בהם, מצליח המקום לשמור על אותנטיות מתוקה שלא קיימת באחיו המודרני בתל אביב.
מהנמל נעלה אל העיר העתיקה לסיור שיתחיל בגן הפסגה וימשיך לסמטאות העיר העתיקה, שבה נמצאים מבנים מהמאות ה-16, 17 ו-18. אחרי הפרעות בשנים 1921 ו-1929 העיר חוותה אסון נוסף בצורת המרד הערבי ב-1936 והשתלטות הבריטים על יפו במבצע עוגן שהוביל ליצירת "השטח הגדול" (באמצעות הריסת מאות בתים במקום).
אזור זה היה עד לשנות ה-60 שטח הפקר שמשך אליו נרקומנים וזונות. אותו שטח הפך לגן הפסגה עם אימוץ החמאם מהמאה ה-17 על ידי אמנים וטיפוח רובע האמנים באזור העיר העתיקה.
כיום, אפשר ליהנות במקום ממרכז המבקרים בכיכר קדומים שנפתח מחדש לא מכבר, משיטוט מוכר בין גלריות רבות ורחובות בעלי שמות מגלגל המזלות, לצד פיסות היסטוריה מתקופת פטרוס הקדוש, שישן בביתו של שמעון הבורסקאי במתחם, החאן היהודי מ-1740 שנחשב לבית התפילה העתיק ביותר בעיר שעדיין עומד ושעבר גלגולים רבים כאכסניה עד 1948 אז הפך לבית כנסת לעולי לוב, ובהתחקות אחרי צעדיו של נפוליאון שציווה על הרג חייליו כאשר לקו במחלת הדבר.
מהעיר העתיקה ניכנס בין בנייני השכונה המרונית באזור בית מיומנה ונגיע לגן השניים. שם נוכל לראות מצד אחד וילות יפואיות מרשימות שנבנו בהשפעה איטלקית ושימשו בעבר את עשירי העיר, ומהצד השני יושבי אוהלים שנמצאים שם עוד מתקופת המחאה.
משם נחזור לכיוון הים דרך שכונת עג'מי המפורסמת. בין סמטאות רחוב אחיטוב לרחוב צופית ניתן לסייר בשכונת עג'מי בין בתי מידות רחבים עד לפארק המדרון שבו הים פוגש את העיר. בשנת 1948 הוכתה העיר יפו במכה החזקה ביותר כאשר יותר מ-90% מתושביה ברחו והשאירו עיר רפאים.
ללא שכבת הנהגה קובצו בסוג של גטו באזור זה 4,000 ערבים, שהפכו עם השנים ל-30,000. בו זמנית נכנסו אל הבתים הנטושים בכל השכונות עולים חדשים מבולגריה, לוב, רומניה ועוד מקומות שונים, ונשארו שם עד לשנות ה-60, אז עברו לשכונות יפו ג' וד'. מאז ועד לשנת 1987 ההתדרדרות הפיזית השתלטה על העיר ובעיקר על שתי השכונות, עג'מי וג'יבליה, בהן אף אחד לא רצה לטפל.
חוף הים הפך למזבלה ויפו הייתה לרוח רפאים עד שעברו שנים רבות והעיר התמלאה. היום ניתן להתרשם במקום מהטיילת המקסימה בפארק המדרון, אשר מתחברת לרצף הטיילות מבת ים להרצליה, ומשם גם להשקיף אל קו הארכיטקטורה היפואית שנדמית כמו אי של נוסטלגיה עם בניינים מפוארים, מסגדים, כנסיות ומגדל המים הבודד ברקע.
העיר שפנטזו עליה ברומנטיות, שהפכה למקום כלכלי גרידא, ולבסוף נתפסה כמקום של פורעים מוצאת עצמה שוב (בתקווה) באור רומנטי שיישמר רק אם תושביה יצליחו ליצור קהילה אמיתית של חיים משותפים בין החומוס לדגים וזיכרון ריח התפוזים.
הכותבת השתתפה בסיור מטעם ארגון יד יצחק בן צבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם