היסטוריה אצורה: קתדרלת מילאנו
קתדרלת מילאנו, הדואומו (Duomo), היא הקתדרלה הרביעית בגודלה בעולם והאתר התיירותי החשוב בעיר. על הקתדרלה, שנבנתה במשך כמעט 600 שנים, נכתבו ספרים רבים. ההיסטוריה אצורה בקירותיה ותהפוכות רבות עברו עליה, אך כדי להבין אותה כראוי כדאי להיוועץ באלו שביקרו בה לפני שהפכה לסמל
סמואל לונגהורן קלמנס (Samuel Longhorne Celmens), הידוע בשם העט שלו מארק טווין, החל את דרכו הספרותית ככותב מסעות, הרבה לפני שכתב את תום סויר והאקלברי פין. ב-1867, במימון מקומון אמריקני קטן, יצא טווין למסע עלייה לרגל לארץ ישראל שעבר בערי אירופה והים התיכון. טוריו השבועיים שתיארו את המסע אוגדו לבסוף לספר "התמימים בחוץ לארץ", שהיה ספרו המוצלח ביותר של טווין בחייו, ונותר עד היום אחד מספרי המסע המצליחים והמשעשעים ביותר. טווין הגיע למילאנו ב-1869, ולא נותר אדיש לנוכח הקתדרלה.
"לקראת בין ערביים התקרבנו למילאנו והצלחנו
לבסוף, יער של מחטים חינניות, נוצצות באור השמש הענברי, עלה באטיות מעל לגגות הבתים הננסיים, כפי שניתן לראות לעתים בים, באופק הרחוק, קבוצת עננים צפופה, מוזהבת ומוגבהת המרימה עצמה מעל לשאון הגלים – הקתדרלה! ידענו זאת מיד".
מארק טווין, התמימים בחוץ לארץ, 1869
כיום הקתדרלה כבר אינה בולטת כבעבר, אז לא הוסתרה עדיין על ידי גורדי שחקים ובנייני דירות. אך מיקומה בלב העיר, באזור שהיה בעבר מרכז הפורום הרומאי, מבטיח שאין מבקר בעיר שלא יעבור על פניה. הכנסייה נבנתה על מכונה של הבזיליקה הציבורית, שניצבה בימי קדם אל מול הפורום, במקום הנחשק ביותר בעיר.
רלף ולדו אמרסון, מגדולי הוגי הדעות האמריקנים, ביקר בקתדרלה בשנת 1833. אמרסון שהחל את דרכו ככומר, עזב את הכנסייה בעקבות משבר אמונה עמוק לאחר מות אשתו ויצא לסיור באירופה. כאן נפגש עם הוגי דעות בעלי שם והחל לגבש מחדש את אמונתו, כאשר בבסיסה התפיסה של האמונה כאינדיבידואלית. תפיסותיו של אמרסון הפכו לחלק מבסיסה הרוחני של ארצות הברית. במסעותיו באירופה ביקר בכנסיות רבות ורשם את חוויותיו ביומני מסע.
"...הקתדרלה הזאת היא הכנסייה היחידה בכל איטליה שיכולה להתחרות בסן פטרוס. זהו מקום מרשים ביותר, מבפנים ומבחוץ. חזיתה המופלאה זכאית לאותה תשומת לב כתוכה. בנייתה, שהחלה על ידי אנדרה קומודיה (Andrea Commodia) ב=1386, עדיין לא נסתיימה, אף על פי שהיא מאז תחת בנייה מתמדת. כשתושלם, יעטרו אותה 7,000 פסלים, גדולים וקטנים, מבחוץ; כיום יש 5,000 פסלים. היא בנויה כולה, עד לפרט הקטן ביותר, משיש לבן, והייתה עולה הר של זהב אילולא הוריש לה מייסדה מחצבה של שיש. 42 אמנים עובדים עליה באופן תמידי..."
רלף ולדו אמרסון, יומנים, 1833
בסוף המאה ה-14 מצבן של שתי הכנסיות ששימשו כמושב הקיץ והחורף של הארכיבישוף של מילאנו היה רעוע ביותר, והארכיבישוף, באישורו של שליט מילאנו ג'אן גלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), החליט לבנות קתדרלה שתחליפן.
התכנון המקורי היה בניין בסגנון הקלאסי בעל מבנה וחומרים מסורתיים. ויסקונטי סבר אחרת, וציווה שהקתדרלה תיבנה בסגנון החדש, הגותי הבין-לאומי, שהיה נפוץ בצרפת ובגרמניה באותם הימים. ההתנגשות בין הסגנון האדריכלי השמרני לבין הסגנון הגותי, שבו נבנתה לבסוף הכנסייה, הוא הסיבה למרבית העיכובים שגרמו לכך שבניית הכנסייה תימשך יותר מחצי מילניום.
ג'וזף אדיסון, משורר וכותב מחזות אנגלי בן המאה ה-17, ביקר במילאנו בעת שהבנייה הייתה עדיין בעיצומה:
"לא יכולתי לשהות זמן רב במילאנו מבלי ללכת לראות את הכנסייה הגדולה ששמעתי עליה כל כך הרבה, אך מעולם לא התאכזבתי כל כך מציפיותיי כמו במהלך הביקור הראשון בה, מכיוון שהחזית, שהייתה כל מה שראיתי מן המבנה החיצוני, לא הייתה גמורה, ובפנים הכול היה כה מלא אבק ועשן מנורות עד שלא השיש או הכסף או עבודות הפליז נראו בבהירות. הערימה הגותית העצומה הזאת, המתיימרת להיות בניין, עשויה כולה שיש חוץ מגגה...
"חזית המבנה נראית לבנה ונקייה יותר מתוכו, שכן שיש שנחשף לגשמים ונרטב נשמר טוב יותר מאשר כאשר אינו חשוף לפגעי מזג האוויר... שפע זה של שיש, על אף היותו מדהים בעבור זרים, אינו כה פלאי במדינה שכל כך הרבה עורקים של האבן היקרה הזאת זורמים בקרביה. אך למרות האבנים הזולות, העבודה עמן יקרה מאוד. יש האומרים כי יש 11,000 פסלים בכנסייה, אך הם מחשיבים כל דמות ודמות..."
ג'וזף אדיסון, הערות על חלקים מסוימים באיטליה, 1753
לאחר שוויסקונטי ציווה לבנות את הקתדרלה בסגנון גותי, היה צורך למצוא אבן מרשימה ועמידה מספיק כדי להוציא אל הפועל את התכנון. לשם כך ייסד ויסקונטי גוף שהיה אחראי על בניית הכנסייה מימיו והלאה, ה-Veneranda Fabbrica del Duomo, שמשמעות שמו היא "מפעל בניית הדואומו המכובד". לפבריקה דל דואומו הוריש ויסקונטי את השימוש הבלעדי, פטור ממסים, במחצבת השיש קנדוגליה (Candoglia) שבאגם מאג'ורה (Maggiore), משם הגיעה אספקת השיש לעיר לאורך השנים דרך אחת מתעלות העיר, ה-Naviglio Grande.
העבודה על הקתדרלה נמשכה שנים ארוכות. תכניות הבנייה השתנו מעת לעת, מקצה לקצה, מצורות גותיות לקלאסיות, מכנסיות מכובדות לאולמות שמשמשים יותר ככיכר העיר מאשר כבית תפילה. כדי לסיים את הבנייה היה צורך במנהיג חדש שידחוף את הדואומו אל קו הסיום.
ב-1805, כמה ימים לפני שהכתיר עצמו למלך בתוך הקתדרלה, ציווה נפוליאון לסיים את הבנייה במהירות ובעלות נמוכה, תוך כדי שמירה על כל מה שנבנה עד ימיו בסגנון הגותי. כך הושלמה סוף סוף חזית המבנה ב-1813, אף על פי שהמבנה לא יושלם סופית עד ל-1965, אז הונחה במקום דלת הברונזה האחרונה.
את המשך הכתבה ניתן לקרוא בגליון מטרופוליס מילאנו, אותו ניתן להזמין באתר המגזין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם