ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

דפי זהב: חוגגים 120 שנה ל"ווג"

תגידו יום הולדת 120 שמח ל"ווג": מעצמת האופנה, התרבות, הסלבריטאות והלייפסטייל שמלבישה ומפשיטה את העולם המערבי מאז המאה ה-19. לרגל המאורע, קבלו את האנקדוטות, המיתולוגיות, האידאולוגיות והנפילות. שיהיה עד 240, אלא מה

צילום אופנה מעולה משקף את התקופה באותה המידה שכותרת ב'ניו יורק טיימס' עושה זאת", אמרה אנה ווינטור, העורכת הראשית של המהדורה האמריקאית של "ווג", בראיון לקידום יום הולדת 120 של המגזין. "ווג", אחרי הכל, הוא לא סתם עוד מגזין, אלא המגזין שמנהל את היחסים הסימביוטיים ביותר עם התעשייה אותה הוא מסקר: "ווג" משנה את עולם האופנה באותה הנשימה שבה הוא מתעד את השינוי הזה.

ב-17 בדצמבר 1892 יצא הגיליון הראשון של "ווג", שנולד כשבועון לניו יורקרים מהמעמד העליון. החל מ-1912 הוא החל להיות מופץ פעמיים בחודש, ובאותה תקופה החלו לצאת גם מהדורות אירופיות. לירחון הפך "ווג" רק בתחילת שנות השבעים.

אם בתחילת דרכו סגד העיתון האליטיסטי לאופנה עילית אירופית - ככה זה כשהקהל שלך הוא נשות חברה ממנהטן הנוסעות לעשות שופינג בפריז - תוך כמה עשורים הגישה של "ווג" השתנתה. מלחמות העולם והשפל הכלכלי הגדול שינו את התמונה ואילצו את העיתון להתחיל להתייחס לאופנה אמריקאית הנעשית בייצור המוני. הודות ל"ווג" הפכה האופנה האמריקאית ללגיטימית, ואפילו מכובדת, ובזכות המגזין נהיו ראלף לורן, קלווין קליין ודונה קארן שמות לא פחות גדולים ממעצבי עילית אירופים.

לא תמיד היו דוגמניות על השער של "ווג". בתחילת דרכו של המגזין עיטרו את שעריו איורים מעודנים, בין היתר של "נערות גיבסון" - איורים של נשים יפות, שהיו פופולריים באמריקה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כשאת הפרוטוטיפ יצר המאייר צ'רלס דיינה גיבסון על פי אידאל היופי של התקופה. ב-1909 עיטר איור של טווס את השער. אך מרגע שצילום הצבע הראשון התנוסס על השער, ב-1932, היה ברור שאיורי חיות לא ישובו.

כיום יוצאות מהדורות שונות של "ווג" ב-18 מדינות ברחבי העולם, בהן ארצות הברית, אנגליה, צרפת, ברזיל, איטליה, סין, רוסיה, אוסטרליה, גרמניה והודו, ובשנה הבאה תושק גם מהדורה הולנדית. חוץ מזה ייסדה עורכת המגזין, אנה ווינטור, שלושה מגזינים נוספים במהלך כהונתה: "טין ווג" לצעירות; Vogue Living לענייני הבית; ו"ווג לגברים", שיצא לראשונה באמצע העשור החולף ונסגר אחרי שלוש שנים.

למרות אקספרימנטים ספורים (דוגמת "ווג לגברים") שלא עלו יפה, בתקופה שבה נראה שלעיתונות מודפסת אין עתיד, מוכיחה ווינטור אחרת. בעולם שבו מפרסמים נעים בין זהירות לייאוש, ווינטור עדיין מצליחה להביא אותם ל"ווג". כמובן שגם "ווג" נפגע מהמשבר הכלכלי, אך הוא מתאושש בצורה מרשימה, וזו סיבה לא קטנה לחגיגה.

את יום הולדתו ה-120 חוגג "ווג" עם ארכיון מקוון חדש, המכיל כל עמוד מכל גיליון של "ווג" האמריקאי שיצא אי פעם, כולל הפרסומות. זה אוצר בלום, המכיל מעל 425 אלף תמונות, 300 אלף מודעות ומאה אלף כתבות. הכל מקוטלג ומגובה במנוע חיפוש משוכלל וסופר-יעיל - שעורך חיפוש בארכיון לא רק לפי צלם, מעצב או דוגמנית, אלא גם לפי סוגי בדים ופריטי לבוש.

הארכיון האינטרנטי השלם של "ווג" אמנם נשמע כמו מתנת יומולדת יפה לכל חובבת אופנה, אבל למרבה הצער גישה לארכיון עולה לא פחות מאשר 1,575 דולר בשנה. מתברר שהוא לא נועד לכל אחד, ושצריך להתייחס אליו יותר כאל מאגר נתונים דיגיטלי המיועד למשרדי פרסום, מעצבים, צלמים, היסטוריונים, סטייליסטים, ארט-דיירקטורים ושאר אנשי מקצוע, וכמובן לסטודנטים לעיצוב אופנה.

מתנת יום הולדת במחיר סביר יותר היא הספר החדש של "ווג", שיצא באוקטובר. הספר Vogue: The Covers, מאגד יחדיו למעלה מ-300 מהשערים הכי חשובים, יפים ומדוברים של המגזין לאורך 120 שנות קיומו, שצולמו על ידי גדולי הצלמים, בהם אני לייבוביץ', הלמוט ניוטון, ריצ'רד אבדון, טרי ריצ'רדסון ומריו טסטינו. הספר מכיל לא מעט צילומים מהממים, אבל כמו שווינטור אומרת: "השער הכי טוב הוא תמיד השער הבא, זה שעוד לא ראית".

אם "ווג" הוא אייקון תרבות, הרי שהגברת הראשונה של המגזין היא אייקון לא פחות גדול. עם קארה ופוני - תספורת שהיא נאמנה לה מגיל 14 - ומשקפי דיסטנס ענקיים של שאנל, אנה ווינטור היא האישה המשפיעה ביותר בתעשיית האופנה, המגלגלת מיליארדי דולרים, ופרצוף מוכר גם למי שמעולם לא דפדף במגזין שאותו היא עורכת זה 23 שנה.

ווינטור, שנולדה בלונדון לפני 62 שנה, החלה לעבוד בתחום האופנה בגיל צעיר. בתור בתו של עורך ה"איבנינג סטנדרט", החדירה שלה לעיתונות הייתה אך טבעית. מההתחלה היה ברור לה שמטרתה בחיים היא לערוך את "ווג". האגדה מספרת שבראיון העבודה הראשון שלה במגזין, בתחילת שנות השמונים, שאלה אותה העורכת דאז גרייס מירבלה איזה תפקיד היא הייתה רוצה למלא אם תצטרף ל"ווג". "את התפקיד שלך", ענתה ווינטור בלי למצמץ.

זה לקח עוד כמה שנים, אבל מירבלה הוחלפה בווינטור ב-1988, וזו הפכה במהרה לעורכת המדוברת, המזוהה והמצליחה ביותר של המגזין בכל שנות קיומו, מי שבקלות ממנפת קריירות של מעצבים צעירים, דוגמניות ומותגי אופנה. מארק ג'ייקובס, אלכסנדר וואנג וג'ון גליאנו הם רק חלק מהמעצבים שצריכים להודות לווינטור על הקריירה שלהם, וגם מעצבים ותיקים ומבוססים סרים למרותה. מי עוד היה יכול לדרוש ממיוצ'ה פראדה לשנות דגמים כדי שיתאמו לצורכי השוק האמריקאי ולהיענות בחיוב?

אומרים שלמעמדה הרם הגיעה ווינטור בין היתר בזכות העובדה שהיא מעורבת פעילה בתעשיית האופנה, בצורה החורגת בהרבה מעריכת מגזין מצליח. ווינטור שכנעה את ממשלת צרפת לממן מעצבי אופנה צעירים; היא ארגנה ליל שופינג שנתי בשם "Fashion's Night Out" על מנת לעזור לקמעונאי ניו יורק בזמן המשבר הכלכלי (יוזמה שהייתה הצלחה כבירה ומאז התפשטה גם למדינות אחרות); היא משמשת כיו"ר נשף הגאלה השנתי של המכון לתלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק; והיא ממליצה לבתי האופנה על מינויים בדרגים הגבוהים ביותר. ספק, למשל, אם מארק ג'ייקובס היה מתמנה למנהל האמנותי של בית האופנה הצרפתי לואי ויטון ב-1997, ללא עזרתה.

ומעמדה ללא ספק זוכה להכרה. ביולי שעבר קפצה ווינטור לארמון האליזה בפריז, לבושה בחליפת הוט-קוטור של שאנל, כדי לקבל מידיו של ניקולא סרקוזי את אות לגיון הכבוד הצרפתי. את אות מסדר האימפריה הבריטית היא קיבלה כבר ב-2008. לאחרונה דירג אותה המגזין "פורבס" במקום ה-69 ברשימת הנשים המשפיעות בעולם.

"אני לא רואה את עצמי בתור אדם בעל כוח", אמרה בתגובה לדירוג. "מה זה אומר בכלל? זה אומר שאת מקבלת מקום יותר טוב במסעדה או כרטיסים להקרנה או מה שזה לא יהיה. אבל זאת הזדמנות נהדרת להיות מסוגלת לעזור לאחרים, ועל זה אני אסירת תודה".

אבל צניעות לחוד ומציאות לחוד - הכוח של ווינטור כל כך גדול, עד שפעם הזיזו את מועד שבוע האופנה של מילאנו כדי שיתאים ללו"ז שלה.

את ווינטור למדנו להכיר יותר מקרוב לפני שנתיים, בתור גיבורת הסרט הדוקומנטרי­"גיליון ספטמבר", שתיעד את מאחורי הקלעים של יצירת גיליון ספטמבר 2007 של "ווג". באופן מסורתי, גיליון ספטמבר הוא החשוב בשנה, וזה של ספטמבר 2007 אף היה הגיליון הגדול ביותר בתולדות המגזין, עם לא פחות מ-840 עמודים , מתוכם 727 עמודי מודעות. הפופולריות של הסרט הקפיצה את מחיר גיליון ספטמבר 2007 באי-ביי לכמה מאות דולרים, והפך אותו לאחד מגיליונות "ווג" המבוקשים ביותר.

הסרט סיפק הצצה למערכת היחסים המורכבת בין ווינטור לגרייס קודינגטון, המנהלת האמנותית של המגזין - דוגמנית בדימוס, ג'ינג'ית חיוורת הלבושה בשחור עם צליעה קלה ושיער אדום ענק בטקסטורה של צמר פלדה - וכן הציג עוד דמויות מצוות "ווג" האמריקאי. בין אלה האמיש באולס, האחראי לתוכני הלייף סטייל והעיצוב, ומי שמתפקד כיד ימינה המשופם של וינטור; וכמובן אנדרה לאון טאלי, עורך התוכן - הומו שחור ומוחצן, שלפני כעשור השיל אחוזים ניכרים ממשקלו על פי דרישתה של ווינטור. הטיעון הרשמי הוא שווינטור דאגה לבריאותו של טאלי, אבל אף אחד לא הופתע כשטאלי אמר לאופרה ווינפרי ש"רוב הבנות ב'ווג' נורא רזות כי אנה לא אוהבת אנשים שמנים".

אחת הסיבות להצלחה של הסרט הייתה העובדה שעד אז נמנעה וינטור מלהיחשף לתקשורת, וגם אם ברור שהיא שלטה באופן שבו תוצג בסרט, עדיין ההזדמנות לשמוע אותה מדברת באריכות הייתה מרגשת. בשנתיים האחרונות התראיינה ווינטור לתקשורת הרבה יותר ממה שעשתה במשך כל הקריירה שלה, ויש הקושרים את השינוי לצורך שלה להפריך את התדמית הדמונית שדבקה בה הודות ל"השטן לובשת פראדה", ספר שפרסמה ב-2003 לורן וייסברגר, ששימשה כאסיסטינטית של ווינטור במשך פחות משנה, המתאר את מערכת היחסים בין עורכת מגזין אופנה שתלטנית וקפריזית לבין העוזרת האישית הצעירה שלה. שלוש שנים מאוחר יותר עובד רב המכר לסרט הוליוודי, שבו מגלמת מריל סטריפ את מירנדה פריסטלי - עורכת האופנה המפלצתית, שלכולם ברור שהיא מבוססת על דמותה של ווינטור.

ווינטור לקחה את העניין בהומור ואפילו הגיעה לפרמיירה הניו יורקית של "השטן לובשת פראדה", כשהיא אכן לבושה בפראדה. בראיון לברברה וולטרס אמרה ש"כל מה שהופך את עולם האופנה למבדר ונוצץ ומעניין זה מצוין לתעשייה שלנו. אז אני תומכת בסרט במאה אחוז".

ההומור של ווינטור בקשר ליצירה ניכר גם כשנשאלה השנה במסיבת עיתונאים בסין, בפעם האלף, אם דמותה של סטריפ מבוססת עליה. "זה נכון, כמובן, שאני מכה את כל האסיסטנטים שלי, נועלת אותם בארון ולא משלמת להם", ענתה ווינטור לסינים.

אבל למרות זאת, לא בלתי נמנע ש"השטן לובשת פראדה" היה זרז לצורך של ווינטור לטהר את שמה. וברוך השם - יש מה לטהר. במשך השנים זכתה ללא מעט כינויי גנאי ולתדמית של ביץ' קרה ומחושבת, שתלטנית, מרוחקת, לא ידידותית, שאפתנית ורודנית פרפקציוניסטית שמאוד מפחיד לעבוד איתה. "יצא לה שם כל כך רע", הודה מארק ג'ייקובס, וגם סיפק לכך הסבר: "היא עומדת לצד האנשים שהיא מאמינה בהם, ואם אתה לא אחד האנשים האלה, אולי אתה רואה אותה אחרת".

"אני לא תופסת את עצמי כמאיימת", אמרה ווינטור למגזין "פורבס" על המוניטין שלה. "ואני מבטיחה לך שכל האנשים שעובדים איתי על בסיס יומיומי לא חושבים כך. זה משהו שפוברק על ידי אלמנטים מסוימים בתקשורת. ברגע שמשהו יוצא החוצה, במיוחד בעולם של היום, נוטים להקצין אותו. אני שומרת את הראש שלי למטה ומנסה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר".

עוד אספקט של "השטן לובשת פראדה" שהיה לווינטור חשוב להפריך הוא שאלת מעמדה ב"ווג". עלילת הסרט מספרת על מזימה כושלת להפיל את מירנדה פריסטלי, ולהחליפה בעורכת הצרפתייה היריבה שלה. ובדיוק כמו שאישיותה של פריסטלי בוססה על זו של ווינטור, כך קו העלילה הזה היה מבוסס על שמועות על הכוונה להחליף את ווינטור בעורכת לשעבר של "ווג" הצרפתי, קארין רויטפלד. אך כנראה אין מה לדאוג. ס"י ניוהאוס, יו"ר קונדה נאסט, המו"ל של "ווג", אמר לאחרונה שהוא לא מתכוון להחליף את ווינטור לעולם: "אני מקווה שהיא תהיה כאן בעוד עשר שנים ובעוד 20 שנה".

וכל עוד ווינטור יושבת על הכיסא שלה, אנשים ימתחו עליה ביקורת. רבים רואים את האג'נדה שלה כבעייתית. היא פרו פרווה באופן מובהק, סוגדת לאנשי החברה הגבוהה, ומקדמת את הלוק הרזה ואת המראה היוקרתי, שלא לומר היקר. וגם אם "ווג" הוא מגזין מכובד, שעוסק בנושאים ברצינות - אין בו שאלוני "בחני את עצמך" שיאמרו לך איזה טיפוס את במיטה - עדיין אי אפשר להתכחש לעובדה ש"ווג" הוא שיא המיינסטרים, רחוק מלהיות פורץ דרך.

בין דוגמניות השער שכיכבו על "ווג" לאורך השנים ניתן למצוא גם כמה ישראליות. "ברור שזה כבוד גדול", אומרת עמית מכטינגר, שהצטלמה לכמה שערים של "ווג" במהלך הקריירה, ביניהם ל"ווג" הספרדי ו"ווג" היפני. "זה עיתון האופנה הכי נחשב בעולם, ובכל מדינה יש לזה את הפרסטיז' שלו. השער שהכי אהבתי היה 'ווג' יפן. הייתי שם עם שיער בלונדיני מחומצן קשה. בכלל, 'ווג' זה העיתון שהכי מעז, וזה שקובע מה יהיה בעונה הבאה. אם משהו היה ב'ווג', בטח אפשר ללבוש את זה".

יש לשער ב"ווג" השפעה ישירה על הקריירה של דוגמנית?
"בעיקרון, כן. אם יש לך שער ב'ווג' נתנו לך את הבמה הכי קדמית. ובעקבות השערים ב'ווג' באמת פתחתי המון תצוגות אופנה. של מארק ג'ייקובס, קלואה, תיירי מוגלר, ז'אן פול גוטייה, כל מיני".

מה מבדיל בין צילומי שער ל"ווג" לצילומי שער למגזינים אחרים?
"'ווג' משתמשים בצלמים הכי חזקים, עם האמירה הכי חזקה, שלא מפחדים לעשות את מה שהם באמת מאמינים בו. הם משתמשים במאפרים הכי יצירתיים והסטייליסטיות הכי מופרעות, הכי מעיזות. עובדים שם אנשים ברמה הכי גבוהה מבחינת מקצועיות ויצירתיות ותעוזה, אז זה כבר מקפיץ את זה למקום אחר. אלה אנשים עם ניסיון ופרסטיז', שיש להם קבלות על דברים שהם כבר עשו. אין יותר גבוה מזה".

גם לשירז טל יש כמה שערים של "ווג" ברקורד. "לשמחתי, יצא לי לא פעם ולא פעמיים להצטלם לשער של'ווג'. גם ל'ווג' הצרפתי וגם לאחרים".

מה המשמעות של להיות על השער של "ווג"?
"'ווג' נחשב לאחד המגזינים המובילים בעולם וכמובן שמי שנמצא על השער נמצא בתודעת הציבור. זה מגזין ידוע ומוביל דעת קהל. זה מכובד, זה כיף, זו הרגשה נעימה מאוד. להיות על השער של 'ווג' זה בהחלט ציון דרך בקריירה של כל דוגמנית. עבדתי עם עשרות צלמים ועשיתי לא מעט שערים. לכל צילום שאני עושה אני באה כאילו זה הצילום הכי חשוב בעולם, זאת הגישה שלי בעבודה. אבל בסוף, כשזה יוצא, והעיתון בדוכן, והתמונה היא מתחת לכותרת של 'ווג', את רואה את התוצאה. בכל זאת - 'ווג' זה 'ווג'".

השער המדובר ביותר של "ווג" בעידן החדש הוא השער של הגיליון הראשון שווינטור ערכה - גיליון נובמבר88'. על השער שלו התנוססה לא אחרת מאשר מיכאלה ברקו - בשיער פזור ומתבדר ברוח, חולצה שחורה של המעצב כריסטיאן לקרואה שעליה מתנוסס צלב משובץ באבנים, בטנה חשופה מעט ולגופה ג'ינס דהויים. השער הראשון של ווינטור היה שער איקוני. הצילום לא נעשה בסטודיו, אלא בחוץ, באור יום טבעי, וזו הייתה הפעם הראשונה שדוגמנית השער של "ווג" לבשה ג'ינס. הטבעיות הקז'ואלית הייתה רחוקה מאוד מהתפיסה האסתטית של קודמתה גרייס מירבלה, שהקפידה למקם על השער דיוקנאות מסוגננים. השילוב הפוסט מודרני בין גבוה לנמוך - בין חולצת הוט-קוטור שעולה עשרת אלפים דולר לבין ג'ינס המיוצר בייצור המוני ועולה 50 דולר - היה לא פחות ממהפכני לזמנו.

האימאג' היה כל כך יוצא דופן עבור "ווג", שבית הדפוס צלצל למערכת לוודא שלא מדובר בטעות. "כשעשינו את הצילומים האלה לא חשבנו שאנחנו עושים שער", אומרת היום ברקו. "זה בכלל לא היה אמור להיות לשער, ואני בטח לא האמנתי שאהיה על השער של 'ווג'. הייתי מודעת לזה שיש פה שילוב של הוט-קוטור עם ג'ינס, ודווקא בגלל זה אף אחד לא חשב שזה יכול להיות שער. גם כשכבר אמרו לי שזה הולך להיות על השער הייתי בשוק, ואמרתי - עד שאני לא רואה את זה בדוכן אני לא מאמינה. רק אחרי שהמגזין יצא הבנו שזאת סנסציה. דיברו על זה בטלוויזיה בכל העולם".

עד היום מדברים על השער הזה בתור אחד השערים הכי חשובים וזכורים בהיסטוריה של "ווג".
"נכון. זה תמיד מכניס לי בוסט לאגו כשמדברים על השער הזה, ואנה ווינטור אומרת שזה השער שהיא הכי אוהבת".

יש הבדל בין שער ל"ווג" האמריקאי לבין שער ל"ווג" במדינות אחרות?
"כל שער זה חוויה, אבל ברור שיש היררכיה. כשאני הייתי דוגמנית אמרו שהווגים האירופיים הם יותר ארטיסטיים וה'ווג' האמריקאי זה יותר ביזנס. היו אומרים שכתבות האופנה באירופה יכולות להיות יותר אמנותיות ואפשר יותר להשתגע, ובאמריקה היו יותר איסורים. בזמנו ה'ווג' האיטלקי למשל היה נורא נחשב. עשיתי בזמנו שער ל'ווג' האיטלקי שהיה בשחור-לבן וגם זה נחשב לסוג של סנסציה. בינתיים אנה ווינטור תפסה תאוצה והיום ה'ווג' האמריקאי הכי נחשב. זה קשור הרבה לאישיות של העורך".

לשער גיליון נובמבר 88' של "ווג" היה אימפקט שהורגש לא רק בקריירה של ברקו אלא גם בזו של ווינטור, ובעתיד המגזין כולו. לא רק שהשער המפתיע של דוגמנית בג'ינס לא היה טעות, הוא היה השער שסימן עידן חדש עבור "ווג" - עידן האופנה.

העובדה שהצילום היה צילום גוף, ולא פורטרט, כפי שהיה מקובל בימי מירבלה, סימנה את הדגש שניתן לבגדים. אם מירבלה הרחיקה את "ווג" מעולם האופנה ושמה דגש על לייף סטייל, הרי שווינטור היא זו שהפכה את "ווג" האמריקאי ל"תנ"ך של עולם האופנה". והמהלך הזה היה נחוץ בתקופה שבה המהדורה האמריקאית של המגזין הצרפתי "אל" - שהושקה באמצע שנות השמונים - איימה לכרסם ברווחים של "ווג".

באפריל 1992 חגג "ווג" מאה שנה לקיומו בגיליון חגיגי שעל שערו התנוססה חבורה נאה של סופר מודלס. צלם האופנה הצרפתי פטריק דמרשלייה הנציח בעדשתו לא פחות מעשר מדוגמניות העל של התקופה - כריסטי טרלינגטון, לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד, קלאודיה שיפר ונעמי קמפבל ביניהן - לבושות בג'ינסים לבנים וחולצות לבנות של גאפ, משל השתתפו במסכת חג שבועות. חבורת הדוגמניות שהצטופפו יחדיו על מעין פיגומים, עם חולצות לבנות קשורות מעל לפופיק, סימנה את המהפך האדיר ש"ווג" עבר מתחילת דרכו. הקומפוזיציה הקלילה והעובדה שהדוגמניות לבשו מותג עממי כמו גאפ, ולא מעצב אופנת עילית צרפתי, אמרו הכל - זה היה ניצחונו של "ווג" האמריקאי ושל תעשיית האופנה האמריקאית בכלל.

"ווג" בהנהגתה של ווינטור לא קידם רק את תעשיית האופנה האמריקאית, אלא הניע גם את גלגלי תעשיית הסלבס שלה. אם היום החיבור בין הוליווד לעולם האופנה נראה לנו טבעי כמו ההסתלבטויות של ג'ואן ריברס על בחירות השטיח האדום של כוכבניות השעה, גם את הקרדיט לחתונה הקתולית בין כוכבות קולנוע למעצבי אופנה צריך לתת לאנה ווינטור.

  
אחרי שנים שבהן כיכבו על שערי "ווג" דוגמניות בלבד, השכילה ווינטור להבין את כוחם של ידוענים, ובמעבר בין האייטיז לניינטיז עשתה צעד נועז כשמיקמה על השער את מדונה ואחר כך את קים בייסינגר. מאז ועד היום כיכבה על השער של "ווג" כל כוכבת הוליוודית מצודדת או כוכבת פופ יפה - סיינה מילר, אן האתוויי, ריס וויתרספון, גווינת פאלטרו, ריהאנה, מישל פייפר, ג'וליה רוברטס, דמי מור וקמרון דיאז ורבות אחרות - ואפילו כמה ידועניות שלא היו מתקבלות אצל בטי רוקאווי, כמו הילארי קלינטון - אשת הנשיא הראשונה שכיכבה על השער של "ווג" - מישל אובמה, ליידי גאגא (שכיכבה על השער במרץ השנה בלוק של שנות העשרים ופאה ורודה), או מריל סטריפ, המככבת על הגיליון האחרון של "ווג", בגיל 62.

פעם במיליון שנה אפילו מופיע איזה גבר על השער של "ווג". האחרון היה כוכב האן-בי-איי לברון ג'יימס, שצולם לצדה של הסופר-מודל ג'יזל בונדשן, בפוזה שהזכירה לכמה אנשים קצת יותר מדי את "קינג קונג". בואו נגיד שזה לא היה בין השערים הפופולריים ביותר של העיתון.

כך או כך, להיות על השער של "ווג" זה מצוין לקריירה. "להיות ב'ווג' אומר משהו", מסבירה ווינטור. "לא כולם נהיים חברים, אבל זה חלק מהעבודה שלי להכיר את האנשים האלה ולנסות להבין מיהם, מהם ואיזה עתיד יש להם. אני לא אעמיד פנים שאני יושבת כאן עם גיליון אלקטרוני...' עכשיו זה הזמן לפנות ללברון ג'יימס'. זה אינסטינקטיבי".

לא כולם נהיים חברים, אבל רשימת החברים של אנה ווינטור יכולה לבייש את אגד. היא מעצמת נטוורקינג ואשת עסקים ממולחת שיודעת לנצל קשרים לא פחות משהיא מומחית לענייני אופנה. חבריה שולטים בעולם הספורט, הקולנוע, המוזיקה, הפוליטיקה, העסקים, הממון והאמנות, וביניהם אפשר למנות את כוכב הפופ ג'סטין טימברלייק, כוכב הטניס רוז'ה פדרר וראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג.

ווינטור מקדמת את חבריה, והם, בתמורה, משמרים את מעמד העל שלה, שאותו היטיב לנסח ר.ג' קאטלר, במאי הסרט "גיליון ספטמבר": "אתה יכול לעשות סרט בהוליווד ללא ברכתו של סטיבן ספילברג, אתה יכול להוציא תוכנה ללא ברכתו של ביל גייטס, אבל אתה לא יכול להצליח בעולם האופנה ללא ברכתה של אנה ווינטור".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...