אש על המדווש: יומן מסע במסלול הצ'ימיצ'ורי
נאור רהב ניסה כבר פעמיים להשלים את הצ'ימיצ'ורי - מסלול רכיבת האופניים המתיש והמסוכן בארץ - ולא הצליח. השנה הוא שוב יצא למשימה, והפעם החליט לעשות את זה לבד, בלי בן זוג, בניגוד להמלצות הרוכבים המנוסים. יומן מסע
המסלול, שנקבע ברוח רכיבות הסנצ'ורי האמריקאיות (ומכאן שמו הישראלי שהוא שיבוש מפולפל למקור), הוא באורך של כ-162 ק"מ, מתחיל בשדה בוקר, מגיע לחצבה דרך מעלה שלמון וחוזר לשדה בוקר דרך מעלה עקרבים והמכתש הגדול. בתחילה נקבעה הרכיבה כתחרות זוגות. הרצון לשמור על חוקי הסנצ'ורי הנוקשים שלא מאפשרים ליווי חיצוני, כמו גם תוואי השטח, המרחק, ומיעוט הרוכבים על המסלול היוו סיכון גדול לרוכב הבודד. לרכיבת הצ'ימיצ'ורי הראשונה זינקו 16 זוגות, וסיימו תשע זוגות ושלושה בודדים. בשנה שלאחר מכן המסלול שונה מעט, נקודת הזינוק נקבעה בחצבה, החוקים רוככו והדרישה לצאת בזוגות הפכה להמלצה בלבד.
עד לרגע האחרון לא הייתי סגור עם עצמי שהשנה אני מתכוון לצאת שוב לאתגר. שני הניסיונות הקודמים שלי הסתיימו במפח נפש: לפני שנתיים בן הזוג שלי לרכיבה נשבר אחרי 30 ק"מ ואילץ אותי לחזור מוקדם מהצפוי, ובשנה שעברה מקבץ של תקלות באופניים הכניס אותנו עמוק לתוך החושך וחייב אותנו לרכוב את 20 הק"מ האחרונים של המסלול על הכביש. בפועל אמנם רכבנו את המרחק המלא, אבל ליד ה-162 ק"מ נדלקה לה כוכבית קטנה שמזכירה לנו שבכל זאת לא השלמנו את המסלול.
הפעם היה ברור לי שכנגד כל ההמלצות, אני מתכוון לצאת לרכיבה הזאת לבד. אם יהיו תקלות באופניים אדע להתמודד איתן בעצמי, ואם אזדקק לפינוי אאלץ לסמוך על רוכבים אחרים. לא שאני מצפה שרוכב זר יפסיק עבורי את הרכיבה רק בשביל להרחיק ממני את הנשרים עד לבואם של המחלצים, אבל לקוות שמישהו ידווח על המיקום שלי לא נראה לי כהימור גדול מדי.
בבוקר שלפני המירוץ אני מתחיל לתכנן מה לארוז. העובדה שאני יוצא לבד מחייבת אותי לסחוב את הכל בעצמי ומאלצת אותי להתפשר בדברים פחות הכרחיים. בסעיף המצלמה אני מתחבט בין האפשרות לצלם בסלולרי, לבין מצלמת הפוקט הישנה של הילד. בשניהם התוצאה תהיה די דומה וברור לי שאזדקק לעזרה מנופי המדבר על מנת להוציא משהו ראוי. בסופו של דבר בחרתי במצלמת הפוקט על חשבון הערדליים שמוצאים את מקומם מחוץ לתיק.
בערב שלפני הזינוק התקבצו בחאן בחצבה כמאה רוכבים. חלק קטן מהם הגיע סתם בשביל לחוש את האווירה ולחגוג יום הולדת ארבע לקומונה. מספר רוכבים מתכוונים לצאת למחרת לרכיבות קצרות יותר בסביבה (חצימיצ'ורי בלשון החברה), אבל הרוב הגיע במטרה להצטרף לדבר האמיתי. אני נזכר באחד התדרוכים הראשונים של הפרופסור: "אתם חבורה של מטומטמים, כדאי לכם לא ללכת לאיבוד במדבר כי אף אחד לא יצא לחפש אחריכם". אז הטמטום כנראה מדבק, וכמות הרוכבים הגדלה משנה לשנה מוכיחה שהצ'ימיצ'ורי כבר מזמן עזב את גבולות הקומונה והפך לאירוע לגיטימי לכל קהילת רוכבי השטח.
מתחילים בארוחת הפסטה המסורתית (שהפכה עם השנים לסעודת גורמה). אחריה התדרוך של גדעון הירש מיחידת החילוץ המקומית, עוד כמה עצות ותובנות מבעלי דעה ואז שוכבים לישון. ב-4 בבוקר השעון מצלצל. אני מעמיס את האופניים על האוטו ויוצא לכיוון נקודת הזינוק בתחנת הדלק של
במקום נמצאים כ-70 רוכבים (ושתי רוכבות) בהכנות אחרונות, ובשעה 5 בדיוק השיירה מתחילה לזוז. לאחר 40 דקות רכיבה על מישור אנחנו מגיעים לעלייה הראשונה - "מעלה עקרבים", כביש משובש ותלול באורך של ארבעה ק"מ. השיפוע די קבוע ונטול "נקודות מתות" בהן ניתן לנוח מעט, ומבחינתי זה המבחן הראשון שלי. באופק השמש מתחילה לטפס גם היא ועלטת המדבר מתחלפת באור אדום של זריחה. אין הרבה מראות יפים יותר ממראה של זריחה במדבר. אני עוצר רק לרגע, מביט בפלא, וממשיך בטיפוס הסיזיפי.
בדרך אני פוגש את עזרא הווטרינר ואנחנו מסיימים את הטיפוס וממשיכים להתגלגל ביחד. מפסגת "מעלה עקרבים" אנחנו שועטים מטה לכיוון המכתש הגדול. מזג האוויר קר מאוד ואני מאבד לגמרי את התחושה באצבעות הרגליים ומתחיל לבכות על הערדליים שנשארו בבית. הידיים מתקשות מהקור וכל הזיעה שניגרה ממני במהלך הטיפוס הופכת למי קרח על הגוף.
40 ק"מ כבר נמצאים מאחורינו ואנחנו נכנסים למכתש הגדול. השטח במצב טוב, טיפות הגשם שירדו עליו בלילה הידקו את השביל ושיקעו את האבק. 11 ק"מ של טיפוס מתון מסתיימים ב"מעלה אברהם", שיפוע בלתי אפשרי המחייב את כל הרוכבים לרדת מהאופניים ולטפס ברגל. אני נפרד מעזרא, ועוצר לצלם.
בסיום המעלה אני פוגש את אילן טבת (שועל צ'ימיצ'ורים ותיק), ואת בן זוגו לרכיבה אמיתי טפלא ומחליט לנסות ולהיצמד אליהם וכך להוריד מעצמי את עול הניווט. את הדרך ממעלה אברהם עד לכביש ירוחם אנחנו רוכבים מהר, האופניים מקפצים על חלוקי הענק הפזורים ובועטים חזק בישבן. חוצים את הכביש ונכנסים ל"לופ המערבי", תוספת של 20 ק"מ העוברת כולה ממערב לשדה בוקר. ה"לופ" מתגלה כסוג של צ'ימיצ'ורי בזעיר אנפין. יש בו הכל: עליות ארוכות, ירידות מהירות ודישדוש בחולות הטובעניים של נחל בוקר. בסיומו אנחנו מגיעים ל"תחנת התדלוק" היחידה במסלול, שדה בוקר.
אני ממלא מחדש את שקית השתייה, מרוקן ממזון את כיסי החולצה ונוזף בעצמי על כך שלא אכלתי כמעט כלום במהלך 87 ק"מ. טפלא רוצה לפרוש וטבת פוצח בנאום מוטיבציה מוצלח שאחריו אנו עולים שוב על האופניים ועוזבים את שדה בוקר. לאחר חמישה ק"מ אנחנו מגיעים ל"מעלה צין" רק שהפעם אנחנו רוכבים אותו בירידה. ארבעה ק"מ של טיסה במהירות של 70 קמ"ש על שביל הכורכר מאיימת להטיס את סתימות השיניים ממקומם. כיף אדיר.
לבסוף, אנחנו חוצים את רף 100 הק"מ ואת מסילת הרכבת ונשפכים לתוך נחל חווה, שלושה ק"מ של מלחמה בזיפזיף טובעני (דשדש בלשון הרוכבים) מסתיימים בטיפוס על שלוחת צלמון, 20 ק"מ של עליות ארוכות וקשות וירידות קצרות ומדורדרות. את העליות אני רוכב בקלות מפתיעה, בירידות אני מתחיל לסבול מכאבים ביד ימין. את רוב הירידה התלולה מפסגת הר מרזבה לנחל מרזבה אני יורד ברגל. טבת וטפלא מתחילים להתרחק ואני מוותר על הרעיון להשיג אותם ומנסה להתעלם מהכאב המשתק.
30 ק"מ לקו הסיום, השעה בערך 14:30 ואני מנסה לשכנע את עצמי שאם ארכוב מספיק מהר אגיע לחצבה לפני סגירת סניף "בורגרראנץ'" ואוכל לצ'פר את עצמי בספרדי כפול או אפילו משולש. זה עובד. אני חוזר לרכוב. ביד שמאל אני מחזיק בכוח בכידון האופניים את יד ימין אני יכול רק להניח עליו, משתדל לא לבצע פניות רבות מדי.
אני מסיים את נחל מרזבה, צולח גם את נחל נקרות ומגיע לפנייה לציר המעיינות. רק עוד 20 ק"מ, בדיוק 20 הק"מ אותם עקפנו בשנה שעברה. אני מרגיש חולשה כללית, הרהורי כפירה בבחירת התחביב מתחילים לקנן בי. רוב האנשים בני גילי יושבים עכשיו בבית, עסוקים במרץ בטיפוח הכרס או נחים אחרי טיפוח הכרס, ואני באמצע שום מקום, עייף וכואב. למה?
אני נזכר שלא אכלתי דבר מאז שעזבנו את שדה בוקר ומשחזר את סוגי המזונות המצויים אצלי בכיס. הפור נופל על חצי פיתה עם גבינה צהובה ושני תמרים. אני חוזר לדווש, לבד בנוף אופייני לערבה: הרבה חול, מעט גבעות, וחיקויים בודדים מאובקים וקוצניים של עצים פזורים במרחב.
אני מתחיל לדבר לעצמי, לשיר, בהתחלה בלב ואחר כך בקול, כמעט בצעקות. המטרה מקדשת את האמצעים וכל דבר שיגרום לי להרגיש פחות לבד ולעזור לי לסיים את הרכיבה במהירות מושלך למערכה. חמישה ק"מ לסיום, נקודת הסיום מופיעה כבר על צג ה-GPS, עוד עליית קיר קטנה שמחייבת ירידה מהאופניים, ואחריה מופיעות האנטנות של חצבה, נקודת הסיום. אני מתחיל להגביר קצב ובדיוק בשעה 16:16 מסיים את המסלול. הרוכבים שסיימו לפניי, ביניהם המנצח עודד דנון שסיים בזמן בתי נתפס של פחות משמונה שעות, מקבלים אותי בקריאות עידוד ובמחיאות כפיים, ומאחוריהם, עלוב בשיממונו, סניף "בורגרראנץ'" הסגור. להתראות בדצמבר 2012 בצ'ימיצ'ורי מס' 5.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם