ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

בין הגבר לחולצה: האבולוציה של פרד פרי

איך הפך פרד פרי, עד לאחרונה מותג החולצות החביב על נערי שוליים, לפריט חובה בקרב תעשיית הבידור הישראלית? לאייל גולן הפתרונים

שי גבסו לובש חולצת פרד פרי בקליפ לשיר העשור של "כוכב נולד". גם לאייל גולן יש בארון כמה חולצות של פרד פרי, והוא נהנה ללבוש אותן לאירועים ציבוריים. המותג הוותיק הזה, שעד לפני כמה שנים אמר משהו רק לסוג מאוד מסוים של אנשים, עובר מהפכה. האפיון המובחן שלו ככזה שפונה לנישה מאוד מסוימת נעלם, והוא אומץ בשמחה על ידי חוגים שונים בקרב הבורגנות האורבנית, לרבות תעשיית הבידור והתקשורת.

החובבים המקוריים של פרד פרי היו צעירים בעיקר. כאלה שקשורים באופן כלשהו, פיזית או רוחנית, לסצנת המוד באנגליה של שנות השישים (מוד מלשון מודרניזציה, תת-תרבות בריטית שהורכבה מנערים בורגנים-מודס - שאהבו ג'אז מודרני והתעניינו באמנות ובאופנה), לתחיית המוד והפוסט-פאנק בסוף שנות השבעים או לגל הבריטפופ של אמצע שנות התשעים.

המותג, לרבות אגף חולצות הפולו שלו, היה בעבר מוצר משלים לתקליטים ולדיסקים של להקות בריטיות כמו הסמול פייסז, הג'אם, בלר ופאלפ. אנשים לבשו אותן כדי ליידע את העולם שהם משתייכים לקטע מוזיקלי מסוים. אמנם מאז ומתמיד היתה פרד פרי חברת אופנה שאפשר לסמוך על מוצריה, אבל מקדם השיווק שלה היה הקשר הישן שלה לתרבות המוד - קשר שתוחזק, פעם בכמה שנים, על ידי סצנות מאוחרות יותר, שהתפתחו מהתרבות ההיא. איך בדיוק אייל גולן קשור לזה? הוא לא. העובדה שהוא מסתובב היום לבוש בפרד פרי היא רק אינדיקציה להפיכת המותג לנחשק על ידי כולם.

בכלל, משהו גדול מאוד קרה לפרד פרי לאחרונה. הנה, טורניר הטניס הוותיק ווימבלדון, שנת 2009, חצי גמר גברים, מערכה רביעית, מאץ' פוינט. אימה אוחזת בעיניו של אנדי מורי, הטניסאי הבריטי הרביעי בהיסטוריה שהגיע למעמד הנחשק הזה. חולצתו - פרד פרי לבנה שעליה לוגו שחור ושני פסים שחורים על הצווארון ועל קצוות השרוולים - ספוגת זיעה. החלום להיות גדול כמו פרד פרי ז"ל, הטניסאי האגדי שלקח שלושה טורנירי ווימבלדון רצופים בין 1933 ל-1936, היה הבריטי האחרון שזכה בטורניר היוקרתי ולימים הקים את מותג ההלבשה המצליח,

הולך ונמוג. תקוותו של מורי, ועמה תקוותה של האומה הבריטית כולה, דועכת.

"חבטה יפהפייה ששלחה את הכדור אל מרכז המגרש, שטוף קרני השמש", הגדיר העיתון הבריטי "הטלגרף" את הרגע שהשאיר את מורי כורע ברך, דופק אגרופים למחבט ומבכה את החלום שנגוז. זמן קצר לאחר מכן הוא הפסיק את הסכם החסות שלו עם החברה ועבר לאדידס, שמלכתחילה הציעו לו הרבה יותר כסף. למותג הבריטי הוותיק לא היה זה אובדן גדול. לאורך 100 שנות קיומו הוא לא נזקק לפרזנטורים מהסוג הזה כדי לשרוד.

נכון שמיד אחרי ההפסד ההוא, במהלך הופעת האיחוד של בלר בהייד פארק, אמר מייסד הלהקה דיימון אלברן כשהוא לובש חולצת פרד פרי שחורה, כביכול לאות אבל: "לצערי בלר נותרה המייצגת הבלעדית של המותג פרד פרי". זה נאמר בציניות, כמובן. אלברן לא התחיל ללבוש את המותג בעקבות הלוזר ההוא שהפסיד לרודיק, וגם לא מתוך איזושהי הערכה מיוחדת שהיתה לו לפרד פרי האיש. הוא עשה את זה מטעמים תרבותיים היסטוריים, כסימן היכר לנטיותיו המוזיקליות, מתוך תחושת השתייכות לזרם חברתי ומוזיקלי מסוים בבריטניה - המודס - וגם, בעקיפין, לאומה הבריטית. פרד פרי הוא נכס של ממש עבור האומה הזאת. לפחות ברמה התרבותית והאופנתית, הוא אחד מסמליה הייצוגיים.

אין במקרה המצער של מורי דוגמה להיחלשות נוכחותו של המותג בשנים האחרונות. ההפך הוא הנכון. המון אנשים שלא קשורים לתרבות המודס לובשים היום פרד פרי. קצת קשה לדמיין את אייל גולן ואת נאור ציון עוברים באיילון על וספות מרובות פנסים ומראות ושומעים סמול פייסז. גם אנשים כמו גיא לרר, גיא המאירי, פיני טבגר, אסי עזר וגיא זו-ארץ לא היו נחשבים לחשודים מיידיים בחיבה למותג הזה לפני שש-שבע שנים.

החולצות לא היו אז פריטי חובה במתחמים של הפקות טלוויזיה, ובאופן כללי היה זה מותג של קהלי נישה מובחנים ביותר: מודס, נערי אינדי, סקינהדז (נערים גלוחי ראש ששמעו סקא ולא ממש היו בקטע של פוליטיקה וגזענות), היפסטרים וסתם אנגלופילים. אפשר היה להניח שהקהלים האלה ינטשו אותו בעקבות התמסחרותו, אבל הסיפור של פרד פרי הוא סיפור מיוחד במינו: למרות הכל הוא נשאר מותג מגניב. על אף המהפך שחל בו הוא הצליח לשמור על היותו סימן היכר תרבותי. לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה.

האמת היא שאין הרבה רומנטיקה בסיפור היווסדו של המותג, שהחל בהשקת החולצה הראשונה בטורניר ווימבלדון 1952. זה היה בסך הכל ניסיון של פרד פרי הטניסאי לחקות את קו חולצות הפולו המצליח שייסד הטניסאי הצרפתי רנה לקוסט עוד ב-1929. העיצוב היה, ונשאר, מינימליסטי במיוחד: חולצה קצרה, עשויה כותנת פיקה, שבחזיתה, מצד שמאל, ארוג לוגו בצורת זר של ער אציל (שיח שעליו המיובשים ידועים בשם עלי דפנה). בתחילה שווק רק הדגם בצבע הלבן עם הפסים השחורים. לקראת סוף שנות החמישים, כשראשוני המודס החלו לגלות בה עניין, נוספו לה צבעים ודוגמאות נוספים. במובנים רבים המודס הם הבסיס למותג הזה. הם והסקינהדז, שאיחדו עמם כוחות בסוף הסיקסטיז. מי שלבש אז פרד פרי היה קשור לאחד משני המחנות האלה, או לשניהם.

עם השנים הלך קהל היעד והסתעף: מצד אחד תחיית תרבות המוד בסוף שנות השבעים וגל הבריטפופ ששטף את בריטניה באמצע שנות התשעים צירפו למעגל מעריצי המותג גם סתם נערי אינדי כלליים. מצד אחר, העובדה ש"סקינהד" הפך ברבות השנים למושג שמתאר אדם המזוהה עם גזענות ואנטישמיות גרמה לכך שגם האנשים הרעים האלה ניכסו לעצמם את המותג והביאו לכך שהוא מזוהה כיום עם דעות גזעניות. על קציני משטרה בברלין, לדוגמה, נאסר ללבוש פרד פרי בדיוק מהסיבה הזאת.

העניין של גייז בפרד פרי שנוי במחלוקת: יש הטוענים שמקורו בסקינהד-גייז (כאלה שאוחזים בפטיש סקסואלי לסקינהדז), אבל ההנחה הרווחת יותר היא שהמותג הפך למזוהה עם הקהילה בשנים האחרונות בעקבות הפיכתו למזוהה עם אנשי תעשיית הטלוויזיה בארץ, שחלק לא מבוטל מהם גייז (גל אוחובסקי התהדר בחולצות הרבה לפני שהפכו לטרנד). מה שבטוח זה שעל אף ייחוסו של המותג לקהילה, לתעשייה ולניאו נאצים, הוא ממשיך לשגשג גם בקרב קהליו המקוריים.

אנשי פרד פרי, מצדם, גייסו לטובת המאמץ הלאומי להעלאת קרן המותג גם את המעצבים ריצ'רד ניקול, ריי קוואקובו וראף סימונס (שעיצבו לאחרונה קולקציות לפרד פרי), ובסוף 2010 אפילו הצליחו לשכנע את איימי וויינהאוס לעצב 17 פריטים לנשים עבור המותג. כעת, עם השלמת המהפכה שעברה על המותג, אפשר לומר שהוא היטיב להסתנכרן עם המציאות שהשתנתה סביבו: בעידן פוסט מודרני שמאופיין בהצפת מידע הכל מתערבב. פרד פרי לא היה יכול להישאר סודם של מביני עניין. ומביני העניין מבינים גם את העניין הזה, ולכן מדחיקים את אייל גולן, בידיעה שמה שבאמת חשוב זה מה שפרד פרי מסמל עבורם. ואולי, לכו תדעו, בסתר לבו אייל גולן הוא מעריץ של דה ג'אם.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...