אי קטן גדול: ביקרנו בגראן קאנרייה
האי השלישי בגודלו באיים הקנאריים מציע לא רק בטן גב בחופיו היפהפיים, אלא גם היסטוריה מרתקת, מבנים מפתיעים וכפרים ציוריים
נחתנו בנמל התעופה הבינלאומי הנמצא על חוף הים בצדו הדרומי של האי. ארבעה מיליון תיירים מגיעים לכאן, כאמור, מדי שנה ועדיין השדה מזכיר את זה שבאילת. קטן, ועם מסוע מזוודות אטי להחריד. מזוודה אחת שלנו לא הגיעה ובמקומה אנחנו מקבלים מחברת התעופה שי, תיקי רחצה עם מברשת שיניים, מסרק, חולצת טי ותחתוני בוקסר לבנים של גבר.
נסענו מזרחה כשלושת רבעי שעה לאורך החוף, עד לאס פאלמאס דה גראן קנארייה (Las Palmas de Gran Canaria). העיר בת 400,000 התושבים היא בירת האי, הגדולה מכל ערי הקבוצה הקנארית והיא חולקת את הסטטוס של בירת האיים עם העיר סנטה קרוז שבאי טנריף.
בית המלון שלנו, "ריינה איזבל" (Reina Isabel), שוכן ממש על הטיילת המתוחה לאורך חוף הרחצה הפופולארי לאס קאנטארס (Las Canteras), ואחרי הטיסה המתישה מהארץ (כמעט חמש שעות עד מדריד ועוד שעתיים וארבעים וחמש דקות
הנופשים משתזפים בחוף בבגדי רחצה או בעירום חלקי ולעתים (כן, כן) גם מלא. צעדנו בחול הלוהט, טבלנו רגל במים ואופס, קפצנו החוצה מאימת הקור. טמפרטורת המים, שבאיים הקנאריים כל כך מתגאים בה, מתאימה אולי לנופשים מסקנדינביה או גרמניה. לנו תנו את המים הנהדרים של הים התיכון בתל-אביב ואולי שם נצליח לשחות. מזל שלאורך החוף נמצאת הטיילת הנעימה ובה המון בתי קפה, מסעדות, קיוסקים וחנויות קטנות. הנוף האנושי מורכב מתערובת פיקנטית של אפריקנים, סינים והודים, מתובלת בתיירים "טריים" לבני עור ובתיירים "וותיקים" שלוקי עור מאירופה ובמלחים בני עשרות לאומים, תרבויות ושפות המגיעים לכאן באוניות הפוקדות את הנמל הגדול שבאי, פוארטו דה לה לוז (Puerto de la Luz).
לאס פאלמאס (הדקלים), שנוסדה ב-1478 על ידי הספרדים שכבשו את האי מידי תושביו הקדומים, חבה את שמה ליערות הדקלים היפהפיים שגדלו במקום ואת התפתחותה לנמל מרכזי. הבריטים, ששלטו בכלכלת העיר, תרמו גם להתפתחותה כשמתחו בה צנרת מים והקימו את פארק דוראמה עם עצי הדרקון (Drogos) המזילים נוזל אדום כדם, שבעבר שימש את ילידי האי כתרופה.
גם תיירות הנופש החלה כאן עם האנגלים, שבנו בעיר את מלון הספא המפואר "סנטה קטלינה". המלון נהרס בימי מלחמת האזרחים אך ניבנה מחדש בסגנון קולוניאלי עם צריחים, מרפסות עץ וסיפי חלונות מהודרים. הוא נמצא בתוך פארק אנגלי מטופח ובכניסה אליו ניצבת אנדרטת ברונזה גדולה המתארת את מעשה הייאוש של התושבים הילידים (Doramas או Guanches בלשון המקום) שנלחמו בספרדים בגבורה וכשהובסו, קפצו אל מותם ממרומי הצוקים.
המלון היוקרתי, שכל אחד מחדריו מרוהט בסגנון שונה, מזכיר בתי מלון אחרים בעולם כמו ה"ראפלס" בסינגפור או ה"אמריקן קולוני" בירושלים על אווירתם היוקרתית, המיוחדת, וגם בו בחרו שחקנים ידועים ורבים מידועני העולם להתאכסן, ביניהם ראש ממשלת סין הנוחת בו בקביעות אחת לשנה בדרכו לארה"ב, עם פמליה בת 300 איש. סמוך למלון נמצא גם הקזינו של העיר.
לאס פאלמאס בנויה על ציר שקוטבו האחד הוא אזור ווגטה (Vegueta) ההיסטורי - קולוניאלי בדרום העיר והשני, בצפונה, במרחק 3 קילומטרים של שדרות רחבות לאורך החוף, אזור סנטה קטלינה עם בתי המלון הגדולים, הברים, החנויות והנמל. העיר התחתית על בתיה הנמוכים היא המרכז המסחרי של העיר ואילו על הגבעות העוטרות אותה בנויים בנייני מגורים רבי קומות, שרבים מהם צמודים זה לזה, צבועים בכל צבעי הקשת ויוצרים מראה ססגוני ומיוחד. עוד אלמנטים ייחודיים לעיר הם פסלי החוצות הנמצאים בכל צומת דרכים, לאורך הרחובות ובפארקים וכמובן המון עצי דקל נמוכים, ענקים, נושאי וחסרי פירות, עבותי אמירים ודלילי צמרת.
רובע ווגטה הוא הלב האמיתי של העיר. שעות ארוכות טיילנו בסמטאותיו מרוצפות האבנים וספגנו את אווירת המאות ה- 15 וה- 16 שנשמרה כאן בכל פינת רחוב, במבנים הקולוניאלים עם החצרות הפנימיות והמרפסות הציוריות עם פיתוחי העץ והברזל, בשלטי הרחובות, במזרקות.
אם ווגטה היא לב העיר, הרי הקתדרלה דה סנטה אנה היא לב הרובע. החזית הניאו קלאסית שלה עם עמודים דוריים, אינה מסגירה את תוכה הגותי של הקתדרלה, שבנייתה החלה עוד ב-1497, פחות מעשרים שנה לאחר ייסוד לאס פאלמאס, אבל הושלמה רק כעבור 350 שנה. ממגדל הקתדרלה (אל דאגה, עולים במעלית - בתשלום קטן) יש תצפית יפה אל העיר ועד הים ומי שמתעניין באמנות כנסייתית ובכתבי יד עתיקים יכול לבקר במוזיאון (הכניסה מהצד השמאלי של המבנה) הבנוי מסביב לפטיו נטוע עצי הדר (Patio de los naranjos), שבזמנו שימש מקום מושב האינקוויזיציה.
על הקתדרלה שומרים כמה כלבי ברונזה אימתניים הרובצים מולה, בכיכר סנטה אנה עטורת הדקלים. האגדה מספרת שהמלך ג'ובה השני ממאוריטניה ביקר באי ומצא בו כלבים שמשקל כל אחד מהם 80 קילוגרם לפחות ואלה, למרות שמזמן נעלמו מנופו של האי, הפכו לסמלה של לאס פאלמאס. בין יתר הניסיונות לגלות את מקור השם קנארייה, יש הסוברים שהשם נגזר מהמילה הלטינית Canus, כלב.
היום מאמינים רוב החוקרים שהתושבים הקדומים הגיעו אל האי כמה מאות שנים לפני הספירה והם בני השבט הברברי קנאריי (Canarii) ממרוקו. התוספת גראן באה לציין את הקרבות הגדולים בין התושבים הילידים והפולשים הספרדים. כנסיה אחרת שלא כדאי להחמיץ היא סן אנטוניו אבאד, כנסיה קטנטונת, עתיקה, בסגנון רומנסקי ולפי המסורת, קולומבוס התפלל בה לפני הפלגתו לאמריקה. עוד בכיכר סנטה אנה, בקצהו הצפוני, ממש מול הקתדרלה, בניין העיריה הישן.
מאחורי הקתדרלה נמצאת פנינה אחרת של הרובע, מוזיאון קולומבוס, שהוא קודם כל דוגמה נהדרת לארכיטקטורה קנארית, בנוי מסביב לפטיו בן קומותיים ובו מזרקות, עצי דקל ואפילו זוג תוכים אדומים-כחולים שמשעשעים גדולים וקטנים ובחזיתו מרפסות עץ כבדות ועיטורים רבים. וכריסטופר קולומבוס? הוא מקסימום ביקר בבית הזה בשעה שעצר בעיר ב-1492 בדרכו לאמריקה. בלאס פאלמאס טוענים שהוא עגן בנמל לצורך תיקונים והגיש בבית הזה את רשיונותיו למושל. ואולי לא. במוזיאון מוצגים דגמי מפרשיות עתיקות, דוחו"ת ממסעות קולומבוס, התפקיד שמילאו האיים כתחנה בסחר הטראנס אטלנטי, אמריקה הפרה-קולומביאנית והעיר לאס פאלמאס.
יש ברובע ווגטה כמה מוזיאונים נפלאים, ביניהם גם מוזיאון לאמנות מודרנית. אבל אם יש זמן רק למוזיאון אחד, חובה לבקר במוזיאון קנאריו שבשתי קומותיו מציג את תרבות הגואנצ'ו באי באמצעות מוצגים ארכיאולוגים ואנתרופולוגים: חרסים, מודלים של בתי מגורים, כלי עבודה, בדים ומחצלות, חלקי לבוש, מומיות, אוסף עצום של גולגלות אדם וכן שלדים שמפתיעים בגובהם - כשני מטרים.
מדרחוב טריאנה (Calle Mayor de Triana) הוא רחוב הקניות הראשי של העיר והחנויות שבו הן חגיגה אמיתית של אופנה עכשווית ולא יקרה. כדאי להרים את הראש ולהסתכל בבניינים עצמם, שכמה מהם, דווקא בתים מודרניים, הם ממש פנינים ארכיטקטוניות ובהתחלת הרחוב נמצא גם "היכל התרבות" של לאס פאלמאס, מקור גאווה נוסף לתושבים הגאים ממילא של העיר.
יש בעיר גם כמה קניונים גדולים, בהם אפשר למצוא את כל חנויות המותגים שאנחנו מכירים מכל עיר אחרת בעולם. רק מה, כאן הסחורות קצת יותר זולות, משום שהמע"מ באיים הקנאריים הוא רק בגובה של 5% לעומת 15% ביבשת.
תשעה קילומטרים מדרום מערב העיר נמצא גן בוטני גדול ובו צמחים מכל שבעת האיים שמשתבחים ב-500 צמחים ילידיים כולל כאלה העומדים כבר לפני הכחדה. מקום נהדר לטייל בו בין עצי האורן המקומיים, חורשות עצי הדפנה והדרקון, צמחי המים והעיקר - גן הקקטוסים שגודלם ויופיים שלא יאמנו הוציאו מפינו קריאות התפעלות קולניות. חלק מהם פגשנו בימים הבאים, בטיולינו מחוץ לעיר, צומחים בדרכים, על מורדות ההרים.
רשת כבישים מצוינים ורחבים שנבנו בעזרתו האדיבה של האיחוד האירופי, צמצמה את המרחק מלאס פאלמאס אל מקומות הנופש שבדרום לכדי 45 דקות. עם כבישים צרים יותר, היא מחברת את הצפון לדרום גם דרך המרכז ההררי המחלק את האי באמצעו לשני חלקים: הצפוני, המשתרע מחופי האוקיינוס ועולה אל מרומי ההרים לגובה של 1,771 מטרים והדרומי, היורד מן ההרים דרך ערוצים וגאיות יפהפיים ומגיע אל חופי הים שבצד השני.
חופי הדרום האהודים כל כך על התיירים, הם מחרוזת של מפרצונים נהדרים לרגלי ההרים, שבכל אחד שוכן כפר שהיה פעם ישוב דייגים קטן והיום משרת את תעשיית התיירות הפורחת. הכפרים נבלעו על ידי בתי מלון גדולים וראוותניים, או על ידי גושים של יחידות נופש, שהיום סר חינן ובעליהן, המעדיפים יותר ויותר לקבל שירות מלא בבתי המלון במקום לדאוג לעצמם ביחידה הפרטית, מוכרים אותן בזיל הזול, לתושבי האי, למגורים.
ספורט ימי, מגרשי גולף מצוינים והרבה "בטן - גב" על שפת בריכות השחייה הגדולות הן התעסוקות העיקריות של התיירים ואם נערך בכפר "שוק של יום שישי" כמו שנתקלנו בו בעיירה פוארטו דה מוגאן (Puerto de Mogan) בה בילינו יומיים במלון הנופש קורדיאל (Cordial Mogan Playa), הרי כולם, אבל כולם, יוצאים לשוטט בין דוכני ה"שמעטס" כדי להעביר את הזמן. האטרקציה המרכזית במלון, היא הצמחייה הנהדרת בגנים ובתוך המבנים.
צמוד לשטחי המלון וממול הספא המצועצע שלו, נמצאת "עיר מתים" (נקרופוליס), בית קברות שגילו כאלף שנה, חלק מישוב שלם של הגואנצ'וס שחיו בשעתם בעמק של מוגאן. היישוב נעזב עם בוא הספרדים וחוץ מהמקבץ הגדול של הקברים, שבאחד מהם השאירו הארכיאולוגים את השלד העתיק שנמצא קבור בו, אפשר לראות גם את פתחיהן של מערות קבורה, טבעיות או חצובות בסלעי ההר.
עוד יומיים בילינו במלון הפאר פאלם ביץ' (Palm Beach) שבעיר מאספאלומאס (Maspalomas), שצמודה לו חורשת דקלים נהדרת. ממרפסת חדרנו יכולנו לראות את חוף הים ואת דיונות החול המתרוממות ממנו, שהן שמורת טבע מוכרזת והדבר הטבעי היפה ביותר בעיר. לא תאמינו, אבל בדיונות האלה אפשר לטייל ברגל ואפשר גם שניים-שניים על גב גמלים, היוצאים בשורה ארוכה, קשורים זה לזה למסע בן...20 רגע. כיף בעיקר לילדים שהבאתם אתכם. על החוף במאספאלומאס ניצב המגדלור העתיק ביותר שבאי והמבנה הגבוה מורה את הדרך מרחוק אל העיר לא רק לספנים, אלא גם ליורדים אליה מההרים.
במישורים ובעמקים הרחבים שליד החופים עברנו ליד מטעי בננות ופרדסי פרי הדר, שדות עגבניות ופרחים וגם מטעי פירות טרופיים כמו פאפאיה, מנגו ואבוקדו. בעיירה ארוקאס (Arucas), המכונה "הפנינה של גראן קנארייה", שאת רחובותיה מקשטים בניינים היסטוריים אלגנטיים, הופתענו למראה מפעל ענק לזיקוק רום (30,000 בקבוקים ממלאים שם בשעה), Destilerias Arehucas, שהתחילה את דרכה כמזקקת קני סוכר והיום היא מייצרת סוגים רבים של משקאות.
על הדוכן ב"חנות המפעל" ספרנו לפחות 17 סוגי ליקרים ומשקאות מוודקה ודריי ג'ין עד ליקר בננות חריף ומתוק, קרם דה שוקולד ומה לא. במחסני המזקקה שוכבות להזדקנות חביות משקה, שמבקרים רבים משאירים עליהן את חתימות ידם ואפילו ציורי נוף או קריקטורות מקסימות. על תשומת לב המבקרים בארוקאס מתחרה עם בית הזיקוק קתדרלה מפתיעה בעלת צריחי נטיפים מחודדים, הניצבת בראש גבעה בחלק ההיסטורי של העיירה ומזכירה במשהו את הקתדרלה הלא גמורה, "המשפחה הקדושה" של גאודי בברצלונה.
זו שבארוקאס, נבנתה במאה ה-20 תוך 70 שנה ואכן עוצבה על ידי ארכיטקט קטלאני, שהיה מתלמידיו של גאודי. את הבניין הבנוי אבן כחולה ממחצבה מקומית מקשטים חלונות זכוכית נהדרים תוצרת צרפת וגם רוזטות ססגוניות ופסלי עץ יפים הניצבים בשני צידי המזבח. אפילו מגרש החניה הסמוך שייך להיסטוריה של המקום, שכם עד שנת 1950 הוא היה בעצם מטע בננות.
אנחנו ממשיכים דרומה אל הכפר בעל השם המפחיד "טרור" (Teror) והכביש הצר מתפתל ומטפס במעלה הגבעות דרך חורשות אקליפטוסים, פרחי כובע הנזיר, קקטוסים, שיחי ורדים פורחים, שיחי צבר וקני סוף. האמת, אין שום דבר מפחיד בכפר הזעיר טרור בן 1,000 התושבים ומשהו, שבתיו בנויים אבן בזלת צהובה ומרפסות עץ יפהפיות מקשטות אותם. בכיכר הקטנה ניצבת כנסיה כפרית בינות לעצי ארוקריה גדולים וברחובות הקטנים שלידה מצאנו חנות גבינות עזים מדהימה ובה גלגלי גבינות גדולים כמו גלגלי טרקטור, כמה חנויות בגדים של פעם, חנות נעלים ובית קפה קטן שבעל המקום שהוא גם המלצר, מזג לי בה שוקו חם סמיך ונפלא בטעמו.
ממשיכים להתפתל על הכביש בחברת שיחי לנטנה, חרולים, אפונה ריחנית, עצי שסק עם פרי קטנטן, חרדל בר ושוב קקטוסים ושיחי אגבה ועולים לגובה של 1,600 מטרים. רועדים מקור רצנו אל הפאראדור החדש שניבנה כאן לאחרונה במעלה הכפר טחדה (Tejeda). הפאראדורים בספרד הם לרוב מבנים היסטוריים מיוחדים שהוכשרו למלונות פאר, אבל גם בזה, החדש, החדרים מרווחים ומעוצבים להפליא, ארוחת הצהריים טעימה, הצוות ידידותי והנוף - שמיימי ממש.
יערות, הרים, וממש מולנו, על ההר, אנחנו רואים לראשונה את הסלע המפורסם ביותר באי "סלע נובלו" (Roque Nublo) המזדקר למעלה כמו אצבע שגובהה 54 מטרים ותצלומו נמצא על רוב הגלויות הצבעוניות של האי. הסלע נוצר כתוצאה מהתפרצות וולקנית אחת ואילו הגבעה עליה הוא מונח, תוצאה של התפרצות אחרת. גלי ערפל מגיעים עכשיו אל ההרים והאצבע נעלמת בתוכם וחוזרת ומתגלה, כאילו משחקת אתנו מחבואים.
צלב בזלתי אפור-ירוק, "הצלב של טחדה", הוא מקום תצפית מופלא אל כל הנוף שמסביב וגם נקודה המציינת את מרכז האי. מכאן תתחיל הירידה אל חופי הדרום.
בינתיים, הדרך נמשכת ומתפתלת על מצוק לאורך עמק מדהים ביופיו, שכפרים קטנים לבנים עם גגות רעפים מפוזרים בו. על פסגת ההר נראים עוד סלעים מעוררי דמיון, כמו סלע בנטאייגה (entayga B) שבסביבותיו נמצאים שרידי גואנצ'וס כמו תחריטי סלע ואתרים קדושים, או סלע דמוי נזיר צועד, מכמיר לב, שליווה אותנו עוד קילומטרים רבים.
יורדים עוד ועוד ועוברים שורה של מאגרי מים ריקים וחורשות של דקלי קנארייה שגזעיהם הגבוהים מגיעים לגובה של 18 מטרים, עלוותם עגולה עם ענפים עבותים, נשפכים ופירותיהם קטנים ומתאימים למאכל בעלי חיים בלבד. שוב נראים עצי לימון, מנגו, זיתים ומרחוק מופיעים כבר המגדלור העתיק של מאספאלומאס והים, שכמו באי, לאן שלא נוסעים תמיד מגיעים אליו.
כשמבקרים במוזיאון ארכיאולוגי החבוי בהר גואיאידק (Guayadeque), נחשפים לסיפורם של יושבי המערות בסביבה. מסורת החיים במערות נמשכת כאן עד ימינו. אם בעבר היו המערות עוברות בירושה מהורים לילדים, הרי בימינו יש הרוכשים מערות למגורים בכסף מלא.
לאחר שביקרנו במערת מגורים אחת וראינו את מערכת החדרים-מערות המרווחת המסתתרת מאחורי חזית בנויה, מטופחת ופורחת, חדלנו להתפלא. יש יתרון בחיים באוויר הצח בהרים ובשקט הנפלא השורר כאן (כשהתיירים ומצלמותיהם עוזבים את השטח) ואפילו כנסיית מערה יש בסביבה, אם אין מספיק אלוהים בהרים ובערוצים.
סוכות גפנים מצילות בכניסות למסעדת טאגורור (Tagoror) השוכנת במורד מצוק הררי היורד לתוך עמק גואיאידק (Guayadeque), כלואה בין שני קירותיו הנישאים, לא הכינו אותנו למה שחיכה לנו בפנים. מערכת סבוכה של מערות מתפתלת ונמשכת דרך פתחי קשתות ומובילה מחדר אל חדר אל מה שנראה כמו אין סוף של חדרים ואולמות. בר משקאות שכרעי חזיר מעושנים תלויים מעליו, מרתף יינות, חנות מזכרות והמון חדרי הסבה גדולים וקטנים. לאחר הסעודה הנכבדה, יצאתי שוב אל האוויר הצח ומצאתי עצמי בין חומותיו הירוקים של הערוץ שכל סנטימטר בהם עשיר בצמחייה ואין מה לעשות חוץ מאשר להשתכר מהאוויר הצח ומהיופי.
*הכותבת הייתה אורחת לשכת התיירות של גראן קנאריה וטמאדאבה טורס
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם