פזור או אסוף?: ראיון עם קייט מוס
אחרי כל השערים והפתיחות, הרומנים עם המפורסמים והשיחות עם גאוני הדור, בסוף את מגיעה לראיון יחצני וצריכה לענות על שאלות אוויליות. כן, גם אם קוראים לך קייט מוס
רשת האופנה הספרדית "מנגו" הציעה לי לראיין את מוס, הפנים שלהם לשנת 2012. אז הנה אני במלון קלרידג'ס היוקרתי, מכינה את עצמי להמתנה ארוכה בגלל האיחורים המפורסמים שלה. "חמש דקות", אומר מישהו. "הכל הולך חלק", אומרת אשת יחסי הציבור הבריטית. "כבר פגשת אותה?", אני שואלת. "הו, כן. היא נראית פשוט מדהים במציאות". "קדימה", אומר מישהו מחברת האופנה, ושיירה של אנשים עושה דרכה לעבר המעלית. "לשבת", אומרת אשת יחסי הציבור הבריטית. נראה לי לא מכובד לשבת במעלית, כמו לעמוד כדי להשתין. אני נשארת לעמוד. אפילו בסטנדרטים של ראיונות של סלבריטאים מספר האנשים שנכנסו לסוויטה בפנטהאוז היה עצום.
"קייט תשב שם", אומר מישהו ומצביע על כיסא אדוארדי. רק אז אני מגלה, כמו דיאנה המנוחה לפניי, שיהיו שלושה אנשים במערכת היחסים הזאת. בעצם יותר משלושה, משום שאני עומדת לחלוק את חצי השעה היקרה שלי עם עיתונאיות מספרד ומפורטוגל. באמת, קייט. חשבתי שזה רק אנחנו. אני מרגישה כמו חבר נבגד.
מעולם לא השתתפתי בג'נקט לעיתונאים. העיתונאיות מספרד ומפורטוגל - בחורות נפלאות, הרבה שיער - יושבות יחד על ספה דמשקאית בעוד אני יושבת על כורסה. כולנו מניחות את האייפונים שלנו על כורסה דמשקאית גדולה. "השאלות שלי ממש משעממות", אני אומרת לשתי העיתונאיות. "ובכוונה", אני מוסיפה. "גם שלי משעממות", אומרת הספרדייה. "את המעניינות הם פסלו לי. גם לך פסלו?". "כן, רבע מהן", אני אומרת. "ואצלך?". "בערך אותה כמות". אנו מביטות בציפייה בשתי דלתות האלון שדרכן תיכנס קייט. מבעד לחריץ אני יכולה לראות את ג'יימס בראון - החבר הטוב ביותר, שלפי הצהובונים הסתכסך איתה באחרונה - מסדר את שערה.
"אז איך אנו עושות את זה?", אני שואלת את אשת יחסי הציבור הבריטית. "כל אחת שואלת בתורה?". "בדיוק". "וזה חצי שעה, כן?". "אה, חשבתי רבע שעה", אומרת הפורטוגלית, וברור שהיא שמחה. "20 דקות", אומר מישהו מהפמליה בתקיפות. "אם כך, אתחיל בשאלות היותר מעניינות", אומרת הספרדייה, "למקרה שייגמר לנו הזמן".
ואז היא מגיעה. קייט מוס! קייט מוס האמיתית! היא לבושה בבגדים, ולמרות שאני לא מספיקה להביט ברגליה לפני שהיא מתיישבת והכורסה הדמשקאית מסתירה את פלג גופה התחתון, אני כמעט בטוחה שהיא נועלת נעליים. יש לה שיער, עור, עיניים, פה ואפילו אף. אה, ויש לה אצבעות. אצבעות שרועדות כמו אצל מכשפה שמטילה כישוף. קייט מוס רועדת. קייט מוס מתוחה. קייט מוס לא אוהבת להתראיין. כל אחת מאיתנו לוחצת את ידה.
לקייט יש קול של בחורה צעירה שצועקת בארבע לפנות בוקר "עוד סיבוב שתייה!". הספרדייה מתחילה בשאלת "מנגו",
לא בא לי לשאול אותה עוד שאלות "מנגו". היא הרי תמכור המון שמלות, חולצות ומכנסי ג'ינס כי היא קייט מוס. כאשר שוב מגיע תורי, אני שואלת אותה מה הדבר הכי מוזר שהיא היתה צריכה לעשות במסגרת עבודתה כדוגמנית. היא צוחקת. "הנחשים. הם לא מפריעים לי, אבל לפעמים, את יודעת... נחשים שמטפסים לי על הרגליים, נחשים בכל מקום".
אז אני מבינה שהיה לך יותר מסשן אחד עם נחש?
"הו, כן. כמה וכמה. גם פיתון לבקן. באמת, הרבה נחשים. הם לא מפריעים לי, אז זה בסדר. אבל את יודעת, אם לא...".
איך ההרגשה על העור? הם חלקלקים?
"לא, חמים. הם לא מפריעים לי, אני די מחבבת אותם".
הפורטוגלית תשאל אותי יותר מאוחר, בלחש, אם אני חושבת שקייט דיברה בהקשר רחב יותר. זאת אומרת, היא לא דיברה רק על זוחלים, אלא גם על גברים. אני אומרת לה שאני די בטוחה שהיא דיברה על נחשים בלבד.
הראיון מתקדם במקריות כפי שאפשר לצפות כאשר שלוש עיתונאיות משלוש מדינות מציגות שאלות. קייט היא לא אחת שמרבה במילים. התשובות שלה הולכות בערך ככה: "דיוויד בואי. הסגנון שלו, כל מה שהוא עשה, היה מדהים"
"'ויתנייל ואני'".
"אזליה בנקס".
"קרם דה לה מר".
"ג'מייקה".
"אומו".
"כן".
ככל שהראיון מתקדם היא נעשית נינוחה יותר. אפשר לראות כאשר הנושא מעניין אותה. היא אוהבת לדבר על דוגמנות, אופנה ומוזיקה. "לנה דל ריי די נחמדה, נכון? אני אוהבת אותה. השיר שלה כל הזמן מתנגן לי בראש. כל כך קליט. והיא נראית נהדר. כמו פרסיליה". מלכת המדבר? אני תוהה. רק רגע, היא מתכוונת לפרסיליה פרסלי. אני שואלת אותה מדוע לדעתה ל'דיילי מייל' יש כזו אובססיה בעניין ההזדקנות שלה. באותו בוקר פרסם העיתון מאמר שבו נטען ש'רואים בבירור קמטים מתחת לעיניה. גם עורה פגום, תוצאה של שנים של עישון ושתייה'". "לא יודעת. אולי כי זה ה'דיילי מייל'? הם מתלבשים לכולן על הציצי, נכון? לא יודעת".
אבל זה לא הוגן, נכון? אני אומרת לה. שאת הנשים בוחנים בזכוכית מגדלת ואילו הגברים מתמלאים בנחת בקמטים. "לא חושבת שכולם נוהגים ככה", אומרת קייט. "אנו יכולים בבקשה להיצמד לשאלות?", מתערב מישהו מחברת האופנה. "אבל זה ברשימה שאישרתם לי", אני אומרת. "אם זה לא מוצא חן בעיניכם, הייתם צריכים להגיד לי קודם". אני פונה שוב לקייט ואומרת "סליחה". קייט צוחקת. "אול קיק אוף", היא אומרת. "יאללה מכות", אני אומרת. "כן!", היא משיבה. "בקלרידג'ס", אני מחזירה. "לא, אני לא יודעת", אומרת קייט וחוזרת לשאלה. "אני בטוחה שזה לא הוגן, אבל את יודעת, זה כבר ככה זמן רב".
אני שואלת אם היא לא מצטערת לפעמים שהיא מפורסמת. "כן". בפעם הראשונה היא נראית עצובה. "להיכנס לחנות בלי שנועצים בך עיניים יכול להיות נחמד. זאת אומרת, אני לא מסתובבת בפוזה של 'היי, אני מפורסמת'. אני מנסה לחיות חיים כמה שיותר נורמליים, אבל לפעמים זה קצת מעצבן. זה בסדר, זו לא צרה גדולה, אבל לפעמים זה קצת לא נוח".
אבל מעולם לא התלוננת, שלא כמו כמה אחרות.
"לא, לא. את לא יכולה להגיד על עצמך 'איזו מסכנה אני'. זה לא הדבר הכי גרוע בעולם, אבל לפעמים זה יכול להיות קצת לא נוח".
"את מצייצת בטוויטר?", שואלת הפורטוגלית. "לא. לא יכולה לחשוב על משהו גרוע יותר מאשר שאנשים יודעים כל הזמן מה אני עושה. אני פשוט לא מבינה את זה. ממש לא. מדוע שירצו לדעת. אני נוקטת את הגישה ההפוכה, שאנשים לא יידעו שום דבר על מה שאני עושה. אני לא רוצה שהם יידעו
", היא צוחקת. מאוחר יותר באותו לילה היא תגיח ממלון ריץ בפריז ויסיעו אותה למסיבה של "פראדה", שם היא תהיה הדי.ג'יי. התקליט הראשון יהיה "ג'ינו" של דקסי'ז מידנייט ראנרס. איש לא יידע מה עוד קרה, אף אחד לא יודע אף פעם. המעגל הקרוב של קייט מהודק, נאמן וסגור.
אני שואלת אותה אם היא אי פעם תכתוב ספר. "לא, לפחות לא עד שאהיה בת משהו כמו 105. כי את לא יכולה להוציא ספר טוב אם את לא חושפת הכל, ואני לא יכולה לגלות את הסודות, וזה יהיה המצב עוד שנים רבות. ואם את הולכת להוציא ספר, הוא צריך להיות טוב".
אני שואלת מי מבין כל המפורסמים שפגשה - הדלאי לאמה, נלסון מנדלה, משפחת המלוכה, מיק ג'אגר, ג'וני דפ, הקלינטונים, בני הזוג בלייר - הותיר עליה הכי הרבה רושם. "פגשתי המון אנשים מעניינים. אבל מי שהכי בולט הוא לוסיאן פרויד, כי ביליתי איתו כל כך הרבה זמן. הוא לימד אותי משמעת שאיש לא לימד אותי קודם. אם הייתי מאחרת בשתי שניות הוא היה מתעצבן. פעם איחרתי בשלוש דקות והוא פשוט השתגע. בכיתי. הייתי בהיריון, ואמרתי 'אני בהיריון'. אז הוא אמר, 'הו, אני כל כך מצטער', והוא סלח לי. אבל הוא היה קפדן מאוד. אז כן, הוא הותיר עליי רושם עז".
"עוד שאלה אחת לכל אחת", אומר האיש מחברת האופנה. "שאלתי כל מה שהיה לי", אומרת הספרדייה. הפורטוגלית מביטה בי בתקווה. "מה הדבר שאת הכי אוהבת לעשות בשבת?", אני שואלת, קצת בייאוש. קייט צוחקת. "לצאת לפאב ולראות זבל בטלוויזיה. זה מה שאנו עושים בשבתות. כל זבל שיש בטלוויזיה. אני מתה על זבל".
ומה הפרי האהוב עלייך ביותר?
קייט פורצת בצחוק. "זו שאלה איומה".
תהיתי אם תעלי על זה.
"באמת!", היא אומרת ומגלגלת את עיניה, ואז מחקה קול של מראיינת. "ומה הצבע האהוב עלייך?".
זו היתה השאלה הבאה שלי.
"אני יודעת!", היא אומרת.
"אוקיי, הזמן נגמר", אומר הבחור מחברת האופנה, וקייט יוצאת מבעד לדלתות האלון בברכת "תודה, חבר'ה". "היא לא אמרה לי מה הפרי האהוב עליה", אני אומרת. "מנגו", אומר האיש ממנגו בלא מעט תוקפנות. הייתי רוצה לחשוב שזה דובדבן, אבל לעולם לא נדע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם