ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

מחוכים וקרינולינות: מי יזכה באוסקר על התלבושות?

המועמדים לפרס עיצוב התלבושות באוסקר לא מנסים לחדש, אבל כן מחזירים עטרה ליושנה. אז מי יקח את התואר, השחזור התקופתי של מדונה או החזרה לעידן הג'אז בשחור-לבן?

הקשר בין אופנה וקולנוע מובהק וברור: סרטים רבים שינו את פני האופנה; יצרו טרנדים מובהקים באופנת הרחוב והשפיעו עליה, כמו גם על מסלולי התצוגות. השמלה השחורה הקטנה שעיצב הובר דה ז'יבנשי לאודרי הפבורן ב"ארוחת בוקר בטיפאני" או המראה הגברי של דיאן קיטון ב"הרומן שלי עם אנני" השאירו את חותמם על האופנה לנצח. איתם גם מראה הניינטיז של שר הורוביץ בסרט "קלולס", ואפילו התלבושות שעיצבו האחיות מאליווי מבית רודארטה לפני שנתיים לסרט "ברבור שחור".

אלא שבמפתיע, אותם סרטי קולנוע שהיו להשפעה איקונית בשנים האחרונות, שיצרו סטייל וסגנון חדשים ופורצי דרך, אינם זוכים להכרה על הישגם בקטגוריית התלבושות בטקס פרסי האוסקר, שלא לומר זוכים להתעלמות מוחלטת מצד חברי האקדמיה. אם בוחנים את הזכיות בפרס עיצוב התלבושות, מגלים שמאז שנות השבעים זכו בפרס רק קומץ סרטים בעיצוב עכשווי.

לרוב נוטה האקדמיה לבחירות שמרניות למדי בכל הקשור לתלבושות: הסרטים הזוכים הם בדרך כלל סרטים תקופתיים, רצוי כאלה שמתרחשים באירופה ומשחזרים תקופות עתירות מחוכים וקרינולינות. בעשור האחרון נראה שאם גיבורת הסרט היא אישה חזקה ודומיננטית - הזכייה ודאית. כך היה בשנה שעברה עם "אליס בארץ הפלאות", ולפניה "ויקטוריה הצעירה" (2009), "הדוכסית" (2008), "אליזבת" (2007) ו"מארי אנטואנט" (2006).

דווקא הסרטים שהשפעתם על האופנה בעשורים האחרונים מובהקת, אלה שיצרו מהפכות והביאו אל התודעה סגנון ואופנה עכשוויים ופורצי דרך, לא קיבלו התייחסות ראויה. בין הדוגמאות הבולטות נמצא "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו, שהציג את המראה הבלתי נשכח של אומה תורמן בחולצה גברית לבנה, לק בגון ארגמן מדמם וקארה שחור נוסח שחקנית שנות העשרים לואיז ברוקס. גם הסרט "האלמנט החמישי", שאת תלבושותיו עיצב ז'אן פול גוטייה, לא נמצא ראוי למועמדות, ומצטרף אליו "סינגל מן" שביים מעצב האופנה טום פורד ב-2009.

סרטים נוספים שהיו מועמדים לפרס אך לא זכו בפסלון הם "אני אהבה", שבו עיצב ראף סימונס, מעצב הבית של ז'יל סנדר, את מלתחתה של טילדה סווינטון, ו"השטן לובשת פראדה" בעיצובה של פטרישיה פילד, שאחראית בין השאר גם למהפכה האופנתית של "סקס והעיר הגדולה". גם הסרט "קוקו לפני שאנל", שהוביל לגל של הפקות אופנה וקולקציות רבות בהשראתו, בצבעי שחור ולבן ואלמנטים שכולם מחווה לשאנל, לא זכה בפרס הנכסף. כל אלה הפסידו את הכתר לטובת הפקות תקופתיות הכוללות שחזורים סיזיפיים (אמנם מופלאים, יש לציין) של תקופות מן העבר, אך שאינן מציעות שום רוח חדשה ויצירתית או פרשנות מקורית לאופנה.

חמישה

סרטים מועמדים השנה לפרס האוסקר על עיצוב התלבושות. באופן לא מפתיע אך מקומם, כל חמשת הסרטים - גם אם ראויים - הם תקופתיים. מדוע זה קורה? כנראה מפני שקל יותר להעריך הפקת תלבושות גדולת ממדים שכוללת מאות ניצבים ושחזור דקדקני של שמלות מפוארות מהמאה ה-16 מאשר סרטים שמציגים פרשנות ייחודית לתפקידה של אופנה עכשווית בעולם הקולנוע, לעתים תוך התמקדות בשפה מינימליסטית או דווקא דרך חליפות גבריות. שנה אחר שנה, סרטים אלה, שדווקא הם הראויים לתואר, נדחקים החוצה לטובת קרינולינה עצומת ממדים שתתפוס את מקומם.

בסרט "וואליס ואדוארד" (W.E) שביימה מדונה בולטת לטובה עבודתה של אריאן פיליפס, שחתומה בין השאר גם על עיצוב התלבושות בסרט "סינגל מן", והיתה מועמדת לפרס האוסקר גם על עבודתה בסרט "הולך בדרכי". אף שזהו סרט תקופתי שנע בין 1999 בניו יורק לשנות השלושים של המאה הקודמת באנגליה, פיליפס לא רק משחזרת בגדים, אלא גם מדמיינת דרכם התרחשויות. התוצאה מרגשת בייחודה ובתשומת הלב שניתנה בה לפרטים.

דרך סיפור המכירה הפומבית של אוסף חפציהם של הדוכס והדוכסית מווינדזור מתגלה סיפור אהבתם השערורייתי של השניים: המלך אדוארד השמיני ויתר על כס מלכותו לטובת אהובתו, וואליס סימפסון, אמריקאית וגרושה פעמיים, שהתפרסמה בזכות טעמה האופנתי המשובח. סימפסון היתה זו שטבעה את המשפט: "את לעולם לא יכולה להיות עשירה מדי או רזה מדי", ובהמשך הודתה: "אני לא אישה יפהפייה. אין שום דבר מיוחד לראות בי, אז הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להתלבש טוב יותר מכל אחד אחר".

מעצבות אלמותיות משנות השלושים כגון מדלן ויונה, מאדאם גרה ואלזה סקיאפרלי קמות לתחייה מבין השמלות של סימפסון. בזכות קשריה האישיים של מדונה כסלבריטאית עם בתי קוטור ותכשיטים שוחזרו מחדש, במיוחד עבור הסרט, שמלות של דיור ותכשיטי יוקרה מבית קרטייה, שבמקור יוצרו בהזמנה אישית על ידי המלך אדוארד עבור אהובתו.

קשה להתעלם ממלתחתה של ונסה רדגרייב כמלכה אליזבת הראשונה המזדקנת, שלא נישאה מעולם וזכתה לכינוי "בתולת הברזל". "אנונימוס", שעוסק בשאלה מי באמת כתב את היצירות שעליהן חתום וויליאם שייקספיר, חושף את המעורבות של כל חצר המלכות הבריטית בנושא, דרך השערוריות, המזימות והתככים, חדרי המיטות וכמובן המלכה עצמה.

"אנונימוס" הוא מהסרטים שנוצרו כדי להיות מפגן תלבושות מרהיב: בניצוחה של המעצבת ליזי כריסטי, שחקרה יותר מ-300 תלבושות מהמאה ה-16, המלכה אליזבת לבושה בשחזורים עוצרי נשימה של סגנון הלבוש המפורסם שלה, שמכונה עד היום על שמה "אליזבתני".

לבוש עמוס, מקושט ומסורבל, שמגביל את תנועת הגוף באופן בלתי אפשרי עד מגוחך: כובעים וקישוטי ראש אדירי ממדים, צווארוני תחרה נוקשים, גלימות רקומות וכבדות ומחוכי מתכת נסתרים בתוך השמלות. בדי התלבושות בסרט עברו כולם טכניקה ידנית של הרתחות, שטיפות, צביעות וריקמות בטרם נתפרו ליותר מ-700 מערכות לבוש שונות, תפורות כולן בעבודת יד. 

המעצבת סנדי פאוול הבריטית כבר זכתה שלוש פעמים בפרס האוסקר, על עבודתה בסרטים "שייקספיר מאוהב", "הטייס" ו"ויקטוריה הצעירה". השנה היא מועמדת לפרס בפעם העשירית בזכות הסרט "הוגו", עיבוד בתלת-ממד לספר "התגלית של הוגו קברה" של בריאן סלזניק בבימויו של מרטין סקורסזה.

הוגו, יתום שחי בתחנת רכבת בפריז של 1931, מנסה לחקור את היעלמותו של אביו בעזרת נערה מוזרה שהוא פוגש. אף שגם הפעם זהו סרט תקופתי, פאוול מצליחה להעניק לו שילוב יפהפה בין תלבושות שנות השלושים לבין עולם פנטסטי, ומצליחה לשזור ברגישות גם את סגנונה הייחודי, שבחלק ניכר ממנו מורגשת הרוח העכשווית של תצוגות האופנה. 

164 שנים חלפו מאז בראה שרלוט ברונטה את דמותה של ג'יין אייר, וכוכבת יצירת המופת האלמותית ממשיכה להסעיר לבבות בעולם. בעיבוד הקולנועי ה-16 במספרו לרומן הוויקטוריאני מציג המעצב מייקל אוקונור פרשנות יפה ומרגשת, גם אם לא חסרת תקדים, לסרט.

ג'יין, יתומה שגדלה בתנאי הזנחה והתעללות אצל דודיה, נשלחת לפנימייה ליתומות וגדלה בחינוך הדומה למשטר אכזר, שתאם את התקופה הוויקטוריאנית הנוקשה של המאה ה-19. בנערותה נשלחה לאחוזת תורנפילד כדי לשמש כאומנת לילדה, ולאט לאט מגלה את הסודות הכמוסים של המקום.

אוקונור, מעצב בריטי ותיק ועטור שבחים וזוכה פרס האוסקר על עיצוב התלבושות לסרט "הדוכסית", בחר לא לשכור אף אחת מן התלבושות, בניגוד לנהוג במרבית הסרטים התקופתיים. כל הבגדים בסרט נתפרו במיוחד עבור ההפקה, החל בלבוש הנשים והגברים ועד להלבשה התחתונה והמדויקת לפרטי פרטים. עבור דמותה של ג'יין אייר עצמה עיצב אוקונור 12 תלבושות שונות, כל אחת מהן משקפת בדרכה את השינויים המעמדיים והרגשיים שמתחוללים בדמותה הטרגית.

מארק ברידג'ס, מהמעצבים הנהדרים של עולם הקולנוע, מחזיק ברזומה מרשים של סרטים שהצטיינו בהברקות אופנה, בהם "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"זה ייגמר בדם". בכולם הוכיח ברידג'ס את יכולתו לדלג בין תקופות וז'אנרים תוך הצהרה אופנתית מדויקת, אך אין ספק שעבודתו בסרט "הארטיסט" היא כרטיס כניסה ראשון וראוי עבורו לרשימת המועמדים לאוסקר.

אחד ההישגים האדירים של הסרט נעוץ בעובדה שברידג'ס נאלץ להתמודד עם אתגר שלא העסיק מעצבים רבים בשנים האחרונות: עיצוב הלבשה לצילום בשחור-לבן. בסרט הוא צולל אל שנות העשרים ואל מחווה מרגשת לאופנת הסרט האילם ועידן הג'אז, בעזרת שמלות פאייטים בסגנון הארט-דקו הגיאומטרי, שמלות פרנזים מתנפנפות וכובעי קלוש קטנים. גם מחלקת חליפות הגברים מצטיינת בסרט, וגם בשחור-לבן הוא מצליח להיות צבעוני ועשיר בטקסטורות ובגוונים.

"הארטיסט" מתחבר באופן מובהק גם אל טרנד הארט-דקו והצ'רלסטון ממנו שאבו השראה מעצבי-על רבים לקיץ 2012, בהם אטרו, גוצ'י ולואי ויטון. בעשיית הסרט התמקד ברידג'ס במחקר המתחקה אחר כוכבות קולנוע של הסרט האילם, בראשן נערת הפלאפר ג'ואן קרופורד, שהיתה ההשראה למהפך האופנתי שעוברת כוכבת הסרט פפי מילר מניצבת אלמונית לכוכבת קולנוע.

חלק מן התלבושות בסרט מקוריות, כמו כותנות הלילה של מילר או שמלות הטניס שהיא לובשת, שנרכשו מחנויות וינטג' ומאספנים. את הכובעים הרבים יצרו אמני כובענות קשישים שהתבקשו לשוב אל בתי המלאכה הישנים, ולהוציא מן הקופסאות דגמים מאובקים של כובעים ששכבו סגורים בקופסאות במשך עשורים רבים. שאר הדגמים נתפרו במיוחד עבור הסרט, אך אל מרביתם התווספו אלמנטים אמיתיים משנות העשרים, כגון גימורים, פרנזים, כפתורים ושאריות בד שונות.

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...